מנפצים את המיתוס: האמת האפלה על הולנד והיהודים בשואה

מיד לאחר ההצדעה ל”הולנדים האמיצים”, יוצא ד”ר בר אפרת, בעצמו ניצול שואה יוצא הולנד, בכתב אשמה חמור נגד העם ההולנדי, כשלטענתו הולנדים רבים שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים תוך הלשנה על יהודי הממלכה והסגרתם לגירוש ולהשמדה במסגרת “הפתרון הסופי של השאלה היהודית” באירופה.

ד”ר בר אפרת יודע שלו היה מחקרו מתפרסם לפני עשרות שנים, כאשר ההולנדים נחשבו בארץ, קרוב לוודאי בשוגג, לידידים הטובים ביותר של העם היהודי ומדינת ישראל, היו מזדעזעות כאן אמות הספים. מאז, המסכה הלכה ונקרעה, והמחבר חושף עתה את פרצופם האמיתי של אותם “ידידים”.

“משום מה נוצרה כאן תדמית שגויה, שלפיה ההולנדים הם אנשים אצילים ואוהבי ישראל”, אומר ד”ר בר אפרת, “זה קרה גם מפני שבתקופה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה תמיכה נרחבת של ההולנדים במדינת ישראל, דבר שכמובן השתנה מאז. לדימוי שלהם תרם מאמץ מצדם להראות כמה הם עזרו ליהודים בתקופת השואה וכמה הם שנאו את הגרמנים. אבל לאט־לאט הופיעו ספרים המצביעים על דברים שונים במקצת או בהרבה. לא רק אני מנפץ כעת את המיתוס על העם ההולנדי. יש ספר המתאר את מעללי המשטרה ההולנדית בתקופת השואה. זאת לעומת אי אלה ספרים שבהם נטען כי ההולנדים לא ידעו על מה שבאמת קרה. אני סבור שרוב ההולנדים היו אז אדישים ופחות עניין אותם הנושא היהודי. זה נבע בין השאר ממניעים אנטישמיים, ומכך שרוב האנשים בעולם הם אנוכיים”.

“בהחלט! רק לפני קצת יותר מ־20 שנה התרחש רצח עם ברואנדה. כמה אנשים בישראל צעקו על זה? כך בכל העולם. מה שרחוק מהעין רחוק מהלב. שומעים שוב ושוב על נפגעי תאונות דרכים ועוברים לסדר היום. אבל חלילה אם זה קורה למישהו שהכרנו, אז אנחנו מזועזעים. כך היה בתקופת השואה. אז, כשמשפחה יהודית נלקחה מהבית, היה השכן ההולנדי אומר - ‘אוי, איזה מסכנים’ וישר שואל - ‘מה יש לארוחת הערב?’.

“עם זאת, לא כולם היו אדישים”, מסייג ד”ר בר אפרת, “היו כאלה שהצילו יהודים, ואולי הודות לכך נותרתי בחיים ואנחנו משוחחים כעת. אין להתעלם מכך ש־16 אלף יהודים ניצלו, כשהולנדים הסתירו אותם בביתם. על כך יש לומר ‘כל הכבוד’, אבל חייבים לזכור שהרוב הושמדו”.
 

“זה נכון. אולי זה נובע מכך שהולנד היא ארץ מאוד מסודרת וכל מרשמי התושבים בה היו מצוינים. כשהגרמנים רצו לחפש את היהודים, היו להם רשימות מאוד מפורטות שהכינו ההולנדים. בנוסף, הולנד היא מדינה שקשה מאוד להיעלם בה, לעומת צרפת למשל, בהיותה מדינה קטנה ומישורית. אפשר להסתתר בבית כלשהו, אבל אין כמעט אפשרויות אחרות”.

