נשיא דרום אפריקה לשעבר: "תעשו מה שנלסון מנדלה ואני עשינו"

כשמדברים על סכסוך דמים קשה, טרור, גזענות, הסתה ואפרטהייד, מיד עולה שמו של פרדריק ווילם דה קלרק, נשיא דרום אפריקה לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום, שיחד עם נלסון מנדלה הביא לסיום המשטר הגזעני במדינה. 
 

"אני יכול לספר על הלקחים של דרום אפריקה מסכסוך ארוך שנים", הוא אומר בשיחת טלפון מלונדון, רגע לפני שיגיע ביום שני לישראל כדי להרצות בכנס "נלחמים בגזענות" של קרן ברל כצנלסון. בכנס יוענק מגן הדמוקרטיה והסובלנות לנשיא ראובן ריבלין על פעילותו הציבורית, ועוד צפויים להשתתף בו יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג ושרת המשפטים איילת שקד.
 

"אנשים חשבו שבלתי אפשרי לעשות שלום", אומר דה קלרק, "שיהיה בלתי אפשרי למצוא פתרון שהרוב בשני הצדדים יתמכו בו. הפתרון הוא לשבת ולנהל מו"מ. הבנו שאנחנו צריכים לשבת עם גדולי האויבים שלנו. הייתי בר מזל שמנדלה היה בצד השני, ושגם הוא השתכנע שמהפכה צבאית ומאבק יהרסו את דרום אפריקה. שני הצדדים הבינו שאם לא נשב סביב שולחן המו"מ מאות אלפים ימותו, ושגם אחרי כל ההרס והמוות משני הצדדים עדיין נצטרך לשבת, אז עדיף שזה יקרה כבר עכשיו".
 

זה מורכב אצלנו. אין ממש פרטנר, והמצב הביטחוני ודעת הקהל הציבורית לא נוטים לכיוון של מו"מ. אפילו הנשיא אובמה התייאש מהניסיון להחזיר את הצדדים לשולחן. 
"אני לא חושב שיש אלטרנטיבה. אותי, האפשרות של לא לשבת לשולחן המו"מ הפחידה יותר. האלטרנטיבה הייתה קשה יותר. יש סיכונים גדולים בעשיית שינויים. אבל אם דוחים ולא עושים שום דבר, המצב שמתפתח מאיים עוד יותר ויכול לגרום נזק גדול יותר".
 

במציאות של ימינו, שבה לא מעיזים לדבר על תהליך שלום או אפילו על תהליך מדיני, דבריו של דה קלרק בן ה־79 נשמעים דמיוניים. אבל כשצוללים עם דה קלרק חזרה ל־1990, שנת פירוק האפרטהייד, אפשר להבין כמה אומץ נדרש ממנו לביצוע המהלך הזה. אומץ שבגינו זכה כאמור בפרס נובל לשלום ב־1993. 
 

דה קלרק, בנו של שר בקבינט מהמפלגה הלאומית ואחיין של ראש ממשלה, הפך לנשיא דרום אפריקה בספטמבר 1989. לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו נתפס כשמרן. הוא גדל לצד הפחד הגדול של האפריקנרים, שחששו שאחרי 400 שנה בקצה היבשת, ואחרי מאבק נגד השלטון הבריטי הקולוניאלי, ייזרקו לים על ידי השחורים. הפחד הזה עיצב את מדיניות האפרטהייד - ההפרדה הגזעית. אך מיד עם כניסתו לתפקיד התגלה דה קלרק כרפורמיסט נאור, שהבין כי משטר האפרטהייד הגיע אל סוף הדרך ושאין מנוס משיתוף הרוב השחור בשלטון.
 

דה קלרק התחיל בשיחות עם מנדלה עוד כשהיה בכלא. "הייתי יכול להישאר בעמדת הכוח עד היום, אבל זה היה עולה בחייהם של מאות אלפי צעירים. במקרה שלנו היה רק פתרון אחד - מדינה אחת עם חוק אחד. פתרון ההפרדה לא היה אפשרי בדרום אפריקה". 
 

בנאום היסטורי שנשא ב־2 בפברואר 1990 התיר דה קלרק את פעילותם של הקונגרס הלאומי־אפריקאי ושל המפלגה הקומוניסטית, שהיו עד אז מחוץ לחוק. במקביל אישר את שחרורם של אסירים פוליטיים רבים, ביטל את עונש המוות והגביל את תקופת המעצרים המינהליים לחצי שנה. שבוע מאוחר יותר הדהים את העולם כשהכריז על שחרורו של נלסון מנדלה.
 

"במקרה שלנו, הדרך שבה גרמתי לקונגרס הלאומי־אפריקאי, ה־ANC, להגיע ולשבת בשולחן המו"מ, הייתה לנקוט יוזמות שימנעו מהם לספק תירוצים", נזכר דה קלרק בשבוע הגורלי ההוא בפברואר 1990. "הכרזתי על חבילה שתטפל בדאגות המרכזיות שלהם, והם הודיעו על השהיית המאבק הצבאי. שתי היוזמות האלה הכינו את הקרקע למו"מ. כשהתחלנו לדבר באופן ישיר או בערוצים אחרים, התחלנו לדבר קודם על מה שאנחנו מסכימים עליו, והסכמנו להניח לנושאים הגדולים והבעייתיים למאוחר יותר".  
 

