"אי אפשר להשתיק את הנושא הזה": האם המאבק בשד העדתי קרוב לסיומו?

מימרן, המשמש גם בתפקיד ראש תת־הוועדה לענייני הגות, מונה בזריזות את השינויים המתחוללים בחברה: החרדית ("יותר חרדים יוצאים לעבודה, יותר חרדים לומדים לימודים אקדמיים, יותר מתגייסים לצבא. יש כבר גוונים בתוך החברה החרדית, ואין סמכות תורנית אחת מרכזית"), הציונית־דתית ("יש תופעת הדתל"שים ותופעות חדשות של הפיכה למסורתים. הם עוזבים את הזהות הציונות־דתית התורנית ומאמצים גישה מסורתית יותר לעולם היהודי"). ובתנועת ש"ס ("בדור השני של החוזרים בתשובה נוסח ש"ס של שנות ה־80 רואים תופעה רחבה של עזיבה").
 

ויש כמובן גם תופעות של התקרבות: "מספיק להסתכל על זמרים כמו קובי אוז, אהוד בנאי, אתי אנקרי או עמיר בניון שעברו שינוי בזהותם היהודית, אבל לא אימצו דפוס שהוא חרדי ספרדי", אומר ד"ר מימרן. "גם בזרם החילוני - התנועה הקיבוצית והחילוניות בכלל - את רואה הרבה פחות רתיעה, רצון לקחת אחריות, למידה, התפתחות בתי מדרש".
 

אפשר גם לומר שישנה הקצנה: דתיים רבים נהיו חרדים, חילונים רבים נהיו ארכי־חילונים וחיים בנתק מוחלט מהיהדות. 
"מה שתיארת נכון עד העשור האחרון. חל שינוי ואנחנו רואים אותו. הוא עדיין תת־קרקעי כי במשך שנים קרה מה שתיארת במדויק. החינוך הממלכתי הפך ליותר ויותר חילוני, הממלכתי־דתי הפך להיות תורני וחרד"לי, ונכנסנו לקיטוב סבוך וטעון בחיים שבין דתיים וחילונים. הזהות המסורתית היא הגדולה ביותר במדינת ישראל. המסורתים נמצאים גם בממלכתי־דתי וגם בממלכתי. בשניהם הם לא מקבלים מענה חינוכי ראוי. בממלכתי הם נחשבים דתיים מדי ובממלכתי־דתי הם נחשבים לא רציניים ביחס שלהם אל הדת".
 

הוועדה בראשותו של חתן פרס ישראל והמשורר ארז ביטון צפויה להגיש את המלצותיה בימים הקרובים. בין ההמלצות: הפקת עשרה סרטים של "עמוד האש" על יהדות ארצות האסלאם מגירוש ספרד ועד היום; הכנסת סיפור חייהם של ראשי הציונות יהודה אלקלעי ויהודה ביבס ומחיה השפה העברית נסים בכר לתוכנית הלימודים, כמו גם סיפורי מחתרת יהדות אלג'יר, הפוגרום ביהודי מרוקו בזמן השואה, הפרהוד ביהדות עיראק ועוד. בלימודי האזרחות ילמדו התלמידים גם על יוצאי ארצות האסלאם שמימשו את החזון הציוני בעיירות הפיתוח בדרום ובצפון, ובאקדמיה יתוקצבו תקנים חדשים לחוקרי יהדות המזרח.
 

"בעיני חצינו את הרוביקון. לא נשלים יותר עם מצב שבו הזהות, התרבות, היצירה, אורחות החיים והמנהיגים של חצי מהעם לא נוכחים באופן משמעותי. אנחנו לא אורחים במערכת. המערכת צריכה להיות בית. התיקון הוא גדול וארוך, אבל לדברים האלה נתייחס בוועדה. צריך להיות שינוי בדנ"א. לדברים האלה נדרשנו, וחלק מהסיפור זה היכרות הרבה יותר גדולה שצריכה להיעשות עם הזהות הזאת. זה צריך להיות מהרמה של אוניברסיטה, הכשרות מורים, מכללות מורים. כדי שהשינוי לא יהיה קוסמטי, יש צורך בשינויים מאוד משמעותיים. אני חושב שהיום אנחנו בשלים אליהם יותר. כבר אי אפשר להגיד 'אין'. 'אין יצירה, אין כתיבה, אין הגות'. אפשר להגיד: אנחנו לא מכירים ולא יודעים. אי אפשר יותר להשתיק את הדבר הזה. אני לא תמים. הרבה שנים אני בתוך הסיפור הזה. זה לא יהיה קל, לא יקרה ביום אחד, אבל מסמל שלב חדש בהיטמעות של היהדות הזאת בהוויה הזאת. אנשים לא ישתקו יותר. הם ירצו לראות אם הזהות שמחנכים אליה היא גם שלהם. זה יהיה סיפור שהוא גם ציבורי". 

