מאתיים מטרים מהפסגה של הקילימנג'רו באפריקה, כשנראה שהמסע המפרך בא אל קצו והיא כבר לא תכבוש את ההר – התמלאה מעיין רוזנבלו אופטימיות. כשכל חבריה הרכינו ראש בעצב וחלקם אף הזילו דמעה על שחלומם לא יתגשם, היא חשבה שדווקא הכישלון הזה הוא הסיפור האמיתי של הטיפוס שלה אל ראש ההר.
המשלחת של עמותת אתגרים שיצאה לטנזניה, בדרך להר הגבוה ביותר באפריקה, כללה שבעה אנשים בעלי מוגבלויות שונות עם מלווים שסייעו להם וצוות צילום והפקה שתיעד את הרגעים ל"אין הר גבוה מדי", הסרט שהפיק גלעד עדין וישודר היום (21:00) כחלק מרצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון (ראו מסגרת).
"החבר'ה שנבחרו לקבוצה הזאת הגיעו לדרגות גבוהות: מהנדס מחשבים, אלוף העולם באופני יד, משפטנית, מנהל בבנק פועלים. כולם רוצים להגיע לפסגות בכל התחומים, להיות כמו כולם", אומרת רוזנבלו. "התחלנו לעלות על ההר וכבר אמרנו 'הנה, הוכחנו את עצמנו', אבל אז אתה רואה שוואלה, אני לא כל יכול. וזה הסיפור שלנו: אולי החברה תקבל אותנו, הנכים, ותרצה לשלב אותנו, אבל תמיד נהיה במרחק נגיעה מלהיות כמו כולם. אף פעם לא נהיה כמו כולם, תמיד נצטרך לרדת מההר לפני כולם".
התאכזבת מאוד כשזה קרה?
"לי לא היה כל כך נורא, כי לא הייתי צריכה את הפסגה ולא באתי לכבוש אותה. אבל בחברים אחרים במשלחת זה פגע. את הנכות שלי קיבלתי באמצע החיים, לא נולדתי איתה, ובתהליך השיקום שלי אפשר לראות תוצאות. אבל כשאמרו לחברי הקבוצה שהם לא יכולים הכל ושאין מה לעשות, הם קיבלו כאפה. כאילו, בכל זאת אנחנו נכים".
לסמוך על מישהו אחר
מאז התאונה ששינתה את חייה של רוזנבלו (30) חלפו כבר שבע שנים, אבל השיפור עוד רחוק. היא נולדה ביישוב אפרת, השייך לציונית הדתית, להורים שעלו מארצות הברית. כשהייתה בת 15 טבע אחיה הגדול בנהר היאנגצה בסין ועקבותיו אבדו. רק אחרי שאביה ואחיה יצאו למסע חיפושים, נמצאה גופתו. זו הסיבה שכשהחליטה לצאת לטיול במרכז ודרום אמריקה, אחרי ארבעה חודשים של עבודה בפלורידה, החליט אביה להצטרף אליה. "הוא נורא דאג לי", מודה רוזנבלו, "אז נפגשנו בקוסטה ריקה וטיילנו יחד. אבא ניסה לשכנע אותי לחזור הביתה, אבל אחרי שאמרתי לו שאין מצב ואני ממשיכה, הוא נתן לי להמשיך לבד".
לא את הכל היא זוכרת - התאונה פגעה לה בזיכרון. אבל את הרגעים המאושרים שחוותה לגמרי לבדה היא לא שוכחת: טיול האופניים בין צ'ילה לארגנטינה, הנופים המשגעים של ברזיל וטיול הסוסים הגדול בדרום בוליביה.
"הייתי לבד אבל לא הייתי בודדה", היא אומרת, "כשפגשתי שני חבר'ה ישראלים שאמרו לי שהם מתכננים לעשות את דרך המוות באופניים, רציתי להצטרף. טוב, אני פריקית של אופניים".
דרך היונגאס בבוליביה, המתפתלת בין לה פאס לקורויקו על פני 69 קילומטרים, קיבלה את הכינוי דרך המוות משום שלפי ההערכה נהרגים בה כ־300 מטיילים מדי שנה. היא צרה – רק שלושה מטרים רוחבה – ולא סלולה, ובלי מעקה שמפריד בינה לבין התהום העמוקה שנפערת תחתיה. ואם זה לא מספיק: הערפל שמכסה את ההר לעתים קרובות מונע ראות טובה, והגשמים יוצרים מפולות בוץ וסחף אבנים.
אבן אחת כזו שינתה את חייה של רוזנבלו – שעשתה את הטעות הקריטית ביותר ויצאה לרכיבה כשהביטוח שלה לא בתוקף. "רכבתי מאוד מהר ובגלל אבן שנכנסה לי בגלגל התהפכתי על השביל ואיבדתי את ההכרה", היא משחזרת. "איזה מזל שהישראלים עוזרים אחד לשני. החבר'ה שהיו איתי דאגו לי ולא עזבו אותי. הם לקחו אותי לרופא הכפר כי היה לי דימום חיצוני קל, אבל מה שלא ידעו שבאותו זמן התחיל להתפשט דימום במוח שלי. למזלי הרופא שלח אותי לבית החולים בעיר, ושם ניתחו אותי. הייתי מחוסרת הכרה במשך כמה ימים".
