לרגל ציון 40 שנה למבצע אנטבה שוחח ניסים משעל ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" עם ענת ברודצקי, שהייתה ילד בת 6 וחצי כאשר נחטף מטוס "אייר פראנס" לאוגנדה על ידי טרוריסטים. "את רגע החטיפה עצמו במטוס קשה לי לזכור כי הוריי כנראה עשו עבודה טובה ודי גוננו עלינו הבנות והורידו לנו את הראש או דיברו איתנו במהלך החטיפה עצמה, אז רגעי החטיפה עצמה פחות זכורים לי", אמרה ברודצקי.
"יותר זכורים לי השעות והימים בטרמינל עצמו, המשחקים עם הילדים ששיחקתי שם. הימים עצמם שעברו, עד רגעי השחרור. את רגעי השחרור אני יכולה לזכור כאילו היו אתמול. זו הייתה שעת לילה מאוחרת. אני ואחותי ישנו ללא נעליים על המזרונים שחילקו לנו. ברגע השחרור היה פתאום המון רעש של יריות ואש והמון זכוכיות מתנפצות. מה שביקשו מאיתנו זה להשתטח על הרצפה. אני לא שמעת את כל ההוראות האלה ולא ממש ראיתי את החיילים מדברים אלינו, אבל אמא שלי נשכבה עלי, אבא שלי שכב על אחותי, וכשביקשו מאיתנו לברוח החוצה, בגלל שלא היו לנו נעליים, אמא שלי לקחה אותי 'שק קמח' ואבא שלי ז"ל לקח את אחותי 'שק קמח'".
"את הריצה עצמה, מתוך הטרמינל החוצה לכיוון הג'יפים, הלנדרוברים, שחיכו לנו בחוץ, אני זוכרת היטב, המשיכה ברודצקי. הג'יפים הגיעו בהרקולסים, שלא עמדו ממש צמוד ליציאה, הם היו די רחוקים מהדלתות עצמן, אז היה צריך להסיע אותנו עד למטוסים. אמא שלי מספרת שהעמיסו כמה שיותר אנשים על כל אחד מהג'יפים האלה. זה כן זכור לי. את דרך המילוט עצמה אני יכולה ממש לתאר, ימינה, שמאלה, ישר, אני רואה אותה לנגד עיני. אלה דברים שאם יביאו אותנו עכשיו למקום אני יכולה להגיד שהלכנו ככה ולא אחרת. אלה דברים שהזיכרון לא יכול לטעות בהם. את ההרקולס עצמו כל ילד זוכר דברים אחרים.
"כילדה זכרתי לתאר חבלים, אבל כנראה זכרתי את הרצועות והחגורות הרבות שיש שם שאיתן חוגרים את מי שיושב בפנים. יש ילדים שמספרים שבהרקולס חילקו סוכריות. אני זוכרת שכאשר עצרנו בדרך לישראל לתדלוק בניירובי, את חלק מהנוסעים העבירו מההרקולסים למטוס בואינג. אני ואמא היינו מאלה שהועברו לבואינג ושם נתנו לי עוגת שוקולד, את זה אני כן זוכרת. זה משהו שילדים זוכרים, זיכרון של ילדה".
"בנחיתה אני זוכרת רגעים משמחים", סיפרה ברודצקי, "חיילת של חיל האוויר סחבה אותי על הידיים עד לאולם שבו אפשר להיכנס ולדרוך על הרצפה. אני משתדלת לזכור אך ורק דברים טובים. קשה להגיד שלא זוכרים את הכאב והצער על מות יוני נתניהו. אנחנו במשך שנים, ההורים שלי הקפידו ללכת איתי ועם אחותי ללכת לאזכרות, כל שנה לעלול לירושלים לאזכרה של יוני. חשוב לי לציין את הקשר החם והאוהב והתומך שההורים שלי גילו מהיום הראשון של השחרור עם הפצוע היחידי שהיה, סורין הרשקו.
"ההורים שלי גילו נחישות ומתוך רגש אמיתי הלכו וביקרו אותו מהיום הראשון ואיתו אנחנו גדלים עד היום, קשר כמו קשר משפחה. אנחנו חבים לו תודה והערכה. זה באמת היה מבצע הרואי והיסטורי ואומרים שכזה דבר לא יכול לחזור על עצמו, מבחינת הרדארים שלא גילו, וטסו מתחת, וכל מיני אמצעי טכנולוגיה, שעכשיו כבר קיימים. אני מאמינה שצה"ל יכול לעשות מבצעים גם היום, והוא עושה, ועל חלקם אנחנו לא יודעים. אני דבקה ועדיין ממשיכה להאמין שצה"ל הוא עדיין אחד הצבאות הכי טובים בעולם ואם יצטרכו לעשות מבצעים ימשיכו לעשות מבצעים. אני מקווה שכל החטופים והנעדרים יחזרו הביתה בשלום".