3 אמהות: מרים פרץ, שרה רוזנפלד ורחלי פרנקל צומחות מחדש

לרגע אחד חמקמק נדמה היה שמרים פרץ, רחלי פרנקל ושרה רוזנפלד הגיעו למפגש רעים מחויך. השפתיים נמשכו לכיוון הלחיים, גם הצחוק המשוחרר התגלגל בעזוז. רק מהעיניים הצרובות מדמעות ניבט כאב חבוי, שחרץ את חותמו כמו חריש עמוק וחסר רחמים. שלושתן חוו את הכאב המצמית מכל, המוכר לכל אם שנקרעה באכזריות מפרי בטנה. מרים שכלה את אוריאל ואלירז בעת שירותם הצבאי, שרה איבדה את יצחקי הטייס בתאונה ואת מלאכי בפיגוע ירי אכזר, ואילו מרחלי נקטף נפתלי בדמי ימיו, בפעולת הטרור שבה נחטפו ונרצחו שלושת הנערים.

אלא שכמו עוף החול הן צמחו מחדש מהשכול, סוככות על החתיכה שנקטפה מלבן ומנווטות בחיוניות את דרכן החדשה הרצופה רגעי ייסורים וחושך, אך גם עתירה שעות שמחה ואור. במפגש משותף בעמותת "משפחה אחת" למען נפגעי טרור ובני משפחותיהם, בוחנות האמהות את קווי האבל הפרטי ומותחות מבלי משים את גבולות העוצמה וההעצמה הנשית. שלושתן מגדלות ילדים נוספים, מטפחות קריירות מרשימות, בוכות, צוחקות ומתגעגעות, אבל גם מוצאות זמן להרצות בפני בני נוער וחיילים על ערכים, אמונה וכוח החיים.

האמהות האבסולוטית מתפתלת כחוט השני המחבר בין פרץ, פרנקל ורוזנפלד. שם לפת אותן האובדן עד כדי איבוד הנשימה. "העובדה שנפגעתי פעמיים היא מעבר למילים", אומרת רוזנפלד בשקט. "כמי שהאמהות היא המהות שלה, עולה בי תחושה כי לא הצלחתי לשמור על הילדים שלי. אומנם יצחקי ומלאכי רחוקים ממני, אבל אני אמא שלהם בדיוק כמו של הילדים שקרובים אלי".

כאב

הכניסה לבית האבן הירושלמית של "משפחה אחת" שוקקת חיים. מתנדבים צעירים רוכנים מעל קופסאות פלסטיק אדמדמות ואורזים אותן בחדווה בצלופן שקוף ומרשרש. בכל קופסה, שתישלח לאלפי משפחות של נפגעי וקורבנות טרור, מונחים שלל מתוקים שנועדו לשמח את הלבבות הדואבים.

פרץ, פרנקל ורוזנפלד מלטפות במבט נוסטלגי את בני הנוער הצוחקים עם השיער המתבדר. הרגע שבו כל אחת מהן קיבלה את ההודעה המטלטלת על מותו של הבן חרות לנצח בקרבן, במיוחד כאשר הבשורה מכה פעמיים, כמו אצל פרץ ורוזנפלד. הכאב החד בבטן, החולשה ברגליים, התחושה שהלב מתנפץ למיליוני רסיסים חדים.

"כשראיתי את הקצינים בדרכם אלינו, צעקתי 'אוריאל', כאילו רציתי להזהיר אותו שלא ייפגע", מספרת פרץ על הפעם הראשונה שבה השכול נקש בדלתה. "הרגשתי את המוות שלו בגוף שלי, ורציתי להחזיר את הגלגל לאחור כדי לזנק לפניו מהמארב ולמות במקומו. מאז אני לא יכולה לשמוע זיקוקים ביום העצמאות, כי זה נשמע לי כמו פיצוץ של מטען. במפגש עם חיילי הנדסה קרבית ביקשתי משהו לא שגרתי, רציתי שיפוצצו מולי שישה מטענים כדי שארגיש מה עבר על אוריאל".