את ששת החודשים שאחרי הניתוח היא לא זוכרת, והזיכרון מעומעם גם לגבי האשפוז בהדסה הר הצופים בירושלים. אחרי חצי שנה של טיפולים יומיומיים, עברה רוזנבלו לשיקום יום כשהיא סובלת ממגוון בעיות. הנכות שלה מתבטאת בפגיעה בזיכרון, בדיפלופיה (כפל ראייה) וגם באפרקסיה, בעיה של שיווי משקל וקושי בביצוע רצף פעולות מדויק הדרוש לדיבור. הפיזיותרפיסט שטיפל ברוזנבלו המליץ לה להצטרף לעמותת אתגרים והיא ניגשה בחשש. מטרת העמותה, שהוקמה לפני 20 שנה, היא לסייע לבעלי מוגבלויות באמצעות פעילויות ספורט אתגרי. לרוזנבלו, שסבלה מבעיות שיווי משקל וחוסר תחושה ברגליים, צוותו אופני יד, ובהמשך, כשמצבה השתפר, עברה לאופני טנדם המיועדים לשני רוכבים. "לא חשבתי שאחזור לרכוב על אופניים", היא מודה, "נפשית היה לי קשה לעשות זאת. אבל הגעתי לקבוצה המדהימה הזאת, והמתנדבים והחברים נתנו לי כוחות. כשאתה רוכב על אופני טנדם, אתה צריך לסמוך על מישהו, ואחרי מה שעברתי זה לא היה פשוט".
עמותת אתגרים הציעה לה להצטרף למסע לקילימנג'רו. "מאוד רציתי לצאת שוב לטייל", היא מסבירה. "אבל לא יכולתי לטייל כרגיל, כמו שטיילתי פעם. אז כשקיבלתי את ההצעה, חשבתי שזו הזדמנות לחזור ולעשות משהו שהייתי רגילה אליו. משהו מאתגר".
לא חששת?
"לא, סמכתי על המלווים שלנו. אבא שלי אמר שלטיול הזה הוא שולח אותי בביטחון, כי הוא מכיר את העמותה ואת המשלחת. טוב, הוא לא היה נותן לי לצאת לבד אחרי כל מה שעברנו".
המסע לא היה קשה עבורך?
"בשבילי זה לא היה קשה מאוד פיזית, זה היה פחות קשה מהשיקום. אנחנו רגילים לחיות עם המוגבלות שלנו, יודעים מה הקשיים שלנו ואיך להתגבר עליהם. אבל כשיצאנו לטבע, זה דרש מאיתנו לשנות הרגלים. למשל, לא היינו יכולים ללכת לשירותים, כמו בבית. היינו צריכים עזרה, וזה הגביר את הנכות".
מה הייתה נקודת השיא של המסע?
"אחד השיאים היה כשעלינו אל הפסגה. כשהסתכלנו אחורה וראינו כמה עברנו, לא האמנו. אפשר היה לראות את הכוח של הטבע מול הכוח של האדם. איך האדם מתגבר על הטבע, כמו שהוא מתגבר על הנכות שלו. זה היה מאוד עוצמתי. ונקודת שיא אחרת הייתה לראות את ההורים מגיעים לאסוף אותי משדה התעופה כשאני הולכת כרגיל ולא על כיסא גלגלים, כמו שחזרתי אז".
"יש לנו זכות לאהוב"
בחודש שעבר צוין יום הנכה הבינלאומי המיועד בין היתר לקידום ההבנה כלפי אנשים בעלי מוגבלויות. עם הסוגיה הזאת מתמודדת רוזנבלו כמעט מדי יום. "יש המון בורות בנושא של פגיעות ראש", היא אומרת. "אנשים חושבים שפגוע ראש, שלרוב סובל מבעיות בדיבור, הוא לא חכם, שיש לו פיגור. אז או שמתייחסים אליו כמו למפגר או שנמנעים מלדבר איתו. בגלל הרושם החיצוני אנשים טועים לגבינו ומפספסים אותנו".
רוזנבלו יודעת על מה היא מדברת: "כיום, כשמצבי השתפר, אני רואה איך אנשים מתייחסים אלי אחרת, לעומת איך שהתייחסו אלי כשהפרצוף שלי היה עקום. אולי בגלל זה מוטלת עלי השליחות להאיר את המצב".
בשבע השנים מאז התאונה היה לך בן זוג?
"נוטים לסדר לי פגועי ראש. כאילו אם אני נכה אז חייבים לשדך לי מישהו נכה. זה לא היה פשוט בנושא זוגיות. כשגברים שמעו שאני פגועת ראש, הם התרחקו ממני, לא נתנו לי הזדמנות. אנשים צריכים להבין שיש לנו זכות לאהוב".
ומה לגבי עבודה?
