מערכה אחרונה: בשכונת שלם א' בתל אביב נלחמים על הבית

לפני כחודש וחצי הבינו תושבי כפר שלם א' בתל אביב שהגיע הזמן לעבור ממגננה למתקפה. "התארגנו איזה 30 איש והגענו לעירייה", מספר דוד (דודו) לוי, 47, תושב המקום. "אחד־אחד נכנסנו בשקט לבניין בכיכר רבין, העמדנו פנים שאנחנו באים למחלקת הארנונה לסידורים רגילים". כאשר ראו שהמאבטחים אינם משגיחים, חמקו בזה אחר זה אל המעליות הסמוכות ועשו את דרכם מעלה אל קומה 12, אל לשכת ראש העירייה. "שם עשינו מלא בלגן", הוא ממשיך, "אחר כך גם הייתה אלימות קצת, עד שבאו יס"מ". אלא שלמרות התבצרות של מספר שעות וסירוב לפינוי בכוח על ידי אנשי כוחות הביטחון, ועל אף צעקות והדבקת מודעות מאבק במקום - כולל על דלת לשכתו של ראש העירייה רון חולדאי - איש לא נעצר. "לא רצו לעצור", אומר לוי, "אנשים באו והם מוכנים להיעצר, אבל הם בעירייה מפחדים לעשות מזה סמל. הרי אנחנו מתחת לרדאר".

וזאת אולי הצרה הכי גדולה שלהם – המיקום. מפני שבתיהם צמודים למה שמכונה "שכונת הארגזים" המפורסמת של דרום תל אביב, סמל למאבק הממסד במי שהוא מכנה "פולשים". ציבורית, העובדה הזאת הפכה את אנשי כפר שלם א' לאנדרדוג שאיש אינו סופר. הלא גם הם, כמו שכניהם המפורסמים, נלחצים זה שנים תחת מכבש הבירוקרטיה, גם מעליהם מונפת חרב הגירוש מדי יום, וביתר שאת מאז שנת 2011, אז צווי פינוי החלו להופיע בתיבות הדואר המאולתרות של בתי הפח שלהם. אלא שבניגוד להם, על תושבי שכונת הארגזים, אשר גרים במקום לפני שנת 99', יש מי ששומר. הצעת חוק שהועלתה אתמול (ראשון) על שולחן ועדת השרים לחקיקה נועדה לשים סוף לסאגה של שכונת הארגזים כמקום שאינו מוסדר חוקית, ותמורת דירה ופיצוי של 50 אלף דולרים, הסכימו תושביה להתפנות מן המקום. על לוי וחבריו הצעת החוק הזאת לא תחול. תוכנית מתאר משנת 94', המקיפה רק חלק מהשכונה, מותירה אותם בחוץ וללא הגנה.

"אנחנו מתים שיהיה לנו מה שנותנים להם", אומר מאיר לוי, 59, המתגורר בקצה השכונה. ביתו גובל באחד הבתים של שכונת הארגזים ושכנו יוכל ליהנות מהחוק החדש, אך לא הוא. "באיזושהי צורה אני מאמין שהצעת החוק הזאת תחול גם עלינו", הוא ממשיך, "אחותי גרה פה אצלי, ולפי דעת הקבלן שתבע אותי היא והבן שלה, בן 33, לא זכאים לפיצוי. אז מה, יזרקו אותם לרחוב?".

"לא מבקשים בריכות"

כ־80 משפחות מתגוררות בחלק שנותר מחוץ להצעת החוק, ששותפים לה חברי כנסת מהימין ומהשמאל, מאורן חזן (הליכוד) ואורלי לוי־אבקסיס (ישראל ביתנו) ועד אילן גילאון (מרצ) ודב חנין (חד"ש).

