"הפנייה לבית המשפט נעשתה כבר מזמן אבל לא זז שם שום דבר. הוא לא משלם לי מזונות ואף אחד לא אוכף את זה, כל התהליך לוקח הרבה זמן ובינתיים אני גרה אצל ההורים שלי. בביטוח הלאומי לא עוזרים לי כי אני עובדת, אבל יעזרו לי אם אפסיק לעבוד, למרות שאני מרוויחה שכר נמוך. מה המדינה רוצה? שאני אכנס למצוקה? אני לא אכניס את עצמי למצב כזה. כל אחת אחרת, אם לא הייתה לה תמיכה מהמשפחה, הייתה נופלת וקורסת. אין מספיק הבנה מצד המדינה. צריך לקצר תהליכים ולא להיות חביבים לגברים, זה נגד כל ההיגיון ונגד כל ההלכה".
כך, במילים שנובעות מתוך כאב גדול, מתארת ס', צעירה שמצאה את עצמה זמן קצר לאחר תחילת חייה הזוגיים עם שני ילדים קטנים ובעל שברח לחו"ל. “הטעות הכי גדולה שעשיתי הייתה שלא הוצאתי לו צו עיכוב יציאה מהארץ", היא ממשיכה, “אף אחד לא מדמיין שאני עגונה, זה נראה לאנשים הזוי. אני בעצמי לא מאמינה שהסיפור הזה נפל עלי".
ס' ובעלה הכירו בשידוך. לדבריה, המשפחה “שיווקה" אותו בצורה מושלמת והציגה אותו כגבר אחראי, חכם ומשפחתי. כמעט מיד לאחר נישואיהם, הבינה ס' כי היה זה מצג שווא וכי היא חולקת את חייה עם אדם מעורער בנפשו. ס' ביקשה להתגרש ולהפתעתה בעלה סירב לבקשה. כעבור זמן מה, הוא עלה על מטוס ונעלם.
מה סיפרת לילדים?
"הסברתי להם שאבא טס לאמריקה, שהם לא ירגישו תלושים מהמציאות. הקשר של האבא עם הילדים היה טכני – אם היה צריך להחליף טיטול הוא היה עושה את זה, אבל הקשר החם והאבהי לא היה, הוא תפקד כמו רובוט, גם כלפי. זה היה מאוד מלאכותי, אולי מרצון טוב, אבל זה לא זרם. היום הוא לא מתקשר ולא מתעניין בכלל בילדים".
בארץ חיות אלפי נשים עגונות ומסורבות גט. ואם לסבר את העין הקוראת – אחת מתוך כל חמש מתגרשות בישראל נקלעת למצב של סרבנות גט בשלב כזה או אחר בתהליך הגירושים. נשים מסוימות מחכות במשך שנים לגט המיוחל ופעמים רבות הן לא יודעות לאן לפנות ואיך להתמודד עם המצב החדש, שכולל מעבר חד לחיים חדשים וטומן בחובו בעיות כלכליות ובירוקרטיה רבה.
שלא כמצופה, מי שמצליחים לעתים לקצור הצלחה ולהחזיר לכמה מהנשים את החופש שנגזל מהן הם דווקא לא עורכי הדין לגירושים בעלי השם, אלה שגובים מאות שקלים רק לפגישת ייעוץ ועוד כמה עשרות אלפים על המשך ייצוג, אלא טוענות רבניות, שעיקר התמחותן הוא דיני הלכה. והן עושות את זה לגמרי חינם.
"הייתה לי שורה של עורכי דין והוצאתי המון כסף, אבל אף אחד לא יכול היה להביא לי את הגט", מספרת דורית שטרן. "הם הופיעו וכתבו טענות, אבל גט הם לא הוציאו. חברה שלי שמעה על 'יד לאישה' ואמרה לי שאולי הם יוכלו לעזור לי. קבעו לי פגישה עם דבורה בריסק, הטוענת הרבנית, והיא אמרה שהמקרה שלי מתאים לטיפול – 200 שקלים לפתוח את התיק ויוצאים לדרך. 200 שקלים לעומת 50 אלף שקלים ששילמתי כבר למספר עורכי דין. אחד לקח עשרת אלפים שקלים, השני עוד והשלישי עוד. לא היו לי דרישות – רק תביאו את הגט".
התהליך של שטרן, מרגע שפנתה ל"יד לאישה", ארך כשנה וחצי. בסך הכל היא הייתה מסורבת גט חמש שנים. כמו במקרים רבים אחרים, גם בעלה של שטרן ניסה לסחוט ממנה כספים ובכך עיכב את תהליך הגירושים.