 

ד"ר יהודה מימרן, 54, מנכ"ל "כל ישראל חברים - אליאנס", מתגורר בפסגת זאב בירושלים, נשוי ואב לארבעה. מימרן, בוגר בית הספר למנהיגות חינוכית במכון מנדל, בוגר לימודי תואר שלישי בחינוך באוניברסיטה העברית ופסיכולוג קליני. מאז שנת 1984 הוביל וניהל ד"ר מימרן מיזמים, ארגונים ופרויקטים חינוכיים וחברתיים. ב־1998 גיבש תשתית רעיונית וארגונית להקמת מרכז למנהיגות יהודית־חברתית במימון קרן אבי חי. ארבע שנים לאחר רצח רבין החלה התחדשות יהודית בקרב חילונים מהמעמד הבינוני המבוסס, ברובו אשכנזי. על רקע היעדרו של הקהל יוצא ארצות האסלאם, בשנת 2000 חבר ד"ר מימרן ל"כל ישראל חברים - אליאנס" והקים וניהל את "ממזרח שמש" הפועל לקידום חינוך יהודי במרחב הקהילתי ואת "מורשה" לקידום חינוך יהודי במערכת הפורמלית.

"אני רוצה לפרוץ את הגטו. הפרספקטיבה שלנו היא כלל־ישראלית. כדי ליצור עם אחד, אי אפשר שחצי מתרבות העם לא תהיה נוכחת. אני לא רוצה שילמדו רק את יהדות ארצות האסלאם, אלא שייחשפו לכלל היצירה מאיטליה, מרומניה, מגרמניה, מארצות הברית וכו'. אי אפשר בו זמנית להגיד: זו זהות נעדרת, וכשאתה מביא אותה לשאול: 'למה רק אותה'. יש חשיבות מאוד גדולה למהלך הזה כי הוא יוביל אחריו דברים נוספים. אם אתה מנכיח אותו, גם הדימוי העצמי של הילדים מתחזק, ותחושות הניכור שלהם נחלשות. עדיין יש עמדות סטריאוטיפיות. זה לא המצב שהיה בשנות ה־50, ועדיין, ככל שתנכיח את התרבות העשירה ואת היצירה, כך הדימוי ישתנה ויהלום את האמת והמציאות. זה מהלך מאוד חשוב. יש תפקיד לא רק לחברי הוועדה, אלא בוודאי להנהגת המשרד וגם לכלל החברה בעיני. מרכיב ההטמעה מאוד מהותי פה. יש מקום לעדכן את האתוס של בניית המדינה ולהכליל בו גם את הפעילות הציונית של יהודי הארצות האלה. ההגדרה השלטת בציונות עמדה על זה שאם זאת לא ציונות פוליטית או של הרצל, אז זאת ציונות משיחית. צריך להבין שבתווך יש מרחב שלם של פעולות לא משיחיות ועדיין לא פוליטיות, כמו עידוד עלייה לארץ, חיזוק מוסדות בארץ, חינוך לאהבת הארץ, וגם יצירת ציונות הרבה יותר קהילתית ומשפחתית. זאת הזדמנות להרחיב את המושג של הציונות לממדים שכרגע אינם נוכחים". 

 

ועדת ביטון, שמונתה על ידי שר החינוך נפתלי בנט להעצמת מורשת יהדות האסלאם, פועלת על רקע שיח מזרחי חדש שהפך דומיננטי מאוד בשנים האחרונות, בין היתר בנוכחות אינטנסיבית יותר של בני הדור השני והשלישי בשדה התרבות ובחסות ערבי ערס פואטיקה, שייסדה עדי קיסר, וכוללים משוררים, רקדניות בטן ואמני ספוקן וורד. הערבים הללו ספגו ביקורת בגין "השטחת הזהות המזרחית".
 

