העדפתי לחזור לנורווגיה ולא להתגורר בישראל. אני חי במקום ללא מלחמות, אתם עדיין מתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית". ג'ון אנדרסן עשה את החשבון שלו מזמן, כבר לפני 44 שנה. לא משום שצפה מראש את החיים בווילה בג'ונגל, אלא כי הספיק לו, אחרי שאיבד את אשתו מרי הולצברג, ההרוגה היחידה במבצע ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על מטוס סבנה החטוף.
הולצברג די נשכחה בשנים שעברו מאז האירוע. אנחנו זוכרים ממנו בעיקר את הלוחמים, בראשות המפקד אהוד ברק, מהלכים על כנף המטוס בסרבלים לבנים, מחופשים לטכנאים, רגע לפני הפריצה ושחרור בני הערובה. הולצברג, בת קיבוץ לוחמי הגטאות, נפטרה מפצעיה עשרה ימים לאחר המבצע.
בני משפחתה, כמובן, נשאו את הכאב לאורך השנים. כשברק השתמש במערכת הבחירות של 1999 בתצלום שלו לבוש באותו סרבל, אמה של מרי, אטקה הולצברג, נשברה. היא תלתה את התמונה הזו, שהופצה בכל הארץ, על דלת חדרה במפעל בקיבוץ, הביטה בה והתקשתה להבין מדוע איש הסיירת שמתמודד כעת על ראשות הממשלה, משתמש באירוע לצורך קידומו האישי. גיסתה של מרי, שמחה הולצברג, התקשרה ללשכתו וביקשה שלא ינצל את האירוע - שמצד אחד היה הרואי ומצד שני הכאיב למשפחה - למטרות פוליטיות. "ברק צלצל בחזרה לאטקה והתנצל", נזכרת הולצברג.
הכאב כה עז למרות הזמן הרב שחלף, אולי גם מפני שעד היום בני המשפחה אינם יודעים מי ירה במרי הולצברג, שהייתה בדרכה לביקור מולדת. קרוביה משוכנעים שנורתה בשוגג על ידי המחלצים. אטקה הייתה בטוחה בשנים שאחרי המבצע כי עוזי דיין, היום אלוף במיל', אז מפקד צוות בסיירת מטכ"ל שהשתתף בפעולה, הוא שירה, בטעות, בבתה. 30 שנה אחרי, דיין נפגש עם בני המשפחה ושכנע אותם כי לא הוא לחץ על ההדק. "היא ישבה במרכז המטוס, אני עליתי מהדלת האחורית", הוא הסביר, "עד שהגעתי לאזור שלה הכל כבר נגמר. אין לי מושג מי ירה בה".
גם דעתם של חלק מלוחמי סיירת מטכ"ל שפעלו אז עדיין לא נחה מהאירוע. "יש לי הרבה מועקות, זאת אחת מהן", אומר פרופ' יעקב צור, שהשתתף במבצע. "זה אכן מעיק", מודה מרדכי רחמים, מהראשונים שפרצו למטוס החטוף. עומר ערן, שפיקד על אחת החוליות, סבור שהולצברג נורתה על ידי המחבלים. דני יתום, אז סגן מפקד הסיירת, שנכנס למטוס אחרי שהולצברג נפגעה, אומר שהיא קפצה אל תוך חילופי האש.
"החיילים הישראלים קראו לכולם לשכב עם הראש למטה, היא זינקה, אולי כתוצאה מפחד, ונורתה במהלך חילופי האש", טענה תרז הלסה, אחת המחבלות שחטפו את המטוס, בפני "מעריב" לפני כעשר שנים. "היא נהרגה מהכדורים של החיילים".
הולצברג הייתה בת 22 במותה, נשואה טרייה לאנדרסן, אז סטודנט לרפואה, היום רופא פסיכיאטר. הוא הגיע לארץ כשנודע לו על פציעתה, שהה לצדה בבית החולים תל השומר, עד שנפטרה. "גם היום זהות היורה נשמרת בסוד", הוא אומר בשיחת טלפון מנורווגיה. "היא קיבלה כדור מעל העין השמאלית. אף אחד לא יודע בוודאות אם זה היה כדור ישראלי או פלסטיני".