“היינו נשואים שש שנים, אבל לא שנים נחמדות, אלא של ניסיונות וניסיונות", מספרת שטרן, “כשהייתי בהריון עם הבן שלי חיללתי שבת - עשיתי סודוקו. הוא חשב שזו באיזשהו מקום הזכות שלו ‘לחנך' אותי אז הוא הרביץ לי בפנים עם ספר. אני אמרתי ‘עד פה'. גדלתי עם מנטליות של ‘אין פעם שנייה'. אתה עובר את הגבול פעם אחת וזה מספיק לי. ברגע שזה קורה, מישהו יוצא מהבית - וזה מה שהיה".
איך הטוענת הרבנית הצליחה במקום שבו עורכי דין רבים אחרים כשלו?
"זו המומחיות שלהן, בית דין רבני זה עולם אחר לחלוטין. אתה לא בא לנהל משא ומתן, אתה לא בא לדבר או להיות נחמד. יש פה משפט, והדינים בהלכה הם שונים לחלוטין מהחוק של משפט אזרחי. מי שבקיא בדיני ההלכה יודע מה לעשות, והטוענת הרבנית לא ויתרה".
הרבה סיבות לפחד
גם הגרוש של ב' ניסה לסחוט אותה כלכלית, ובכל דיון נאמר לה שעד שהיא לא תביא את מה שהוא דורש, היא לא תקבל גט. הסיטואציה, למרבה הצער, מוכרת מאוד בין כותלי בתי הדין הרבניים בארץ.
“הגרוש שלי עשה הרבה פרובוקציות.אבא שלו ניהל את העניינים ואמר – אם את לא מביאה את כל התכשיטים אין גט", היא מספרת, “אבל עורכת הדין שלי אמרה ‘בשום אופן', שאם אביא לו הכל הוא לא ייתן גט. לאחר איומי בית הדין, שנמשכו למעלה משנה, הוא הגיע לדיון ונתן גט. הרגשתי שחרור מאוד גדול. עדיין לא קיבלתי את הכסף שמגיע לי כך שיש עוד מתחים, ואני לא מרגישה מאושרת. זה מעמד שהוא לא שמח, היינו יחד במשך לא מעט שנים וזה לא משהו שמוחקים בחמש דקות".
ל"יד לאישה" הגיעה ב' אחרי שאמה ראתה פרסום שלהם. היא התקשרה וקבעה פגישה עם תהילה כהן, אחת מעורכות הדין. “חשבתי שעורכי דין זה משהו קשוח, מקצוע לא פשוט, מישהו קר, ואז נסעתי לתהילה. ישבתי ופרקתי הכל, סיפרתי לה את כל הסיפור שלי. היא הייתה הרבה יותר מעורכת דין; היא שמעה אותי, קיבלה אותי בכל החום שאפשר. כשיצאתי ממנה הרגשתי מחוזקת, היא נתנה לי כוחות וביטחון והבטיחה שנצליח".
“אנחנו עוזרות לאותן נשים שמחכות שנים רבות לגט, ושיקבלו אותו סוף־סוף בצורה מכובדת", מסבירה עורכת הדין והטוענת הרבנית אסנת שרון, המנהלת את ארגון “יד לאישה" – מבית אור תורה סטון. “לפני כ־20 שנה הייתה מהפכה בעולם הדתי. נשים החלו ללמוד תורה ועברו מבחנים של הרבנות הראשית. הניסיון של הטוענות הרבניות הוכיח את עצמו, כי הן ברמה גבוהה מאוד, והתפקיד שלנו היום הוא לייצג את הנשים בבתי הדין הרבניים. אנחנו עושות זאת ממש חינם".
בנוסף ל"יד לאישה", ישנן 11 עמותות נוספות הפועלות בתחום ומאוגדות תחת “עיקר – הקואליציה הבינלאומית לזכויות נשים עגונות", הפועלת למציאת פתרונות בהתאם להלכה לבעייתן של עגונות ומסורבות גט ולמיגור התופעה - והן מנסות לפעול למען הנשים שנאלצות להמשיך לטפל לבד בילדים ללא אמצעים כלכליים וצריכות להמשיך את חיי היומיום לצד הדיונים המפרכים בבתי הדין.