"זו נקודה רגישה אצלי. לא עבדתי הרבה שנים, ואני רוצה לעבוד. התחלתי לצייר ממש אחרי התאונה, כשהייתי בבית חולים ואחר כך למדתי במשך ארבע שנים בבצלאל. אני מניחה רטייה על העין כשאני מציירת, כדי להימנע מהראייה הכפולה. זה מה שאני רוצה לעשות: לעסוק בציור כמקצוע. לכל הנכים שמתמרמרים למה לא מקדמים אותנו בחברה אני אומרת שזה התפקיד שלנו לדחוף את עצמנו ולתת לאנשים הזדמנות להכיר אותנו. אני מקווה שזה יצליח לי".
היא לא רוצה שירחמו עליה או שיחשבו שהיא מסכנה, ואם לרוזנבלו יש מטרה, היא לגרום לאנשים להבין את חשיבות ההתנדבות. "האדם הפשוט יכול לעשות טוב למישהו אחר", היא אומרת. "המתנדבים שהיו איתנו בקילימנג'רו הפכו להיות קצת מוגבלים בעצמם, בגלל קשיי הנשימה וההליכה האטית, ודווקא בנקודה הזאת הפכנו לשווים. עמותת אתגרים שינתה לי את החיים, נתנה לי הזדמנות לשנות דברים. בסך הכל אני מרוצה מבני האדם, הם רוצים לעזור".
"משיאי הקריירה שלי" - גלעד עדין, מפיק הסרט “אין הר גבוה מדי", מספר על המסע העוצמתי
שמו של הסרט המתעד את המסע הדרמטי של שבעה נכים עזי נפש אל פסגת הקילימנג’רו, “אין הר גבוה מדי”, מאפיין במידה מסוימת גם את דרכו של המפיק שלו, גלעד עדין, החל בכתבות שטח ובהגשת “מבט” בערוץ הראשון ועד עמידתו בראש חברת הפקות עצמאית גדולה.
“כשאנחנו מחליטים שאנחנו רוצים משהו, אנחנו יכולים להשיג אותו”, סבור עדין. “אני כלכלן במקצועי ועשיתי שני תארים במינהל עסקים, ואיכשהו מצאתי את עצמי בתקשורת תוך כדי ניצול הזדמנויות, למרות שמראש לא החלטתי להיות מגיש חדשות או לעמוד בראש חברת חדשות”.
כותרת המשנה של החברה שלו, הנקראת כשמו, היא “מדיה מחוץ לקופסה”, דבר המתבטא, בין השאר, בהתגייסות למען הקהילה. “יוצא לנו הרבה לעשות סרטים לעמותות ולארגונים שצריכים כלים כדי לחשוף את עצמם ולגייס עוד תורמים ומתנדבים”, הוא מספר. “בעשותנו כן, אני יוצא מנקודת הנחה שהציבור נלאה מלראות פרסומות של מכירות צעקניות ומעדיף לעבור איזושהי חוויה במהלך הצפייה בלי להרגיש שמנסים למכור לו משהו. לכן כל הסרטים שיצרנו לעמותות לא היו עם שחקנים ועם תפאורה, אלא תיעוד אמיתי כמו בחדשות ובעשייה הדוקומנטרית. זה יוצא אותנטי ומעביר את המסרים טוב יותר גם אם כמו אחרים אנחנו פועלים למטרת רווח. בלי זה, לא היינו יכולים לעזור לעמותות. אין סתירה בין עשייה למען הנשמה לבין חתירה לרווחיות”.
כך נולד הסרט המדובר. חבר שלו, מנכ”ל חברה גדולה, סיפר על צאתו למסע של “אתגרים” באפריקה, לאחר שחברתו תרמה את מימון המסע. מהשאלה התמימה לעדין, אם יש לו צלם שיוכל להתלוות שבוע למסע, מצא עצמו עדין מנהיג מבצע לוגיסטי מורכב, כולל ציוד הישרדות בקור מקפיא וברוחות עזות. “המבצע הכביכול פשוט הזה הוליך אותי לאחד משיאי הקריירה שלי”, הוא מציין. "שנתיים של עבודה התנקזו לשעת שידור אחת של סרט בעל עוצמות נפשיות שאני מאוד גאה בו”.
הקריירה של עדין, כמעט בן 50, נשוי לחני ואב לארבעה, מרשימה ועוברת דרך ערוץ 2 הניסיוני, הערוץ הראשון ו”חדשות 10”, שם היה בשיאו העורך הראשי והמנכ”ל.
“הפקת סרט כמו ‘אין הר גבוה מדי’, בעלות של 600 אלף שקל, עם עשרות ימי צילום בארץ ובחו”ל, הייתה הימור גדול, לאחר שכשיצאתי לדרך עוד לא היה לי גורם מממן”, מסכם עדין. “רק בשלב מתקדם הצטרפה רשות השידור, שככל שהיא חוטפת ביקורת, הוכיחה את חשיבות השידור הציבורי, המסוגל ומוכן להביא גם דברים ערכיים”.
טיפסת על הקילימנג’רו?
“הנעתי את הגלגלים של כל ההפקה, בעוד שלטנזניה שלחתי צוות בראשות הבמאי רני מונצז’. את המקומות אלה אני מכיר מטיול שערכתי שם בעבר עם משפחתי”.