אנדרסן התארח אחרי הטרגדיה במשך שלושה חודשים בלוחמי הגטאות. הוא התאהב בבת הקיבוץ נילי בורנשטיין ושב עמה לנורווגיה. היום הם הורים לשני ילדים וסבים לשלושה נכדים. אנדרסן זוכר היטב את הולצברג. "היינו קרובים מאוד", הוא מספר, "היא הייתה האהובה הישראלית הראשונה שלי. באתי כמתנדב לקיבוץ לוחמי הגטאות מפני שרציתי להכיר ניצולי שואה. היא הייתה הבחורה הראשונה שפגשתי שם, התאהבנו, היא באה בעקבותי לבלגיה, שבה למדתי רפואה, וביחד נסענו לביקור בנורווגיה, שם גם התחתנו. עד היום מותה קשה לי".
תכירו, אקדח
מטוס הבואינג 707 של חברת התעופה הבלגית סבנה נחטף ב־8 במאי 1972. בין נוסעי טיסה מספר 571 שיצאה מבריסל בדרכה לשדה התעופה לוד, עם נחיתת ביניים בווינה, היו גם ארבעה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור", שעלו עליה בסיוע דרכונים מזויפים: המפקד עלי טהא אבו סניינה, יליד חברון ומדריך טיולים בעיר העתיקה בירושלים, עבד אל־עזיז אטרש מבית סחור, רימה טאנוס מבית לחם ותרז הלסה, ערבייה ישראלית ילידת עכו.
כמאה נוסעים ואנשי צוות היו על סיפון המטוס, רובם ישראלים. אחרי עצירה בווינה, בטיסה מעל האי רודוס, חדר אבו סניינה אל תא הטייס, הצמיד אקדח לראשו של הקברניט רג'ינלד לוי, והודיע לו שהמטוס נחטף. החוטפים הושיבו את הנוסעים היהודים בחלק האחורי של המטוס ואת השאר בקדמתו. לקראת ערב הם נחתו במסלול 16 בלוד. החוטפים דרשו לשחרר 315 אסירים פלסטינים שהיו כלואים בישראל ואיימו לפוצץ את המטוס.
על ניהול המו"מ עם המחבלים הופקד שר הביטחון משה דיין. לצדו בשדה התעופה שהו שר התחבורה שמעון פרס, הרמטכ"ל דוד אלעזר שתדרך באופן אישי את לוחמי הסיירת, ובכירי צה"ל ומערכת הביטחון. דיין היה נחוש לא להיכנע לדרישות המחבלים, אולם הוסיף לנהל עמם מו"מ במטרה להתכונן כראוי לפעולה הצבאית. הוא אף נפגש עם רג'ינלד לוי, ששכנע את המחבלים כי ביכולתו לתווך במו"מ. הטייס, שאשתו הייתה במטוס החטוף, אכן ניסה לפעול כדי למצוא פתרון, אולם כשהבין שישראל מתעקשת לבצע את החילוץ, העביר מידע רב ותיאר את מבנה המטוס ואת כלי הנשק שבידי המחבלים.
מפקד מבצע "איזוטופ" היה כאמור אהוד ברק, מפקד הסיירת. למשימה נבחרו 16 לוחמים, ביניהם בנימין נתניהו. חלק מהם מעולם לא התאמן לקראת פריצה למטוס. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהחזקתי אקדח", צוטט נתניהו כאומר במפגש לוחמים בספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר. לוחם אחר, יעקב צור, אמר: "בדרך אני מסביר להם איך ובאיזה צד להחזיק את האקדח".
חמש חוליות לוחמים, ביניהם אנשי מילואים, נכנסו למטוס דרך חמישה פתחים שונים. במהלך ההשתלטות נהרגו שני המחבלים. שתי המחבלות נלכדו, נידונו למאסר עולם ושוחררו אחרי שנים בעסקאות שבויים. טאנוס נפטרה מסרטן, הלסה חיה בירדן. תמונתה על כנף המטוס, כשאיש ביטחון אוחז בה, פורסמה בכל העולם והפכה לסמל של המבצע. כעבור כיממה הגיעה הפרשה לסיומה.