“המשפחה של הגרוש שלי היא משפחה עם מעמד גבוה בציבור החרדי. אני מאוד חששתי, יש להם קשרים", ממשיכה ב', “עזבתי את הבית כי לא הייתה לי ברירה, זה הגיע למצב שהייתי חייבת לעזוב. הייתי אובדת עצות, לא ידעתי למי לפנות ומה לעשות. התקשרתי לברר עלות עורכת דין ונאמר לי שזה יעלה בסביבות 20 אלף שקלים. לא היה לי מושג מאיפה אביא את הכסף הזה כי מזונות אני לא מקבלת והכסף שאני מרוויחה הולך למחיה. מעבר להכל, גם הייתי מאוד מפוחדת. פחדתי מהתהליך, לא ידעתי מה זה בכלל בתי דין, מה אני הולכת לעשות שם, המשפחה שלו השמיצה אותי והמציאה עלי דברים ופחדתי מזה. לא הרגשתי סכנת חיים, אבל לא צריך להגיע למצב של סכנת חיים, היו דברים אחרים לפחד מהם".
איך החיים כגרושה בקהילה החרדית?
“לא פשוטים בכלל. לכל מקום שאת מגיעה את סוג ב'. במוסדות של הילדים יש הרבה יותר קשיים, מסתכלים עלייך במיליון עיניים. כשאת אומרת שאת גרושה את ישר מתויגת, את לא שווה, זה מאוד קשה. הסטטוס הזה של גרושה הוא מעמד משפיל, את שווה פחות. אם במגזר החילוני יש בכיתה כמה ילדים להורים גרושים, אצל הילדים שלי הם לבד בכיתה".
לא על חשבון הילדים
שרון, מנהלת “יד לאישה", מכירה היטב את התופעה שהוזכרה למעלה, שבה אבות הבעלים לוחצים למנוע את מתן הגט. “אבות דומיננטיים זו תופעה שהיא מוכרת. זה פוגע להם בכבוד, במעמד, בכוח", היא אומרת, “הם פועלים מתוך נקמה וסחטנות".
ונשמע כאילו בית הדין נכנע לסחטנות מהסוג הזה.
“יש איזושהי גישה הלכתית שלפיה אם מחייבים את הבעל לתת גט ויש לו תנאים אז אולי הגט יהיה פסול. זו הסיבה שתמיד בית הדין שואף להגיע להסכמה, ורוב הפעמים זה באמת בא על חשבון האישה והילדים. זו לא אפליה אלא אי שוויון מובנה. אנחנו יודעים שהגבר הוא זה שנותן גט, מקדש את האישה, הוא האקטיבי והאישה היא פסיבית, היא מסכימה להתגרש או להתחתן. יש אי שוויון מעצם היות הגברים גברים והנשים נשים, ואנחנו עושות מה שאפשר על מנת שהשוויון יתקיים בפועל בתוך בית הדין הרבני.
“היום יש חוק יחסי ממון שאומר שהרכוש שהתקבל במהלך חיי הנישואים יתחלק חצי־חצי כשהזוג נפרד. פעם על פי הקוד ההלכתי הבסיסי זה לא היה כזה פשוט - אם הבעל עבד והרוויח כסף, אז לכאורה הכסף היה שלו. חוק יחסי ממון אומר שזה של שני בני הזוג. החוק הזה, שהיום הוא חלק מבתי הדין הרבניים, זה משהו שלפני 30־40 שנה לא היה. היום זוג שמתחתן ברור לו שהכל חצי־חצי, גם אם הוא דתי או חרדי, ברור שלאישה יש כרטיס אשראי, ששניהם מנהלים את משק הבית".
אז יש תקווה?
"השינוי שאני חולמת עליו ומקווה שיקרה לפני שאפרוש לגמלאות זה שבית דין, ברגע שבעל צריך לתת גט ויש סיבה לחייב אותו, לא ילחץ על האישה ולא יכניס את הילדים, את המזונות והמשמרות שלהם לתוך הסוגיה. אם בני הזוג צריכים להתגרש, זה לא שייך. אם הבעל היה אלים ונפסקו לאישה מזונות גבוהים, אז שבית הדין לא ידחה את הגט. אם בית הדין היה אומר בצורה ברורה 'אתה צריך לתת גט, מה הילדים שייכים?', אז הבעלים בכלל לא היו מבקשים את זה, אבל מכיוון שבית הדין משתף פעולה ומטה להם אוזן, אז הבעלים יודעים שהם יכולים להכניס את הילדים לעסק. אני מאמינה שזה יקרה, זה אפשרי".