"ההורים שלנו, ובטח סבא וסבתא, לא הגדירו את עצמם כמזרחים", אומר ד"ר מימרן. "הם הגדירו עצמם כיהודים וראו קרבה מאוד גדולה אל היהודים באשר הם. לכן מבחינתי השואה היא לא של כלל יהדות אירופה, אלא של כלל העולם היהודי. הזהות המזרחית נוצרה פה בארץ. תפסו את כולם כיהודים ערבים והלבישו עליהם את המונח 'מזרחי', אפילו שצפון אפריקה בכלל לא במזרח על הכדור. קיבצו את כולם תחת המושג של מזרחיות והטעינו את המזרחיות הזאת בסממנים סטריאוטיפיים. חלקם חיוביים בעירבון מוגבל וחלקם שליליים: חמים, יש בהם שמחת חיים, מכניסי אורחים, אבל גם טעוני טיפוח, חסרי תרבות וולגריים. יצרו זהות ושללו אותה. זו דה־הומניזציה של יהודים שעלו מארצות האסלאם, כי מדובר ביהודים שהם רחבי השכלה, מנומסים, עדינים באופן בלתי נתפס". 
 

"נכון. היו קורסים באוניברסיטאות על טעוני טיפוח כשאחד הקריטריונים היה מזרחי. בעלייה לארץ גרמו להרבה מהיהודים בארצות האלה להתבייש במוצאם. ניתקו אותם מהמסורת שלהם. חברי דודי מחלב ז"ל, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית, אמר לי: 'יהודה, יש לי חור שחור בכל מה שקשור לזהות שלנו מעיראק'. חלק מהמאבק של מי שנותקו מהמסורת זה שהם באים ואומרים: 'את אותה הזהות הזאת שאתם שוללים, אנחנו חוגגים'. נהיה צעקנים ובוטים. בעיני זה הרקע לצמיחה של ערס פואטיקה שיש בה גם הרבה אמת, בביקורת החברתית למשל. אני חושב שזה נעדר המסד היהודי הרחב. גם בקרב הדור השלישי יש הסתכלות מחודשת על הקשר למסורת ויש חיזוק וביסוס של הזהות המסורתית. לא כברירת מחדל אלא מתוך הבנה הולכת ומעמיקה שהזהות המסורתית מכילה ערכים מרכזיים של המסורת היהודית. למשל, בין אדם לחברו. ההבנה שהיהדות מבוססת על אהבת הזולת, לא לביישו ולא לצערו ולפעול כדי להיטיב את צערו. כך פיתחתי את המושג 'יהדות חברתית'. זו יהדות שמבינה מהו העני, הזקן והחולה. היא עוסקת לא רק בעני, אלא בתופעת העוני, לא רק בחולה במערכת הבריאות בכלל, לא רק בזקן, אלא גם בשאלות ההזדקנות בכבוד. ואז הזהות המסורתית מכילה בתוכה גם תפיסות מוסריות יסודיות שהן ממהותה של היהדות".
 

מי שעוד חרתה על דגלה את המאבק בשד העדתי היא שרת התרבות מירי רגב, שהצהירה כי תחולל מהפכת תרבות, ובין היתר פעלה לשילוב יותר 

שירים ישראליים, בדגש על מוזיקה מזרחית, לפלייליסט של גלגלצ. "אין לי עניין לדבר על מירי רגב", אומר ד"ר מימרן. "אני רק רוצה להתייחס לזה שבעיני כל מה שאנחנו רואים סביבנו הוא חלק מהפנמת הסטריאוטיפ. כשהזהות שלך נמחקת, כשאומרים לך 'לא היה'. לתקשורת נוח להציג את מירי רגב כצעקנית. שמעתי גם שיחות ונאומים שלה כשהתקשורת לא נוכחת. זה יותר מעודן. האחריות שלנו היא להביא את הפנים האמיתיות של היהדות הזו. אי אפשר לדבר על מזרחיות בלי יהדות, כי המסורת היהודית, עם המידות של הצניעות, השפה הנקייה וההתחשבות - הייתה ועודנה מרכזית מאוד. זה יהיה עוול לא לכלול אותה. חלק ממנה היה סולידריות מאוד גדולה עם כל היהודים, לא משנה מה מוצאם. זו יהדות של אהבה".
 

"זה חלק מהמשבר. אני מאוד כואב וכועס על הקטע הזה ב'זגורי אימפריה', שלפיו יהודי המזרח לא כואבים את השואה. זו הצגה לא נכונה פשוט, מיליטנטית ובעיני שולית. זה חלק מהתיקון שצריך לעשות בעיני. אחד הדברים שמאפיינים את המאבק המזרחי הוא הרצון להיות עם אחד. יש המון כאב. זה לא מובן מאליו שאנחנו מדברים כך היום. אמא אחת אמרה לי: אני קיבלתי מההורים שלי אהבה שמספיקה לעולם הזה ולעולם הבא. אני מרגיש בהרבה מובנים שקיבלנו המון אהבה מההורים, מהמשפחה ומהקהילה, והיא תנצח את הכאב הזה, אבל אנחנו מחויבים כי באמת אנשים סבלו. אנשים גם הורדו מזהותם וזכו ליחס מחפיר, אבל בסופו של דבר אנחנו בתהליך של תיקון. אנחנו חייבים לדורות הקודמים שזכו ליחס לא הוגן".
 