חלק מהמשפחות בשכונת הארגזים הגיעו לאדמות הללו כאשר הכפר סלאמה עוד עמד במקומו. חלקן הגיעו בעקבות "מבצע חמץ" – המבצע לכיבוש יפו בזמן מלחמת העצמאות - מחודש אפריל 1948, שלאחריו נותר הכפר עזוב ועל חורבותיו נבנו שכונות כפר שלם א', ב' וג'. ובכל זאת, דין אחד ניתן כעת לאלה שחיים בצדה המערבי של השכונה ואלה שבצדה המזרחי, בכפר שלם א', הסמוך לפארק מנחם בגין, שהוקם שם בינתיים. "המדינה שלחה אותנו לפה, ועכשיו אחרי עשרות שנים באים ואומרים לנו, 'מה אתם עושים פה? איך הגעתם לפה?'. זה נשמע לך הגיוני?", שואל מאיר לוי, "זה כמו שאני אזמין אותך להיכנס לבית שלי ואחרי חמש דקות אומר לך, 'סליחה, מאיפה באת? מה אתה עושה כאן?'".

בשנות ה־80 הגיע המאבק לשיאו. העירייה החלה להקים את פארק מנחם בגין ממזרח לבתים, ובדרך נדרשה לפנות חלק מהם. התושבים הגיבו בעוצמה ובמהלך היתקלויות עם שוטרים נהרג בן השכונה, החייל שמעון יהושע. כיום, תושבי כפר שלם א' רואים בעצמם את ממשיכי המאבק ההוא. "לפני שיקרה פה אסון כשיבואו להוציא פה את האנשים מהבית, תמצאו פתרונות דיור", אומר יוסף שמעוני, 63, שמתגורר בשכונה מיום שנולד. "אנשים פה לא מבקשים בריכות שחייה. אי אפשר פשוט לזרוק אותם לרחוב".

בשנת 1994 נראה היה לרגע שהסוגיה מגיעה לפתרון. בתקופה ההיא גם כפר שלם א' נחשבה לחלק משכונת הארגזים. בוקר אחד הודיעה העירייה לתושבים כי עליהם להתפנות מן המקום שכן הם אינם רשומים בטאבו, ובתמורה יקבלו פיצוי של כ־80,000 שקלים. "סכום נמוך", הם מיהרו להתארגן והקימו חזית אחידה נגד. המאבק הקצר נשא פרי, והעירייה הסכימה על הקמת תוכנית מתאר שתסדיר את עתיד השכונה הרעועה מקצה העיר. "התארגנו כל התושבים וחתמנו, חשבנו זהו,

הסתדר העניין שלנו סוף־סוף", אומר דודו לוי. ואכן, פקחי העירייה העמידו תוכנית מתאר עם מנגנון פיצוי הולם – דירה של 110 מ"ר לכל משפחה ומענק כספי בסך 50,000 שקלים – אלא שללוי וחבריו התברר מהר כי תוכנית המתאר החדשה למעשה גילחה אותם החוצה מן ההסכם: חלקה המערבי של שכונת הארגזים כלול בהסכם, והם, שנמצאים בצד המזרחי – לא. "ככה נשארנו בחוץ, שנים", הוא אומר.

תהיה גם אלימות

בשנת 2011 התבררה להם ההשלכה של הצעד הזה: "הגיעו לפה פקחי עירייה מלווים בשוטרים, מתחילים לבדוק בית־בית מה הגודל, מה התיחום", אומר יוסף שמעוני, "לא באו לקחת פה ארנונה שנים. לא היה על מה. היו פה שלוליות, קוצים, בלגן, לא ניקו את הרחובות, הייתי זורק זבל מעבר לגדר". כאשר ניגש שמעוני לאחד הפקחים כדי לשאול לשם מה באו, נאמר לו שלצורכי הסדרת תשלומי הארנונה של התושבים. "אבל מארנונה התחילו להגיע זימונים לבית משפט - צו סילוק מהשטח".