הגרמנים פלשו להולנד ב־10 במאי 1940 והכניעו אותה תוך חמישה ימים. בתחילה הם סילקו יהודים מהפקידות הציבורית ואיש לא קם, כולל בית המשפט העליון, שהיה מחויב לשמור על חוקת הולנד אבל לא פצה פה בעניין. תוך שנתיים הונהג שם הטלאי הצהוב והוטלו הגבלות, כמו איסור על הליכה לקולנוע או שימוש באופניים.

“יכול להיות שביניהם היו אנטישמים, לא המלכה. הנושא לא היו חשוב להם והם לא כל כך נתנו על זה את הדעת. במחקר שלי אני מאשים אותם, לרבות המלכה, בכך שלא בדיוק דאגו ליהודים”.

בר אפרת משוכנע כי ללא עזרה נרחבת מצד משטרת הולנד, לא היו הגרמנים מצליחים לשים את ידם על יהודים כה רבים בתקופה כה קצרה. “הממונה על הביטחון בהולנד היה גנרל באס־אס. הוא העביר מתפקידם במשטרה כאלה שלא היו מוכנים לשתף פעולה עם הגרמנים, ושילב במקומם נאצים הולנדים”, הוא מספר.

“אבל הם היו מיעוט שבמיעוט, כמו הסיפור של עיירה קטנה בצפון הולנד, שם השוטרים קיבלו פקודה לאסוף את היהודים לקראת גירוש. הם התקוממו נגד הפקודה בטענה שהיהודים לא עשו שום דבר רע. אז הביאו אותם למפקדה המחוזית, שם נאמר להם שאם לא יחזרו בהם באופן מיידי, יישלחו למחנה ריכוז. הם לא חזרו בהם, נשלחו למחנה ריכוז ואחד מהם מצא את מותו בדכאו. אגב, כל אנשי הקבוצה הזאת הוכרו כחסידי אומות העולם”.

“במידה מסוימת הם היו כלי שרת בידי הגרמנים, אבל גם ניסו להציל מה שניתן להציל. לגבי ההשוואה לקסטנר, ניתן להעיר שיש ויכוחים מי הוא היה ומה הוא עשה. נראה לי שבסופו של דבר הם היו מסכנים, כשקלטו שבמעשיהם עזרו לגרמנים. נראה לי שהיה ממש בטענה נגדם שהם עזרו יותר למקורבים מאשר לעמך. אגב, מצאתי מסמך שלפיו הגרמנים הציעו להם לעלות על הרכבת לשווייץ - והם סירבו. בסופו של דבר הם היו במחנות ריכוז וניצלו”.

“לא. זה באופי של בני אדם, מאז יהודה איש קריות. בעיקר הלשינו בשביל בצע כסף, אבל גם מסיבות אחרות”.

אחד “השיאנים” בין מסגירי היהודים היה משתף הפעולה חררדוס חנזפלס, שהיה מסייע ליהודים במציאת דירות מסתור תמורת כסף ולאחר מכן מסגיר אותם. במשפטו לאחר המלחמה הוא הודה בהסגרת 43 יהודים ושישה הולנדים. על כך נידון למוות.

לעומת חנזפלס, משתפת הפעולה אנה ואן־דייק הייתה יהודייה. כמוהו, גם היא נדונה למוות. “מה שאנחנו יודעים עליה זה שהיא הייתה לסבית, דבר נורא בהולנד הפוריטנית של אז, ושהיא הייתה דחויה”, מספר ד”ר בר אפרת. “היא הסתתרה, וכשנתפסה, הסגירה מאות יהודים. ואן־דייק אפילו הלשינה על קרובי משפחתה שנתפסו ונרצחו. אין הסבר הגיוני למעשיה. או שהייתה מעורערת בנפשה או שהיה לה הרבה רשע בלב”.

היו מסגירי יהודים אחרים שגורלם שפר עליהם. אחת מהם, ברנקה סימונס, נידונה למוות אבל קיבלה חנינה מהמלכה וילהלמינה בניגוד להמלצת בית הדין המיוחד לערעורים, שהוקם כדי שאנשים לא יוצאו להורג בלי משפט, כפי שהיה בצרפת. ההולנדים גם לא רצו שיהיו אצלם מאות הוצאות להורג.