כיצד הגבת כאשר מודיעי צה"ל הגיעו בפעם השנייה כדי לבשר לך שאלירז נהרג ברצועת עזה?
"התרסקתי. הייתי אז אם שכולה וגם אלמנה. בעלי, אליעזר, נפטר אחרי שאוריאל נהרג ולא היה לי על מי להישען. בשבעה שאלו אותי אם קל יותר עם העובדה שאלירז השאיר מאחוריו אישה וארבעה יתומים, ואילו אוריאל היה רווק. זו שאלה נוראית, אבל בסתר לבי קיוויתי שגם אוריאל חווה אהבה".

רוזנפלד חוותה על בשרה את אותה תחושת החמצה. "את מותו של יצחקי קיבלתי כגזירה כואבת משמיים", היא אומרת בקול מרוסק. "בעלי הצטער שיצחקי לא היה נשוי עם ילדים, אבל אני חשבתי שזה נורא להשאיר יתומים מאחור. כאשר מלאכי נרצח בפיגוע, פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי 'הפעם הגזמת'. מאוד ציער אותי שלא נשאר דבר מהדנ"א המופלא שלהם".
פרנקל: "השאלה הזאת עלתה בשיחה ביני לבין חנה הנקין, אמו של איתם וחמותה של נעמה שנרצחו בפיגוע באוקטובר 2015. הכאב על היתומים הוא נורא, אבל מצד שני נשאר משהו".

אמונה

רוזנפלד הייתה רק בת 6 כשאיבדה את אמה בעת הלידה של אחותה היחידה. מאז חלמה להיות האמא שתמיד רצתה שתהיה לה. לאחר מותו של יצחקי היא נכנסה להריון עם אברהם־אביה, ובהריון הבא עם אלישי כבר הייתה סבתא לנכד בן שנה.
"זו הבחירה בחיים וזו המשמעות שהענקנו למוות של יצחקי", היא אומרת. "למרות הכאב התהומי שמלווה אותי, אני מרגישה בת מזל. כשמעוז היה בן 4 הוא שאל אותי 'אמא, נכון שאת נורא עצובה אבל גם נורא שמחה? את שמחה כי את אוהבת אותי, ואת עצובה כי יצחקי מת ואת מתגעגעת אליו'. המילים האלו, שנאמרו לפני 14 שנים, הן המהות".

מה היה הרגע הקשה ביותר לאחר השבעה?
פרץ: "בעלי התרסק ולא רצה ללכת לעבודה, אבל לי לא הייתה ברירה כי הייתה ילדה בכיתה ג'. את יודעת כמה כוחות צריך רק כדי להכין לה סנדוויץ' לבית הספר? שם הייתי הלביאה. ברגע שבבית יש ריח של אוכל, זה אומר שהמקום חי".

פרנקל: "נפתלי נחטף ונרצח בתקופת החופש הגדול, וזו הייתה הקלה שלא נדרשתי לחזור לשגרה. רק רציתי לנשום, כי גלי הכאב חנקו אותי. לפני חצי שנה נעמה בת ה־7 שאלה אותי אם זה נכון שאני מתאפרת לפני ההגעה לעבודה כדי שאוכל לבכות בשקט בדרך. כמעט חטפתי התקף לב, אבל עניתי שלא כל יום אני בוכה, אבל בהחלט שומרת לעצמי את הזכות הזאת".

חלומות

על אף הקריירות וחיי המשפחה התובעניים, שלוש הנשים מגיעות בהתנדבות לכל אתר בארץ כדי לשוחח ולהאיר את דמותם של הבנים שאינם.

