חזית משלהן: למרות הפיגועים, נשות ההתנחלויות לא הולכות לשום מקום

בדבריה הביעה מאיר, בת 39, אם לשישה, אחות בבית החולים סורוקה ומטפלת ברפואה טבעית, את חששותיה בעקבות גל הטרור שעמו נאלצים להתמודד בחודשים האחרונים תושבי ישראל בכלל ותושבי ההתנחלויות בפרט. חששה של מאיר הפך השבוע למציאות עם הירצחה כאמור בפיגוע דקירה בפתח ביתה בעתניאל, לאחר שנאבקה במחבל והגנה על חיי ילדיה.

יום לאחר הפיגוע בעתניאל בוצע גם פיגוע דקירה ביישוב תקוע - מחבל נכנס לחנות בגדים ודקר את מיכל פורמן, 30, בשבוע ה־18 להריונה. שני האירועים הללו העלו את המתיחות באזור, שהייתה גבוהה גם כך, והעלו גם תהיות לגבי האופן שבו נשים בהתנחלויות מתמודדות עם המצב, שלא פעם דורש מהן לעמוד מול מחבלים, להתעמת איתם ולהגן על חייהן וחיי משפחותיהן.

ניצלו בנס

“יש פחדים, מדברים עליהם, לא מסתירים, מתמודדים איתם מתוך עוצמה", אומרת מוריה זעירא, אם לשמונה מהיישוב מעלה חבר בהר חברון. “תפסת אותנו בימים של עצב, עם דמעה בזווית העין, אבל זה לא ישבור אותנו. הילדים לא משדרים פחד, הם בריאים בנפשם".

זעירא מתגוררת עם משפחתה ביישוב כבר למעלה מ־20 שנה. היא עצמה חוותה את הטרור על בשרה, כאשר לפני שנה חזרה עם בעלה מאירוע בשעת לילה מאוחרת, ונורה עליהם צרור יריות. שני כדורים פגעו ברכב, וחוקרי המשטרה אמרו שניצלו בנס. “אתה תופס אותי עכשיו, כשאני נוסעת בכביש לבד, בלי רכבים לפני או מאחורי", אומרת זעירא. “מנסים לשמור על שגרה, לצאת כמו תמיד לעבודה. אני לא אפסיד חתונות בגלל המקום שבו אני גרה. יש לי גז מדמיע באוטו ואחד בתיק. יש לי רכב ממוגן אבנים, ואני נועלת את הדלתות כשעוברים בכפרים ערביים. מעבר לזה, אני אומרת את תפילת הדרך".

לא הייתה לך טראומה מאירוע הירי?

“באופן טבעי גבר ואישה מגיבים אחרת. אני מאוד רגשית. לי היה קשה, וככל שהזמן עבר הבנתי את גודל הנס. המקרה הסתובב איתי כמה חודשים, אבל לא נשארתי בטראומה. עובדה שאני שוב נוהגת".

לזעירא אין כוונה לעזוב את האזור. “סבא וסבתא שלי הקימו את קיבוץ טירת צבי", היא מספרת. “הם עלו ארצה לפני השואה ובכך הצילו את המשפחה. הם הבינו שבאים לארץ ישראל, למשהו גדול, ויש קשיים בדרך. אז יש אלה שמבינים שהתפקיד שלהם הוא להחזיק כאן מעמד, להיות קשורים לאדמה ולארץ. גם כשנלחמו בתל חי, אנשי תל אביב שאלו: ‘מה אתם עושים שם? בואו הביתה'. היום תל חי פורחת והיא מקום עם גאווה לאומית. גם המקומות שאנחנו נאבקים עליהם יהיו כאלה. אז צריך להתמודד עם הילדים, להקשיב להם, להסביר. אני כילדה לא התמודדתי עם מה שהם מתמודדים".

“האידיאולוגיה באזור מתחלקת לשניים", מסבירה שוש אדר, חילונית ואם לארבע בנות מהיישוב המעורב שמעה בהר חברון, שממוקם ליד העיירה הפלסטינית סמוע. “האידיאולוגיה של הציונים הדתיים והאידיאולוגיה של לשמור על קיום מדינת ישראל. אני כאן כי ככה החליטו ממשלות ישראל. אם הן היו מחליטות אחרת, לא הייתי כאן. אני אוהבת את שמעה, זה מקום מאוד חשוב, בטח באסטרטגיה של הדרום. עברתי לצערי חוויות קשות של חברים שנרצחו, חדירות ליישובים, אבל זה לא מרפה את ידי, ואני עדיין יכולה להבין אנשים שמפחדים".