שני לוחמים, נתניהו ואיציק גונן, לימים מפקד בית ספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, נפצעו. גם שני בני ערובה נפצעו. עוזי דיין ירה בטעות במנפרד קרדובסקי, תייר מברלין. "הוא התנגש בי, היה לו פרצוף שחום, חשבתי שהוא אחד המחבלים ויריתי בו", הוא נזכר. "למזלו, הוא לא נהרג. עוד באותו ערב ביקרתי אותו בבית החולים". הנוסעת פאולה רובין, תיירת מבלגיה, נפצעה כשקפצה מהמטוס אל המזרנים שנפרשו בסמוך למטוס.
שתי אפשרויות
הולצברג הצעירה הייתה, כאמור, היחידה שנהרגה במבצע. "לי זה לא משנה מי הרג אותה", אומר אחיה, אבי. "בסופו של דבר, האשמה באירועים כאלה היא של הפוליטיקאים ולא של החיילים בשטח, שרק מבצעים את הפקודות".
מרדכי רחמים ירה את רוב הכדורים במטוס. ארבעה חיילים נוספים ירו גם הם. בעוד הכוח הישראלי ירה כ־50 כדורים, המחבלים הספיקו לשחרר עשרה בלבד לפני שחוסלו או נוטרלו. "אני מקווה שהיא לא נהרגה מאש כוחותינו", אומר רחמים, "הכל קרה מהר מאוד. אני מרגיש צער עמוק כשבמשמרת שלי נהרגה נוסעת תמימה, אבל אני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי".
יעקב צור, היום פרופ' בפקולטה לחקלאות ברחובות, מסרב לדבר על הולצברג. "אני לא יכול להיכנס לדיון הזה, בואי נעצור פה, זה לא נושא שיש לי עניין לדון בו", הוא אומר. תגובתו של עומר ערן היא "תשאלי את המחבלים מי מהם הרג את מרי".
"גם ביום שאחרי המבצע לא הייתי יכול לומר מי הרג את מרי", אומר יובל גלילי, שהשתתף גם הוא בפריצה, "אז היום בטח שלא. יש רק שתי אפשרויות, אנחנו או הם, ואני לא יודע מי מהן הנכונה. ונגיד שהייתי יודע, לאן זה היה מקדם אותנו?".
לאמת.
"אני פשוט לא יודע. אני מניח שהמחבלים ירו בה. הם ירו מספר מצומצם של כדורים ובמקרה כדור פגע בה. אבל באותה מידה זה נכון גם אם הייתי אומר ההפך".
עוזי דיין מוסיף לספר על נקודת מבטו: "עד שסיימתי לנטרל את המחבלת שלי, לקחת ממנה את הרימון ולהרחיק את חגורת הנפץ, הכל נגמר", הוא מספר. "המוות של מרי מטריד אותי. זה לא דבר ששוכחים. אתה מנסה ללמוד מה לעשות כדי שזה לא יחזור, אבל צריך לזכור שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשתלטו בעולם על מטוס. היינו בתחושה שמנענו אסון הרבה יותר כבד".
לתחושתו של דני יתום, המחבלים הם שהרגו את מרי. "היה לי ברור שזה חלק מהתוצאות העגומות של הלחימה", אומר האלוף במיל'. "ואסור לשכוח שזה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע".
ח"כ עמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל 12 שנים אחרי סבנה, אומר כי "מותה של מרי לא העיק עלינו ברמת היחידה, זו לא הייתה טראומה שעברה בסיירת מדור לדור. נקודת ההנחה היא שבני ערובה עלולים להיפגע. במקרה של נחשון וקסמן, בן הערובה היחיד נהרג. בסבנה רק נוסעת אחת נהרגה מתוך כמאה".
