לעולם ד' לא תשכח את הערב ההוא, כשהמשטרה דפקה על דלת ביתה. “זה היה בדיוק כמו שאת מדמיינת, כמו בסרטים”, היא מספרת. “רגע אחד אני יושבת על הספה בסלון, רואה סרט עם הבנות שלי, ורגע אחר כך גוררים את בעלי החוצה באזיקים ומכניסים אותו לתוך ניידת”. גם היום, שבע שנים אחרי שזה קרה, עדיין עוברת בה צמרמורת כשהיא נזכרת במה שקרה. “ידענו שזה עומד לבוא, כי זה הרי לא קורה בפתאומיות”, היא ממשיכה לספר. “בהתחלה יש שמועות על כך שמישהי התלוננה נגד בעלך, ואת חושבת שזו סתם רכילות ושזה תכף יעבור, ואז פתאום מודיעים לך שהיא מסרה עדות במשטרה, ובעלך נקרא למסור עדות ולפני שאת מבינה מה קורה בכלל, הוא נעצר”.
זה 18 שנה ד’, מזכירה רפואית מהמרכז, נשואה לאיש מכירות בכיר בחברה גדולה במרכז הארץ, ויש להם שלוש ילדות. כשהוא הואשם לפני שבע שנים באונס ובניצול מרות נגד עובדת בחברה, התגובה הראשונית שלה הייתה הלם, ואחר כך “להילחם על המשפחה שלי, כמו לביאה”. היא אחת מנשים רבות שנשארות לצדו של בן הזוג גם לאחר שעולות נגדו טענות על הטרדה מינית ואף חמור מכך, על תקיפה או אונס. על רקע האירועים בימים האחרונים – פרישתו של השר סילבן שלום מהפוליטיקה בעקבות עדויות של כמה נשים על כך שהטריד אותן מינית והתמיכה הבלתי נלאית בו מצד רעייתו, ג’ודי שלום ניר מוזס - קשה שלא לתהות איך בדיוק הן עושות את זה; איך אישה מצליחה לעמוד לצדו של בעלה, גם לאחר שהועלו נגדו טענות קשות, שכוללות לא רק פגיעה לכאורה באישה אחרת, אלא גם בגידה בהן עצמן.
“אין לי דרך להסביר את זה”, אומרת ד’. “אני מכירה את בעלי כל כך טוב, כל כך הרבה שנים. זה לא משהו שבכלל עבר לי בראש – שהוא עלול לתקוף מישהי, שלא לדבר על כך שהוא עלול לבגוד בי. יום אחד הוא חזר הביתה בשעה מאוחרת מאוד, חיוור כמו סיד. שאלתי אותו מה קרה והוא התיישב ואמר שהוא צריך לספר לי משהו. הוא התוודה בפני שכמה שבועות קודם לכן הוא שכב עם מישהי בעבודה ושהוא לא ידע איך לספר לי. באותו היום הוא גילה שהיא הגישה נגדו תלונה על אונס”.
איך הרגשת כשהוא סיפר לך את זה?
“כמובן שהתגובה האינסטינקטיבית היא זעם ועלבון. כעסתי עליו מאוד, הרבה יותר על הבגידה מאשר על התלונה. אם להיות כנה לחלוטין, באותו הרגע חשבתי שזה נגמר בינינו, שאני מעיפה אותו מהבית, וקצת שמחתי שהבחורה ההיא התלוננה נגדו, שישלם מחיר. עברנו כמה ימים מאוד קשים בבית שלנו, אבל אחרי שעיכלתי את הבשורה הבנתי שיש דברים שאפשר לסלוח עליהם – מבחינת הבגידה אני מתכוונת – וגם ידעתי שאין סיכוי שבעלי עשה משהו לאישה בניגוד לרצונה. אחרי שהכעס נרגע קצת, ואחרי הרבה מאוד שיחות ארוכות עם בעלי, הבנתי שאני תומכת בו והולכת איתו עד הסוף, והבטחתי לו שנעבור את זה יחד”.