אתן חולמות בלילות על הילדים שנהרגו?
פרץ: "לא מזמן חלמתי שאני יושבת על אדן החלון בבית כאשר לצדי יושב אור חדש, בנו של אלירז, ומולי נפרש ואדי ירוק ופורח. פתאום אלירז עבר ממול, כשהוא לובש חולצה לבנה ובידו אבן גדולה. הוא התקדם לעברנו ובעזרת האבן דחף את אור חדש, ואמר לו 'תזוז, קדימה'. התעוררתי והרגשתי שאלירז לידי, ושהוא יודע שהבן שלו מתקשה קצת בלמידת ההפטרה לקראת בר המצווה בעוד שנה. כשסיפרתי לאור חדש על המסר שקיבלתי, הוא למד את ההפטרה ברגע, וכבר הספיק לעלות לתורה".
רוזנפלד: "בחלומות שלי אני יודעת שהבנים עומדים למות. עם יצחקי, למשל, בעלי ואני מתלבטים אם לומר לו שחייו מסתיימים, ואני מבקשת לבחור סימן מוסכם אם משהו רע יקרה. יצחקי צוחק עלי, ואנחנו מתחבקים. החלום על מלאכי מטורף. הוא העביר לי מסרים עתידיים באמצעות מספרים, וחלק מהם התגשמו. מאחר שאני אדם סקפטי, חשוב לי לבחון את שאר המסרים לפני שאחליט שלא מדובר רק במשאלת לב".
פרנקל: "החלומות הם דרישת שלום נהדרת, וכשאני רואה בהם את נפתלי זו תמיד שמחה גדולה".
פרץ מפרה את רגעי הרצינות ותוהה בקול אם אוריאל יזהה אותה אם תתרחש תחיית המתים. רוזנפלד ופרנקל פורצות בצחוק רועם. "הוא הרי רואה אותך כל הזמן מלמעלה", אומרת פרנקל, בעוד רוזנפלד חושפת כי היא קוראת ספרים על נשמות, מסען לעולם הבא וגורלן. הפעם פרץ צוחקת: "אני רוצה ליהנות קודם כל בעולם הזה".

מצאתן שוני בהתמודדות שלכן עם מות הבנים לעומת הבעלים?
פרץ: "לדעתי, הם חלשים מאיתנו. בשל הכאב על אוריאל, בעלי חלה בסוכרת וביום הזיכרון הראשון קיבל התקף לב ליד הקבר. אנחנו ילדנו את הבנים ונתנו להם חיים. לדעתי, אלוהים אהב את בעלי כי לא השאיר אותו להתמודד גם עם הנפילה של אלירז".
רוזנפלד: "לנשים יש יותר חוסן".
פרנקל: "נשים אולי חסינות יותר, אבל זה לא סותר את הסבל והכאב".

שרה רוזנפלד, אמא של יצחקי ומלאכי ז"ל

תשעה ילדים נולדו לשרה ולאליעזר רוזנפלד, המתגוררים בהתנחלות כוכב השחר. יצחקי הבכור נשא את שם דודו שנהרג בעת שירותו הצבאי, וכשבגר הפך לטייס בחיל האוויר. במרץ 2002, בעודו בן 22, יצא יצחקי לטיול ג'יפים בדרום, וכשניסה לחצות את נחל צאלים נסחף רכבו למים הגועשים. את דמותו של בנה תיארה רוזנפלד בספר "לגעת בשמיים: מכתבים אוהבים", ואף גילתה כי יצחקי והדוד חיו בדיוק אותו מספר ימים - 8,055. לאחר מותו, ילדה רוזנפלד את אברהם־אביה ואת אלישי.
ב־29 ביוני 2015 נהרג בנה השני, מלאכי (26), בפיגוע ירי בצומת שבות רחל, בעת שחזר ממשחק כדורסל בעלי. מאז עושה שרה, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז לטיפול בזוגיות ובמשפחה, כל שביכולתה לחיבור הקצוות בעם, ואף נאמה בעצרת הזיכרון האחרונה לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. לאחרונה, כשהנאשם ברצח בדומא טען כי עשה זאת כנקמה על הירצחו של מלאכי, הזדעזעה רוזנפלד מההקשר, והצהירה כי רצח ערבים כתגובה לטרור נגד יהודים הינו מעשה פסול.

מרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז ז"ל

האובדן הכבד של מרים, אלמנה ואם לשישה ילדים, הגיע לכל בית בישראל. היא פרצה לתודעה כאשר שכלה את בנה רס"ן אלירז, כ־12 שנה לאחר שבכורה, סגן אוריאל (22), מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני, נהרג במארב בדרום לבנון.
אלירז (32) שירת כסמג"ד 12 בגולני. במרץ 2010 נתקל בחוליית מחבלים בעת שיצא עם חייליו לפעילות מבצעית בעזה, ונהרג. הוא השאיר מאחוריו ארבעה ילדים, ובכורו, אור חדש, נקרא על שמו של אוריאל.
לאורך חייה עסקה פרץ בחינוך ובהוראה, ואף שימשה כמנהלת בית ספר במשך 24 שנים. כיום היא עובדת כמפקחת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, ולאחר שעות העבודה תומכת בהתנדבות במשפחות שכולות ומרצה בפני חיילים ובני נוער על מורשת יהודית, ציונות ומנהיגות.
בשנת 2011 פרסמה ביחד עם סמדר שיר את הספר "שירת מרים", המגולל את נסיבות חייה הייחודיות. כשלוש שנים אחר כך, ביום העצמאות ה־66 למדינת ישראל, הדליקה פרץ משואה לזכר הנופלים והמשפחות השכולות.

רחלי פרנקל, אמא של נפתלי ז"ל

אף עין לא נותרה יבשה כאשר פרנקל עמדה מול קבר בנה בן ה־16 ואמרה עליו "קדיש", צעד המקובל בקהילות אורתודוקסיות מודרניות, אבל נתפס בציבור בארץ כסמל לפמיניזם.
חטיפתם ורציחתם של בנה, נפתלי, גיל־עד שער ואייל יפרח נצרבו לנצח בזיכרון הישראלי. הם נעלמו ב־12 ביוני 2014 בגוש עציון בעת שהיו בדרכם מהישיבה הביתה, וגורלם נותר עלום במשך 18 ימים. על אף הכאב, התייצבה פרנקל מול כלי התקשורת וייצגה באצילות את תחושותיהן של שלוש המשפחות. באותה תקופה אף הופיעה בפני מועצת האו"ם לזכויות אדם בבקשה לסייע באיתור הבנים.
פרנקל, הנשואה לאבי ואם לשבעה, מתגוררת ביישוב התורני נוף איילון, הסמוך למודיעין. היא עומדת בראש תוכנית ללימודי הלכה בבית מדרש לנשים "מתן" ומלמדת תלמוד והלכה גם במדרשת "נשמת". עם סיום השבעה על בנה, היא גינתה בחריפות את רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, שבוצע כנקמה על רצח שלושת הנערים. חודשים ספורים אחר כך הקימה עם בת גלים שער ואיריס יפרח עמותה לזכר הבנים, שבמסגרתה ניתנים פרסים לאישים ולארגונים הפועלים למען אחדות ישראל.

"משפחה אחת" למען נפגעי הטרור

"משפחה אחת" היא עמותת סיוע לנפגעי טרור. היא נוסדה לפני 15 שנים והיא מלווה את המשפחות השכולות ואת הפצועים ותומכת בהם. בין היתר מסייע הארגון במציאת מקומות עבודה, בפתיחת סדנאות, בהענקת טיפולים אלטרנטיביים, במימון מחנות קיץ לילדים, בייעוץ משפטי וכן הוא מוציא משלחות לרחבי העולם ודואג לטיולים ייחודיים להורים השכולים. בנוסף מקפידים מאות מתנדבי העמותה לשמור על קשר עם המשפחות, לסייע מבחינה כלכלית ואף לספק מתנות ותלושי שי בחגים.

ההחלטה לייסד את העמותה, שלה סניפים בירושלים, ברעננה ובחדרה, החלה בילדה אחת, מיכל בלזברג, שחגגה באוגוסט 2001 את יום הולדתה ה־12, בדיוק ביום שבו אירע הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. מיכל ביטלה את חגיגת בת המצווה ותרמה את כל ההוצאות לנפגעי הטרור. הוריה, שנטל ומרק, גייסו 100 אלף דולר נוספים ובכך הניחו את היסודות להקמת "משפחה אחת".