תיקון היחס כולל בתוכו גם את העלאת שמותיהם ופועלם של חכמי ישראל שאינם מגיעים מהתפוצה האשכנזית. בהובלתו של אלי ברקת, סמנכ"ל חינוך יהודי ב"כל ישראל חברים", יצא לדרך מיזם "החכם היומי" מתוך ההבנה שמורשת יהודי המזרח אינה מוגבלת ליוצאי ארצות האסלאם בלבד.
 

איך נעלמו אותם חכמים ונעדרים כמעט לגמרי מהשיח? "חלק מהעניין הוא האתוס שעליו נבנתה מדינת ישראל כחילונית מערבית. התפיסה של בן־גוריון, 'מהתנ"ך עד הפלמ"ח', דילגה על 2,000 שנה", אומר מימרן. "הסיבה הראשונה היה הנרטיב שרצו להקנות למדינה. אופייה של מגילת העצמאות הוא משפטי ולאומי במונחים שיותר מקובלים על הקהילה הבינלאומית. גם מדיניות כור ההיתוך הייתה חלק מהסיפור של מחיקת הזהויות הקודמות ויצירת זהות חדשה. העניין השני היה התפיסות הסטריאוטיפיות המוטעות והדעות הקדומות שהתפתחו. למשל, מהפכת השפה של בן יהודה. הרי הרב יוסף משאש כתב כבר ב־1922 כתיבה יפהפייה בשפה שמקדימה את זמנה, על השפעות הכניסה של צרפת למרוקו. היו מאות רבנים שכתבו כמו הרב משאש ועסקו לא רק בכתיבה הגותית ומחשבת ישראל, אלא גם במחזות למשל".

 

"הייתה תפיסה שזלזלה במדינות ערב, והיה זיהוי של היהודים שבאו מהארצות האלה עם מדינות ערב בכלל". 
 

"אני לא רוצה לדבר על השוואות. הפרספקטיבה שלי היא לא של האשמה. אני מנתח את המציאות. במובנים מסוימים, לכל מהגר יש קשיי הקליטה והזרות, בוודאי ניצולי השואה שהסבל שלהם לא יתואר ולא בר השוואה. לכן אין פה תחרות על מי סבל יותר. בתפיסה שלי, באוצר הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, המורשת של יהדות ארצות האסלאם, ששמה דגש מאוד גדול על כלל ישראל, אינה נוכחת מספיק. אנחנו נמצאים בתקופה של שינויים בזהויות, בעידן שבו מדינת ישראל מחפשת את הזהות החדשה ואתוס חדש. בתוך המרקם הזה, חשוב שההגות והיצירה האלו, ששמות דגש על הלכה שרואה ביהדות משפחה מורחבת שבסיסה הוא אהבת ישראל, סולידריות וערבות הדדית, יהיו חלק מהמציאות. טמונה בה אופציה לחיים הרבה יותר הרמוניים של כלל חלקי החברה שלנו".
 

"חלק גדול מהסיפור הזה הוא התגובה למודרנה. בניגוד לתגובות של רבנים ממזרח אירופה למודרנה ולהשכלה, שנקטו הסתגרות והרחקה של כל מי שהפסיק לקיים אורח חיים מסורתי, התגובות של רוב מנהיגי ארצות האסלאם היו הרבה יותר פתוחות ומכילות. ניקח למשל את היחס ליהודים שחיללו שבת. היו מקומות שבהם יהודים עבדו בשבת לפרנסתם, והרבנים הקפידו לעשות מניין יחד איתם, ואחר כך הם יצאו לעבודה. כמובן שהם לא הורחקו. זה לא או שאתה שומר על כל המצוות כפי שהן או שאתה לא חלק מאיתנו. לכן התופעה של חילון מוחלט או התבוללות כמעט לא הייתה קיימת בארצות האלה. יש לזה השלכות דרמטיות על יחסי חילונים ודתיים. יש פה דגש על יהדות חברתית. היא לא עוסקת רק במותר ואסור, טמא או טהור, אלא בשאלות שבין אדם לחברו. את כל זה ועוד צריך ללמוד כדי לדעת".