מפגש הראשון שלי עם מאיר דגן היה באינתיפאדה הראשונה בשנים 1971־1972, שתחילתה ברצח בני משפחת ארויו בשערי העיר עזה. לאורך תקופה ארוכה מאוד כשל צה"ל בטיפול בטרור שיצא מרצועת עזה. נוכח הקושי הזה פעלנו יחדיו בריכוז מאמץ – אנחנו לוחמי סיירת שקד יחד עם מאיר, שעמד אז בראש סיירת "רימון" – ותוך פרק זמן קצר יחסית אכן הדברנו את הטרור. בהובלתו של מאיר פותח אז מודל המסתערבים, והוא עשה זאת ברמות ההפעלה הגבוהות ביותר.
המפגש הבא שלנו היה בסתיו 1973, כששנינו חניכים בפו"ם - בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. באחת השבתות הראשונות הוזעקנו לפו"ם לאחר שנמסר לנו כי אנו עומדים בפני מלחמה שתיפתח בשעה 18:00. אני הייתי בדרכי מבאר שבע כשראיתי לפתע את האלוף אריק שרון. התקשרתי אליו וקיבלתי ממנו הוראה להתייצב במפקדת האוגדה שלו, אוגדה 143. צירפנו אלינו את דני רהב (וולף) ז"ל והתייצבנו שלושתנו – מאיר, דני ואני - במפקדת האוגדה והתחלנו לסייע למפקדי המשנה לגייס, לחמש ולהכין את האוגדה לתנועה לקראת קרב. קיבלנו ג'יפ והובלנו חטיבות שריון על זחלים לעבר הגזרות המתוכננות בסיני. לאורך המלחמה נלחמנו זה לצד זה, עד שמצאנו את עצמנו בסופה בצד המערבי של תעלת סואץ.
מאיר עצמו תמיד היה קר רוח, מלא הומור, בעל הבנה עמוקה וראייה רחבת אופקים. היינו כל הזמן בקשר הדוק ושנינו גם עשינו לאחר המלחמה הסבה לשריון. הוא היה בשבילי כמו אח צעיר. בעת ההיא הייתי סגן אלוף ומבוגר ממאיר בחמש שנים. באחד המפגשים שיאנוש בן גל, אז מפקד אוגדה 36 נהג לכנס, קרא לי מאיר ואמר: "פצי, החלטתי להשתחרר מהשירות".
שאלתי אותו: "מאיר, מה הסיבות לאמירה הכל כך מטופשת הזו?". ומאיר ענה: "תסתכל על הקהל שיושב כאן. כולם לחמו ברמת הגולן במסגרת אוגדה 36. איזה סיכוי יש לי להתקדם בצבא?". אמרתי לו: "מאיר, הרי מי שמכיר אותך, את היכולות, החשיבה והאומץ – זה אני. תמשיך להסתכל על הקהל, אבל תנסה לחפש וספק אם תמצא מישהו שבעוד כמה שנים יתחרה מולך על תפקיד של מפקד אוגדה. הכישורים שלך מובטחים - ואני אומר לך שגם צפונה מזה".
זה היה בין מעט הדברים שאני שמח שצדקתי לגביהם. בזכות כך זכינו לחבר, בזכות כך זכה עם ישראל למפקד מהמעולים ביותר ששירתו אי פעם בצה"ל. ואני איבדתי אח, חבר ולוחם נועז, שהדבר החשוב ביותר עבורו היה קיומה ועתידה של מדינת ישראל.