"כמעט אין פה משפחה שלא נמצאת בהליכים משפטיים עכשיו", אומר דוד לוי, "וזאת לא המדינה תובעת, אלא העירייה". הוא יושב על כיסא באוהל מחאה שהתושבים הקימו לפני מספר שבועות, כשהחליטו להחריף את מאבקם. על קירות היוטה של המאהל השלטים זועמים: "חולדאי, אנחנו חלוצים ולא פולשים", "על גופתנו לא נעזוב את בתינו ואדמותינו", ועוד שלט שפונה אל הרגש: "גיבורים על חלשים". האוהל עומד בלב מגרש ריק, אחד מרבים שפזורים סביב השכונה הקטנה, ולדברי התושבים, העירייה ואנשי עסקים, דוגמת יצחק תשובה שמשקיע במקום, רואים בהם ערך נדל"ני רב.

"עכשיו אחרי 20, 25 שנה", אומר שמעוני, "כשהילדים כבר הולכים לצבא, עכשיו אתה בא אלי? מי יצר את המפלצת הזאת? אתם! העירייה! לא אנחנו, שצריכים לסבול". הרישום המוניציפלי של המקום השתנה בהתאם. "אנחנו כתובת מ.א 50 כבר 70 שנה, היום עשו אותנו 'מתחם פארק דרום'. צירפו אותנו לחבילה הזאת. עשו אותי פולש".

ואין אפשרות שיכשירו אתכם בדיעבד?

דודו לוי: "בגלל הבלגן שעשינו, אז הם עכשיו רוצים לעשות פה תב"ע (תוכנית בניין ערים - ע"ר) ואז לראות איך זה עובד".

הרעיון עלה במהלך פגישות שוועד הפעולה של התושבים מקיים עם נציגי העירייה בחודשים האחרונים. לכאורה מדובר בנקודת אור שתסדיר, אולי, את מצבם בהיעדר חקיקה הולמת בכנסת גם עבורם. אלא שהם לא מאמינים עדיין. "זה הכל דיבורים", אומר לוי, "בדיבורים הכל אפשר. אין עוד שום דבר על הנייר".

"המדינה שולחת אנשים, מושיבה אותם, מפקירה אותם למשך שנים, ובסופו של דבר מוכרת את האדמה עם האנשים עליה כאילו לא קרה כלום", התרעם ח"כ אילן גילאון בוועדת הפנים של הכנסת, שהחלה את דיוניה בנושא לפני כשנה. בעיני המדינה, טען, "האנשים (האלה) לא שווים כלום... כפירורים על מפת השולחן שאנחנו מנערים אותה".

ח"כ דני עטר (המחנה הציוני), שישב בוועדה, הסכים: "המדינה העבירה את הסמכות להפעיל כוח לידי גורמים פרטיים בעלי הון... הכל מנוהל בכסף... מדובר באוכלוסייה שחיה 50 ו־60 שנים במקום, ופתאום אתה מגדיר אותם כפולשים. דברים מאוד־מאוד מוזרים".

תושבי שכונת הארגזים שמעו ושמחו שיש מי שסוף־סוף משמיע את זעקתם. לעומתם, תושבי השכונה שאינם נכללים בהצעת החוק שהוועדה הזאת הולידה, עדיין מצפים שמישהו בכנסת ידבר גם בשמם. זה יקרה, הם מבטיחים, בטוב או ברע, ממש כמו אז, בשנת 82'. "אם יבואו לפנות לי את הבית יהיה פה בלגן

גדול", אומר דוד לוי, "יהיו התבצרויות, הכל. מה שצריך להיות יהיה".

גם באלימות?

"כבר התחלנו עם אלימות".

כולל שימוש בנשק?

הוא משתתק ומתכנס בתוך עצמו לרגע. "אף אחד לא ייקח לנו את הבית. זה כל מה שאני יכול להגיד לך".

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה:

"מדובר במציאות מורכבת. העירייה פועלת בכל המישורים מול אנשים שונים אשר חלקם בנו באופן לא מוסדר בתים ומבנים זמניים, על שטח פארק ציבורי פתוח שנועד לטובת התושבים, וחלקם גרים במקום שנים רבות. העירייה ורשויות המדינה פועלות להגיע לידי פתרון להסדרת מעמדם של הזכאים מצד אחד, ולפעול ללא פשרות כנגד השוהים מצד שני".