"מהיום משפחות וילדי אומנה לא יהיו שקופים יותר", כתבה בשבוע שעבר ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) לאחר שחוק האומנה ביוזמתה עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. במסגרת דבריה במליאה, לאחר אישור החוק, אף הזילה ח"כ אלהרר דמעת התרגשות ואמרה שהיא מקדישה את החוק לזכרה של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה בפתח ביתה בהתנחלות עתניאל לפני כחודש, ובעברה הייתה בעצמה ילדת אומנה. בפוסט שפרסמה בעבר הוסיפה ח"כ אלהרר כי חוק האומנה "עתיד לשנות את מציאות חייהם של אלפי ילדים" והסבירה מדוע מדובר בלא פחות מתיקון עוול היסטורי.
החוק, שאמור להסדיר את זכויותיהם של משפחות וילדי האומנה ולהקל משמעותית על ההתנהלות היומיומית שלהם, אכן נחשב בעיני רבים לבשורה, אך יש גם לא מעטים שמתנגדים לו. "אני מאמין שהחוק נולד מתוך כוונה טובה, כדי באמת להקל על משפחות האומנה", אומר מוטי רנד, פעיל ב"פורום למען ילדי רווחה" שהשתתף בדיונים לגיבוש החוק בוועדות הרווחה של הכנסת, "אבל מרוב רצון טוב שפכו את המים עם התינוק. נתנו כוח מוחלט לעמותות, לעובדים הסוציאליים ולמשפחות האומנה, ואת ההורים הביולוגיים השאירו אחרונים".
"מקטין את הסיכוי לחזרה"
אומנה היא מצב שבו שירותי הרווחה סבורים כי ילד או ילדה נמצאים בסיכון בהשגחת הוריהם, מסיבה כלכלית או אחרת, ולכן הם נשלחים למשפחה אחרת באופן זמני, עד שמצב המשפחה הביולוגית ישתפר. שירותי האומנה בישראל מופעלים כיום על ידי עמותות פרטיות, שזכו במכרז של משרד הרווחה, והן נמצאות תחת פיקוחו.
בישראל ישנם כיום כ־10,000 ילדים שחיים במסגרות חוץ ביתיות. כ־2,500 ילדים חיים במשפחות אומנה, והיתר שוהים בפנימיות. לצורך השוואה, במדינות באירופה ובארצות הברית המצב הוא הפוך: כ־70% מהילדים נשלחים לאומנה, ואילו 30% נשלחים לפנימיות.
החוק נועד לשנות את המצב בישראל ולעודד משפחות נוספות לאסוף אליהן ילדי אומנה. על מנת להשיג זאת, החוק מרחיב את הסמכויות של משפחת האומנה על הילד. כך למשל, במסגרת החוק החדש הורי האומנה לא יזדקקו לאישור ההורים הביולוגיים כדי לנהל את חייו היומיומיים של הילד, למשל לקחת אותו להסתפר, לאשר את יציאתו לטיול שנתי או לאפשר לו לבצע בדיקת דם, ויוכלו לטעון בשם הילד בפני הרשויות. בנוסף, ילדי האומנה יוכלו לפנות לבית המשפט כדי לקבל טיפול רפואי שלא אושר על ידי הוריהם הביולוגיים.
הטענה המרכזית של מתנגדי החוק היא שהוא אומנם קורא לטובת הילד ולהסדרת יחסיו עם המשפחה הביולוגית והשבתו לשם במהרה, אולם אינו מציע אפשרות אמיתית לשיקומה של המשפחה אם הילד הוצא מביתו מפאת מצוקה כלכלית. "היינו בדיונים בוועדת הרווחה של הכנסת והעלינו את כל הנקודות שלנו", אומר רנד, "אבל בחסות התאגידים והעמותות, שהיו חצי מהאולם, לא היה לנו שום סיכוי. רוב ההערות שלנו היו שצריך לשפר את סעיפי החוק כך שלא יפגעו בזכויות ההורים הביולוגיים, ורובן לא התקבלו. ברגע שההורים לא מעורבים, הילד לא רואה בהם סמכות לכל מיני דברים שקורים איתו. זה מקטין משמעותית את הסיכוי שהילד, בתום אותה תקופה של שנה־שנה וחצי, יחזור הביתה".
"הורים ביולוגיים שהילד הוצא מחזקתם מרגישים גם ככה שחטפו להם את הילד", אומרת ס', תושבת מרכז הארץ. בשנת 78', כשהייתה בת 4, התגרשו הוריה ואמה נותרה לטפל בה ובשני אחיה. מצבם הכלכלי היה רע מאוד, ולאחר הערכה ואבחונים הוחלט בשירותי הרווחה כי היא ושני אחיה יועברו לשתי משפחות אומנה. היא עצמה
נשלחה עם אחותה לקיבוץ משמר השבעה. משם מצב השתיים רק הידרדר. "הגעתי לשם רכה, באמצע גיל גן חובה", היא נזכרת. "אחותי הייתה בטרום חובה. הגענו למשפחה שעל פניו נראתה בית טוב, מקום פסטורלי. אבל מה שקרה לי בבית הזה לקח לי שנים לספר. המכות שחטפנו, אישה שלא הייתה מסוגלת לחבק ולנשק. איך נותנים ילדות למשפחה כזאת?".