אבל הוא בגד בך ובנוסף לזה הואשם באונס.
“אני מפרידה בין שני הדברים. יש עניין הבגידה, שאכן קרה, וזה קשה להתמודדות בפני עצמו. הרבה נשים חוות בגידה מצד הבעל, ולהפך, ובוחרות להישאר ולהילחם על הבית, על הזוגיות והמשפחה. ויש עניין התלונה, שלרגע לא היה לי ספק שלא היה ולא נברא. בעלי הוא אולי בוגד, ועברו הרבה מאוד שנים עד שלמדתי לסמוך עליו שוב, אבל אנס הוא לא”.
לא הייתה לך דרך לדעת את זה בוודאות.
“אני מכירה את בעלי מספיק שנים. הוא לא אנס את הבחורה ההיא, ועובדה שבסופו של דבר הוא לא ישב יום אחד בכלא”.
בעלה של ד’ הגיע לעסקת טיעון ולא נכנס לכלא, אבל נרשם כעבריין מין. במקרה של ע’, שבעלה כן נשלח למאסר של שלוש שנים לאחר שהורשע בתקיפה מינית, היא דווקא הייתה בטוחה שהנישואים לא יחזיקו מעמד. “כעסתי עליו ברמה כזו, שהגעתי למיון עם חשד להתקף לב”, היא משחזרת. “חשבתי שאני אמות, או שאהרוג אותו ואז אתאבד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב בושה ובטח לא חשבתי שאשאר להחזיק לו את היד”.
השינוי הגיע כמה חודשים אחרי שהמתלוננת נגד בעלה פנתה למשטרה: בחודשים הראשונים הוא ישן בחדר האורחים ולא הייתה בינינו כמעט תקשורת, אבל אמא שלי לקחה אותי לשיחה יום אחד והסבירה לי שבמשפחה יש משברים ושגם אם הוא היה רוצח מישהו – במשפחה עומדים זה לצד זה. חשבתי על זה הרבה, כי הכוונה שלי הייתה להתגרש. בשום פנים ואופן לא תכננתי להישאר איתו. בסוף הבנתי שאני אוהבת אותו ושאנחנו אכן משפחה, יש לנו ילדים יחד, אז מוכרחים למצוא דרך להתגבר על זה. תמכתי בו במשפט, והוא נשבע לי שהוא לעולם לא יעשה שום דבר כזה יותר ואני משתדלת להאמין לו, אבל כמובן שהזוגיות והאמון לא חזרו להיות מה שהם היו. הוא מרצה כבר שנתיים במאסר, ואני משתדלת לתמוך כמה שאפשר. אולי כשהוא ישתחרר נצליח להשתקם עד הסוף, ואולי לא. אני עדיין לא יודעת”.
“לדבוק באש ובמים"
נשים רבות מוצאות את עצמן מתמודדות עם הסוגיה הזאת, שנראית כאילו היא לקוחה היישר מהסט של “האישה הטובה”. בעוד שנדמה שכל אישה שפויה בדעתה תרצה להיפרד באופן מיידי מהבעל הבוגד והעבריין, רבות מהן דווקא בוחרות להישאר שם ולתמוך בו אף שהבחירה הזו מציירת אותן לא פעם באור שלילי. ביניהן נמצאות גילה קצב, רעייתו של הנשיא לשעבר משה קצב, שהורשע באונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית, שהמשיכה לעמוד לצדו לאורך המשפט והמאסר; ורד אלי, בת זוגו של מאבטח הרמטכ”ל לשעבר ארז אפרתי, שהורשע בניסיון לבצע מעשה סדום, שהמשיכה לתמוך בו לאורך המשפט ובין כותלי הכלא, ואף הפכה לרעייתו ולאם בנו; וגם רעייתו של ינון מגל, שפרש לאחרונה מהכנסת בעקבות טענות נגדו על הטרדה מינית. יש לציין שהשבוע דווח כי התיק נגד מגל ייסגר.