ממתינים לבשורה
בני משפחתה של הולצברג המתינו לה בשדה התעופה יחד עם שאר משפחות הנוסעים. הם לא היו מודעים לכך ששילמו את המחיר הכבד ביותר. אבי הולצברג, אחיה הצעיר של מרי, זוכר את היום. "היה חם, היה הרבה לחץ, ואף אחד לא טיפל במשפחות, לא עדכנו אותנו", הוא אומר. "בהתחלה רצו הרבה שמועות. אמרו שאין נפגעים לכוחותינו וכל ההרוגים הם ערבים. אחר כך אמרו שאף בן ערובה לא נהרג ורק מחבלת אחת חוסלה. ואז הנוסעים התחילו לרדת מהמטוס, ומרי לא ירדה".
אמה של מרי, אטקה, שנפטרה לפני שנים אחדות, אמרה לפני 14 שנים לעיתון "הקיבוץ" שאיש לא ידע היכן בתה. היא לא הייתה ברשימת הנוסעים שהחזיקה אחת הדיילות, ורק המזוודה שלה הוסיפה להסתובב על המסוע. מבוהלים, נלקחו ההורים לבית החולים תל השומר. "אמרו להם שיש אישה אחת פצועה שאינה מזוהה", נזכר אבי. "חשבו שזו מחבלת שנפצעה, אבל הורי זיהו מיד את מרי. היה לה עור כהה ובגלל זה חשבו שהיא מחבלת".
מהרגע הראשון היה ברור שהולצברג תתקשה לשרוד את הפציעה. "הרופאים לא נתנו לה סיכוי, היה לה כדור במצח. זה היה נורא. לא היה מה להגיד, לא היה מה לעשות", מוסיף האח.
בת כיתתה של הולצברג בלוחמי הגטאות, גלילה ונגרוב, ביקרה אותה בבית החולים. "היא הייתה כל כך יפה ונקייה, לא ראו עליה את הפציעה הקשה", היא משחזרת. "היינו בהלם, רק התפללנו שהיא תצא מזה".
אנדרסן לא הבין תחילה שאשתו פצועה קשה. הוא אפילו שלח ללוחמי הגטאות מברק אופטימי. "ברכות לרגל השחרור המוצלח של הנוסעים והמטוס", כתב מחו"ל. כשנודע לו שמצבה של אשתו קשה, הוא מיהר להגיע לארץ. "לפעמים אני חושב אם לא יותר טוב שזה היה נגמר אחת ולתמיד", הוא אמר אז לשבועון "העולם הזה".
העיתונות עקבה מקרוב אחרי מצבה של הולצברג. בימים הראשונים אחרי האירוע נכתב שבקיבוץ שוררת דאגה, ואחר כך דווח שמצבה של הולצברג קריטי וכי היא גוססת. ב־21 במאי, בערב חג השבועות, מרי הולצברג נפטרה. בהלוויה בקיבוצה השתתפו למעלה מאלף בני אדם. יצחק "אנטק" צוקרמן, ממפקדי מרד גטו ורשה, חבר לוחמי הגטאות, ספד לה. "כשכל בית ישראל חרד לנוסעי המטוס, הכנו אנו עבורה בבית פרחים של שמחה לקבל את פניה. ולא ידע הלב שהיום נלווה אותה למנוחתה בפרחים של אבל", הוא אמר.
"אחרי שכולם הלכו, נשארנו אנחנו, בני הכיתה, ליד הקבר הטרי". אומרת ונגרוב. "זאת הייתה הפעם הראשונה שקברנו מישהו בגיל שלנו. המחשבה שהמחבלת תרז הלסה גדלה בעכו, קילומטרים ספורים מקיבוץ לוחמי הגטאות, הייתה קשה במיוחד". שנים אחר כך, כשעלה שמה של הלסה בעסקה לשחרור אסירים, תמכה אטקה, אמה של מרי, בשחרורה. "היא לחמה למען הארץ שלה", הסבירה, "אנחנו פה הפולשים".
שבר במשפחה
מרי הולצברג נולדה ב–19 באפריל 1959. הוריה, אטקה ועזריאל, ברחו בזמן מלחמת העולם השנייה מפולין לרוסיה ועלו לארץ בסיומה. עזריאל היה מרכז ענף הלול בלוחמי הגטאות. האם עבדה במפעל המקומי. מרי הייתה הבת האמצעית. היא נולדה ביום שבו פרץ, על פי התאריך העברי, מרד גטו ורשה וביום שבו עלה קיבוץ לוחמי הגטאות על הקרקע. שמה הנציח את מרד גטו ורשה וניתן לה על ידי יצחק צוקרמן.