"במהלך השיחות לא התחלנו לצעוק על ההבדלים - ישבנו ורשמנו את הנושאים שעליהם אנחנו מסכימים. הבנו שיש לנו הרבה יותר במשותף ממה שחשבנו. התחלנו בדברים הפשוטים, לא בנושאים המסובכים. רק בסוף פתרנו את הסוגיות הקשות, בעזרת מו"מ".
 

"במקרה של ישראל יש יוזמות שיכולות להתבצע. אני לא רוצה להתערב ולפרט יותר מדי, אבל יש יוזמות שיכולות לקדם פתרון שתי מדינות, סביב נושא הגבולות, סביב נושא ההכרה בקיום של מדינת ישראל והזכות שלה. יוזמות משני הצדדים יכולות להתבצע ולקדם את הצדדים לכיוון מו"מ משמעותי".
 

דה קלרק, אוהד ישראל שבביקורו האחרון קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, הוא עורך דין במקצועו. הוא מדבר לאט וברור, וידוע כמי שגדל בחברה שבה הפגנת רגשות נתפסת כחולשה. הוא גם נזהר שלא לתת עצות שיכולות להשתמע כביקורת נוקבת על הצדדים בסכסוך שלנו. כששאלתי אם לדעתו הישראלים פוחדים משינוי של מצב שאליו כבר התרגלו, הוא פשוט לא ענה: "זה לא התפקיד שלי לשפוט. אני לא  יודע אם מדובר בפחד או פשוט בחוסר רצון ליזום".
 

"כמשקיף מהצד אני לא חושב שזה בלתי אפשרי להתחיל שוב במו"מ, ואני חושב שהאחריות העיקרית לכך היא של המנהיגים בשני הצדדים".
 

נושא זכויות האדם יקר ללבו, ומאז פרש מהחיים הפוליטיים בשנת 97' הוא עוסק בקידום זכויות אדם ברחבי העולם. "נקודת ההתחלה היא להתחייב לזכויות אדם בחוקה, במדיניות של המדינה ובהכרה בזכויות אדם. גזענות לא מתיישבת עם זכויות אדם. בחוקה שלנו, כל מקרה של אפליה על בסיס גזע, מין או דת הוא אסור. נקודת ההתחלה היא לחוקק חוקים נגד גזענות שיכריזו שהגזענות אסורה. כמובן שאי אפשר לשנות את הלבבות ואת המחשבות של בני האדם. בדרום אפריקה עדיין יש גזענים לבנים וגזענים שחורים שחיים באופן גזעני את חייהם, אבל בחוקה שלנו ובמבנה הממשל יש איסור על גזענות".
 

דה קלרק טוען כי ההשוואה בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין ההפרדה בין שחורים ללבנים בדרום אפריקה מעוררת בו "גועל". הוא גם מתנגד לחרם על ישראל. לדבריו, חרמות רק גורמים להקצנה בחברה המוחרמת ולהשתקת הקולות המתונים. "אני לא חושב שישראל מדינת אפרטהייד. אי אפשר להשוות בין שני המצבים של דרום אפריקה וישראל". 
 

למרות אהדתו הגדולה לישראל, דה קלרק חושש שחלון ההזדמנויות להגיע לפתרון שתי המדינות הולך ונסגר. הוא מהלך בין הטיפות בראיון, חושש להישמע ביקורתי מדי ולשפוט את המנהיגים משני צדי הסכסוך, אבל הוא רוצה שיידעו בישראל שאפשר להגיע לפתרון הסכסוך. הוא מעוניין להעביר מסר אופטימי של תקווה: אם בדרום אפריקה הצליחו, גם בישראל זה אפשרי: "אני בעד פתרון שתי המדינות. אם הפתרון הזה ייכשל, ישראל תמצא את עצמה בבעיה, כי אז הפלסטינים יהיו חלק ממדינה אחת. כדי להימנע מכך חייבים לגרום לפתרון שתי המדינות לעבוד". 
 

"אם פתרון שתי המדינות ייכשל, וחלון ההזדמנויות לכך הולך ונסגר, תיווצר מדינה אחת. ואז כל העולם ישאל ויעלה את הנושא של אילו זכויות פוליטיות מקבלים הפלסטינים. האם יש אפליה על בסיס גזעי? האם לאוכלוסייה היהודית יש יותר זכויות מלאוכלוסייה הפלסטינית? אם התשובה חיובית, זה לא יהיה מקובל. יהיה לחץ רב על ישראל מכל כיוון אפשרי. זה או שתי מדינות, ולכל עם - מדינה משלו, זכויות פוליטיות משלו, ושתי המדינות עובדות יחד כי יש להן גבול משותף ואינטרסים משותפים מבחינה כלכלית - לטעמי הבחירה הבטוחה יותר - או מדינה אחת. ואז שאלת הזכויות והשוויון תהיה בראש סדר היום העולמי והלחץ על ישראל יהיה גדול".
 

"שבו סביב השולחן ותתחילו במו"מ. קחו יוזמה. תשנו את התמונה. תעשו את מה שמנדלה ואני עשינו: שמנו את עצמנו האחד במקומו של השני, ואז הבנו מהן דרישות המינימום והמקסימום של הצד השני. זה אפשרי".