“אנחנו מחלקים את זה לכמה סוגים של נשים”, מסבירה ד”ר סוגי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה. “יש נשים שאצלן מדובר ברגש עמוק של אהבה ואמון חזק מאוד, אף שהמערכת אומרת אחרת והוכח אחרת. איפשהו במערכת הפנימית של הנשים האלה יש איזה מנגנון שמצליח לאפשר להן לשרוד, בזכות ההכחשה. ‘לא יכול להיות, תפרו לו תיק, אני מכירה אותו הכי טוב’ וכן הלאה. אנחנו רואים את זה הרבה פעמים גם בקשר הורי, כשהילד מבצע רצח למשל, והאמא, מתוך המקום המאוד אוהב ומאמין, דבקה בילד עד הסוף. יש נשים שאף על פי שהכל מצביע שהבעל אכן פשע, מרגישות שאיפשהו יש כאן ‘לא’ שתכף יתגלה. הקבוצה השנייה היא קבוצה של מחויבויות - נשים שדווקא אצלן המנגנון הרציונלי מאוד חזק, ואז יש עניין של רווח מול הפסד – מה אפסיד מהפרידה ומה ארוויח. הן מסתכלות על התמונה הכוללת ועל נושאים כמו פרנסה, משפחה, ילדים. סטטיסטית, יותר קל לנשים להישאר עם בן הזוג, גם אחרי שהוא מואשם בעברות מין. יותר קל להן להתמודד עם זה מאשר עם פדופיליה, למשל, כי אז, אם יש ילדים בבית, לאישה יש חשש מאוד גדול שהגבר יעשה את זה בבית, ושם קל יותר לאישה לעשות את הפרידה, כשיש מנגנון שמגן על הילדים שלה”.
הסביבה לא משפיעה על ההחלטה שלהן? בטח יש קולות שקוראים להן לעזוב את הבעל.
“תפיסת החברה היא אחד הדברים הקשים ביותר להתמודדות עבור הנשים האלה, וגם היא משתנה בהתאם לסביבה של כל אחת ולחברה שבה היא נמצאת. יש קבוצה חברתית שתצפה מהאישה לדבוק בבעל באש ובמים, ויש לעומת זאת קבוצה אחרת, שתשאל ‘איך את יכולה להישאר איתו?’. גם הקולות האלה הם ממד פסיכולוגי מאוד משפיע”.
“שבר, לא משבר”
עושה רושם שהאלמנט המשמעותי ביותר בסוגיה הוא דווקא האמונה של האישה בכך שלמרות מעשיו הנפשעים של הבעל, עדיין לא מאוחר מדי לתקן. גם ע’ וגם ד’ האמינו שהנישואים שלהן בני תיקון, וזו ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך שהן נשארו לצדם. “יש הקבוצה הנאורה, ששמה את עצמה בצד ואומרת: אפשר לטפל בהכל, אפשר לשקם הכל”, מסבירה ד”ר קגן. “ניקח את אנשי המקצוע המתאימים ונעבוד על זה. למעשה כל עולם הפסיכולוגיה בנוי על התשתית הזאת, שאפשר לרפא ואפשר לשקם”.
את באמת מאמינה שנישואים יכולים להשתקם אחרי משבר כזה?
“השאלה היא תמיד על איזה בסיס זה יושב. אם אני כמטפלת רואה שזה יושב על בסיס שאפשר לצמוח ממנו, אז בהחלט. יש פה שבר מאוד גדול, אפשר לטפל ולצמוח בו. כל הדבר הזה הוא שבר, לא משבר. משהו נשבר באמון. שבר שיוצר בושה, שהיא אחד הדברים הכי קשים עבור הנשים האלה. אני מאמינה שאפשר לשקם את זה, אבל זה בהחלט דורש המון עבודה”.