"זאת קבוצת אנשים שלא היה לה אח ורע בתקופת השואה. אלה היו הולנדים ממעמד נמוך בדרך כלל, שאיכשהו התאחדו והתארגנו להסגרת יהודים ולתפיסתם תמורת בצע כסף. הם היו אזרחים שפעלו בצורה מאורגנת כאילו היו יחידה משטרתית. אף שלא הייתה להם הסמכות לכך הם, ציידי האדם, היו תופסים יהודים ברחוב ומסגירים אותם, דבר שהביא להתעשרות רבים מהם". 

“הן הכנסייה הקתולית והן הכנסייה הפרוטסטנטית לא היו מעורבות בכך. אבל היו כמרים שכבודדים הטיפו לצאן מרעיתם לעזור ליהודים מתוך צו אלוהי”.

“אם השלטונות התייחסו בקלות דעת לענישת פושעי מלחמה, מדוע ששופט ייתן עונש מוות? ככל שחלף הזמן מתום המלחמה, העונשים נהיו קלים יותר. הפושעים הכי גדולים נגד היהודים, שקיבלו את העונשים הכבדים ביותר, כמעט כולם היו בבית תוך עשר שנים”.

“מכיוון שהספר מבוסס על מחקר מדעי, אני לא הולך על שמועות. זה שאנה ובני משפחתה נעצרו, זה ידוע. מה בדיוק קרה, זה לא ידוע. ספרים נכתבו בנושא הזה על בסיס שמועות, בלי שום הוכחות לגבי מי שגרם לכך שבני משפחת פרנק נעצרו”.

“זה לא כך. את אנה פרנק לוקחים כסמל, כשהיומן החושפני שכתבה נחשב כמשהו מיוחד. אבל אי אפשר להצביע על מישהו שהיה האיש שהלשין עליהם. לכן, אנה פרנק לא בספר”

כשד”ר בר אפרת, 85, כתב בספרו המרשים על הסתתרות מפני הגרמנים, הוא יכול היה להתבסס על ניסיונו האישי. בר אפרת הסתתר עם הוריו ואחיו בעיר הולדתו, ארנהם, קרוב לגבול הגרמני, מאוקטובר 1942 עד ספטמבר 1944. כשהגרמנים הצליחו להתגבר על צנחנים בריטים, לאחר כיבוש הגשר על הריין, הם פינו את תושביה, כולל המסתתרים שנדחקו בין ההמונים. “הלכנו עם התושבים צפונה לכפרים, שביניהם התגלגלנו בצורות שונות של הסתתרות, עד השחרור באפריל 1945”, מעיד ד”ר בר אפרת.

“כי הספר הוא מחקר מדעי ולא קובץ של זיכרונות אישיים. לא מערבבים דבר בדבר. עם זאת, אני מודה שכאשר הוצע לי לחפש נושא לעבודת הדוקטורט שלי, עובדת היותי שם השפיעה אם לא מדעת, אז מתוך מודעות. ממש הייתי בתוך העניין”.

סיפורו של בר אפרת (נשוי לבתיה, אב לשלוש בנות וסב לשמונה), תושב מעלה אדומים, מעורר השראה: מי שהיה מנהל מחוז ירושלים בחברת “שיכון ופיתוח”, בעל תארים בכלכלה ובמדעי המדינה, יצא לגמלאות בגיל 66, החליט פתאום לפתוח בפרק ב’ בחייו. הוא בחר בהיסטוריה, “תחום שעניין אותי תמיד”. בגיל 78 הוכתר בתואר ד”ר ושקד על מחקרו־ספרו כעל משימת חייו. 

“לא נראה לי. נאלצתי לצורך הכנת המחקר לשהות חודשים לבד בין ארכיונים בהולנד, ולא אוכל לחזור על כך. זה מעבר לכוחותי”.