ונגרוב זוכרת שהולצברג הייתה נערה חכמה, רוחנית, בעלת מודעות פוליטית גבוהה. "היא הייתה ילדת טבע", מוסיף האח אבי, "תלמידה מסודרת, מצטיינת בביולוגיה. היא אהבה לטייל, מיינה פרחים וייבשה אותם".
בצה"ל שירתה הולצברג כמדריכת בני נוער בפנימייה בצפון הארץ, וכבר אז הייתה חברה של אנדרסן. באחד מביקוריו בארץ חשדה שהרתה לו. בן הזוג אז מספר כי היא נסעה אליו לבלגיה ושם התברר כי לא נכנסה להריון. במקביל, מרי החליטה להישאר שם. היא ניסתה להתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת גנט, המוסד שבו אנדרסן למד רפואה, אולם נכשלה. במשך כמה חודשים עסקה בעבודות מזדמנות, השלימה את תעודת הבגרות ונבחנה בשגרירות ישראל בבריסל.
הוריה שלחו לה בגדים וקופסאות עם עוגיות מהקיבוץ. באחת החופשות בני הזוג נסעו לבקר את הוריו של אנדרסן בנורווגיה. במשפחתה זוכרים שאלה לא אהבו את העובדה שבנם נישא ליהודייה, ובתוך כל הסחרחורת הרגשית הזו הולצברג החליטה לחזור לישראל, ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה בארץ ולהצטרף לאנדרסן בתום התואר. "הייתה התלבטות גדולה, אם היא תבוא לארץ, אם היא לא תבוא, והרבה מכתבים לאמא, שאליה היא הייתה קשורה במיוחד. בסוף היא החליטה להגיע לכאן", אומר אבי.
המוות גרם לשבר גדול במשפחה. האב עזריאל נפטר שנתיים אחר כך. שמחה הולצברג, אשתו של האח אבי, אומרת שבמשך שנים ארוכות האם אטקה לא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שבתה נהרגה. "היא לא יכולה הייתה להיפרד ממנה", היא מסבירה, "שנים היא ראתה אותה לנגד עיניה. במשך שעות הייתה מביטה בתצלומים ובשקופיות של מרי. זה היה נורא".
אנדרסן, שנשאר אז בארץ, הוסיף, בלי כוונה, על הכאב. אחרי שהולצברג נהרגה הוא התאהב בבת הקיבוץ נילי בורנשטיין, שהייתה שכנה של ההולצברגים בלוחמי הגטאות.
בורנשטיין, שהייתה צעירה ממרי בשלוש שנים, נסעה עם אנדרסן לנורווגיה, למדה פסיכולוגיה ועבדה כפסיכולוגית קלינית. הזוג התחתן אחרי שאנדרסן סיים את לימודיו. הקיבוץ סער באותו הזמן: בת לוחמי הגטאות מתחתנת עם גבר שאינו יהודי - דווקא בקיבוץ שמייסדיו הם ניצולי שואה, שעדיין חיו את הזוועות על אדמת אירופה.
"ספגנו הרבה ביקורת", נזכרת בורנשטיין בשיחת טלפון מנורווגיה, "אמרו שזה מוקדם מדי, אפילו שנה אחת עוד לא עברה מאז שמרי נהרגה. אבל בהדרגה קיבלו אותנו, והיום, כשאנחנו באים לבקר בקיבוץ, הכל בסדר. אולי בגלל היחס אז לא גרנו אף פעם בקיבוץ. מיד אחרי שהפכנו לזוג עזבנו את לוחמי הגטאות".
בשבוע שעבר עלתה שמחה הולצברג לקברה של מרי בקיבוץ. היא הבטיחה לה לספר את סיפורה כך שאיש לא ישכח אותה. "בכל פעם שאני מדברת עליה אני פורצת בבכי", היא אומרת. "היא הייתה הקורבן היחיד של הפעולה, היא הייתה היחידה ששילמה את מחיר התהילה של מבצע סבנה".