איך את מתגברת על הפחד?

“אולי זה יאכזב אותך, אבל אני לא משתמשת בשום כלי נשק. אי אפשר לתת לפחד לנהל אותך. פחד הוא דבר טבעי, אבל יש גם גבול. תשים לב, תהיה זהיר. זה הבית שלנו ואין לנו ארץ אחרת, ואני אומרת את זה בלי כיסוי ראש, שלא יגידו שאני אדם דתי. יש מישהי ביישוב שבכל פעם שהיא שומעת שקרה משהו, היא רוצה אבטחה בפעוטון ובגן, וזה מצחיק אותי. אנחנו יישוב עם חיילים ששומרים עלינו ורבש"צ (רכז ביטחון שוטף צה"לי – א"ל) ששומר מסביב לשעון. אם אתה פוחד, אתה לא יכול לחיות במדינה שלנו".

בעקבות הפיגועים בעתניאל ובתקוע נאסרה אתמול כניסתם של אלפי פועלים פלסטינים להתנחלויות מחשש שפלסטינים נוספים יבקשו לחקות את המחבלים. סוגיית הפועלים הפלסטינים שעובדים בהתנחלויות מעסיקה רבות את תושביהן בשגרה בכלל ובימים אלו בפרט. רעות צימרמן מהיישוב נגוהות, שבו עובדים פועלי בניין פלסטינים תחת שמירה, מספרת כי הסוגיה עלתה לא פעם לדיון בין התושבים, אבל הוחלט להמשיך בהעסקתם בגלל הרצון שהיישוב יגדל ויתפתח.

“אני סומכת על אנשי הביטחון ומי ששומר על הפועלים", אומרת מצדה שירה צדוק מהיישוב תלם בהר חברון, שמתלבטת כעת אם להתחיל לשאת נשק. “אני אמשיך לנקוט זהירות, להיות ערה לדברים, להנחיל את זה לילדים שישימו לב, כמו לא לרכוב על אופניים יותר מדי קרוב לגדר. מצד שני, אני רוצה לנסות לשמור על שגרה. זה מעצבן אותי שצריכים לפחד. אני נורא מאמינה בלהיות עם חופשי בארצנו ואני לא מחשיבה את עצמי לגיבורה, שזה יהיה ברור".

לדברי צדוק, אם לחמישה שעלתה לפני 17 שנה מצרפת, ילדיה הקטנים מתחנכים ביישוב, בעוד הגדולים יוצאים בכל בוקר בהסעה לקריית ארבע, נסיעה שאורכת רבע שעה. “שלם לי הון תועפות ואני לא אחזור לצרפת", היא אומרת. “אני מרגישה פה יותר מוגנת".

את צימרמן עניין ההסעות מטריד במיוחד לאחרונה, לנוכח ההסלמה במצב. “אנחנו מאוד מעריכים את מה שצה"ל עושה", היא אומרת. “אנחנו מכירים אישית חלק מהמפקדים, אבל כשמדברים על מיגור הטרור לא עושים את זה, אלא מסתפקים בכיבוי שרפות. הכביש שהילדים שלנו נוסעים בו מועד לזריקות אבנים, ואפילו כשנוסעים באוטובוס ממוגן, תחושת הביטחון נפגעת. הצבא יכול להיות יותר נוכח בשטח וליצור הרתעה, אבל לא עושה את זה, כי כנראה החלונות הגבוהים לא נותנים. אני יכולה להבין את מי שרוצה לעזוב את האזור בגלל המצב, אבל זה כמעט לא קורה. זה גם עניין אידיאולוגי, אבל האזור הזה מספק איכות חיים וסביבה נעימה, דברים שלא אוכל לתת לילדי במקום אחר".

לא עצרת השבוע וחשבת שוב?

“ביום הפיגוע הייתי בעבודה וחלק מהילדים היו אצל חברים. לא חשבתי להגיד להם: ‘אסור לכם יותר לצאת', כי אלה החיים וברור שילד מגיל מסוים יכול ללכת לחבר או לעשות קומזיץ. נותנים להם הרבה עצמאות, הרבה ביטחון".