לדברי ס', אם במקום לשלם למשפחת האומנה סכום חודשי - שכיום עומד על כ־3,600 שקלים - היו מפנים את המאמץ לשיקום משפחתה, הסבל שעברה במשך חמש שנים וחצי היה עשוי להימנע. "אם הבעיה היא כלכלית, למה לא לסייע פשוט למשפחה?" היא תוהה. "ככה אתה משאיר משפחה קרועת לב, ומבחינה כלכלית לא השתפר שום דבר. אם ילד נמצא במשפחה שמסכנת אותו, בוודאי שאני בעד להוציא אותו ולאפשר לו חיים חדשים. אבל אם זה לא המצב, אז פשוט לא לעשות את זה. להשאיר את הילד בתוך הקהילה שלו. אני ואחותי הכנסנו להם סכום יפה כל חודש, ואני מבטיחה לך שהם לא עשו את
זה כי הם אהבו אותנו".
"ברגע שמוציאים לך את הילד מהבית, אבוד לך", אומרת גם ע', תושבת פרדס חנה, שבתה נשלחה לפני ארבע שנים וחצי למשפחת אומנה באחד מקיבוצי עמק בית שאן. היא פוגשת את בתה אחת לשבועיים למשך סוף שבוע, אולם לדבריה העדכון השוטף באשר
למצבה של הבת נתון להחלטת משפחת האומנה. "כל העסק מתנהל מראש לפי איך שנוח למשפחת האומנה", היא אומרת. "עד שפתחתי את הפה הגדול שלי לא קיבלתי כלום".
"לשמר את הקשר"
לדברי ד"ר חניתה צימרמן, נשיאת האגודה להגנת הילד (אל"י), מדובר באיזון עדין שצריך להיעשות בין צורכי הילד, צורכי ההורים הביולוגיים וצורכי המשפחה האומנת. "הנימוק הראשון והיחיד להוציא ילד מן הבית זה מפני שהוא לא יכול להישאר במשפחה הביולוגית", אומרת ד"ר צימרמן. "אבל ברגע שווידאו שזה המצב הרצוי, צריך לתת למשפחה האומנת לעבוד. אי אפשר לעשות חצי עבודה בכל אחד מהדברים".
כחלק מהמחאה נגד החוק החדש הוקם גם עמוד פייסבוק ייעודי, ובו בין היתר פורסמו שמות חברי הכנסת שתמכו בחוק. ההתנגדות נובעת גם מההיבט הכספי. "חוק האומנה מפריט את כל נושא האומנה בישראל ב־100%", אומר רנד. "זה מכניס לתוך זה אינטרסים כלכליים. העמותות כותבות איזה טיפול הילד צריך, מגייסות משפחות אומנה, מכשירות משפחות אומנה, כותבות חוות דעת שיקבעו אם הילד יישאר באומנה או לא. אומנה מעצם הגדרתה אמורה להיות זמנית. ברגע שהעמותה מקבלת כסף על כל פעולה, ברור שהעניין שלה הוא שהילד יישאר באומנה".
בעמותות המספקות את שירותי האומנה דוחים את הטענה הזאת על הסף. "אנחנו קודם כל אנשי מקצוע", אומרת אורית עמיאל, מנהלת שירות האומנה של מכון "סאמיט" המסייע למשפחות וילדי אומנה באזור הדרום ובירושלים. "כל ההוויה המקצועית שלנו מכוונת לאיך לטפל הכי טוב בילדים, לשקם, לשמר ולשפר את הקשר עם ההורים הביולוגיים. אנחנו אכן פועלים מתוקף זה שאנחנו מקבלים כספים, אבל אנחנו מקבלים כספים לא בכדי - כי אנחנו עוסקים בטיפול בילדים מבוקר עד ערב. הלוואי שהמדינה הייתה עושה את זה. אבל בהפרטה היו הרבה מאוד דברים שבכלל לא היו בעבר".
מצב כמו היעדר פיקוח, כזה שאפשר את מצבה הקשה של ס' במשפחת האומנה למשל, היה אולי נמנע בזכות הפרטה. "עיריית ירושלים הייתה מהאחרונים שהפריטו", אומרת עמיאל. "כשזה קרה היינו באים לפקח על משפחות, והן אמרו לנו: 'מה פתאום אתם באים?' לא הכירו דבר כזה".
לדברי ד"ר צימרמן, באשר לאינטרס הכספי, שני הצדדים עלולים לחטוא במניעים לא כשרים. "אני מכירה הרבה מאוד משפחות ביולוגיות שמחבלות בעבודה של המשפחה האומנת כי יש להן אינטרסים שאינם תמיד האינטרסים של הילד", היא אומרת. "לדוגמה, נתקלתי במשפחה ביולוגית שדרשה להוציא את הילד מהאומנה רק משום שהם רצו ליהנות מדמי הביטוח הלאומי".
בעמותות שמספקות שירותי אומנה מתעקשים שמדובר בחוק שישנה את המצב הקיים לטובה. "אין ספק שהאנשים הכי משמעותיים בחייו של הילד תמיד ולעולם יישארו ההורים הביולוגיים שלו", מסביר זכי חרוב, מנכ"ל עמותת "שחר" המספקת שירותי אומנה. "אנחנו מבינים את הרגישות של הדבר. אבל בסופו של דבר כולם רוצים בטובתו של הילד. אז החוק בא ואומר: אני נותן לכם כלי עבודה".
"החוק מדבר על כל המשולש: ההורים האומנים, הילד וההורים הביולוגיים", מוסיפה עמיאל. "המטרה של כולם בסופו של דבר היא לשקם את הילד ולהחזיר אותו הביתה. לצערנו, ברוב המקרים זה לא מתאפשר".