הדס, תלמידה בבית ספר תיכון עיוני יוקרתי בירושלים, בת לאב עורך דין ולאם ד"ר לסוציולוגיה, כלל לא העלתה על דעתה ללמוד בבית ספר מקצועי. "ההשתייכות החברתית הייתה מרתיעה אותי", היא אמרה ל"מעריב" בגילוי לב לפני 37 שנים. "בית ספר זה גם עניין חברתי ומעמדי. החברה שלנו אינטליגנטית יותר. אני לא חושבת שהייתי מוצאת את עצמי בחברה שלהם. אני מתארת לעצמי ששם חושבים ועושים דברים אחרת". חבריה הסכימו אתה. "תמיד היה פער חברתי בינינו", הסבירו, "ותמיד יהיה. המקצועיים שונים מאתנו. הם לבושים אחרת, מעניינים אותם דברים אחרים".
כ־13,000 תלמידים ב־70 מוסדות חינוך ילמדו השנה בחינוך המקצועי המשלב עבודה בלימודים. מערכת החינוך המקצועי עלתה לכותרות בישיבת הממשלה האחרונה, כששר האוצר משה כחלון אמר שלא יכול להיות שתלמידי הפריפריה יהיו טובים רק למסלולים המקצועיים. לפני שבועות ספורים תבע שר החינוך נפתלי בנט להעביר את החינוך המקצועי מאחריות משרד הכלכלה למשרד החינוך. שר הרווחה חיים כץ, בגיבוי ראש הממשלה, הודיע כי יתנגד. הדיון בנושא בממשלה בוטל, ותלמידי החינוך המקצועי יישארו באחריות משרד הכלכלה.
גם אם להוציא את משחקי האחריות, יש מי שסבורים שמערכת החינוך המקצועית נולדה בחטא. "ילדים הוכשרו לבתי ספר מקצועיים לפי התעשייה שהייתה בסביבתם. מי שהיה לו כסף שלח את ילדיו לבתי ספר עיוניים; האחרים למדו בשיטת חינוך המתאימה למאה ה־19", אומר ד"ר סמי שלום שטרית, מייסד בית הספר קדמה, שפעל בשכונת התקווה בתל אביב עד 1999.
בשנות ה־50 למדו כשליש מהתלמידים בחינוך המקצועי. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, סבר כי צריך להפוך את הפירמידה כדי לתרום לצמיחתה הכלכלית של המדינה הצעירה, והיא אכן נהפכה: בסוף שנות ה־60 למדו 40% מכלל התלמידים בבתי ספר מקצועיים. בשנות ה־70 כבר למדו בהם יותר ממחצית התלמידים, רובם מהפריפריה. רבים מהם הגיעו לבתי הספר המקצועיים אחרי שנכשלו במבחן הסקר שנערך בסוף כיתה ח' - מבחן ידע כללי שהונהג בישראל בשנים 1995־1972 וקבע את גורלו המקצועי של התלמיד הצעיר לכל ימי חייו: מי לתיכון עיוני ומי למקצועי.
מנגד, לא מעט תלמידים הגיעו לתיכונים המקצועיים מתוך בחירה, לאחר שהשתכנעו שעבודת כפיים אכן תתרום לצמיחת המדינה. בכל זאת, שרים, חברי כנסת, מנהלי בתי ספר ותעשיינים דיברו על חשיבותה של עבודה יצרנית. "עבודה במחרטה איננה ליגה ב'", הודיע אחד ממנהלי בתי הספר המקצועיים, ואילו מזכ"ל ההסתדרות המיתולוגי ירוחם משל יצא בקריאה להגביר את החינוך המקצועי, הנושא בתפקיד "ראשון במעלה" להכשרת העתודה המקצועית במדינה.
בית ספר מקצועי לבנות בחיפה הגדיל את תפוסתו כדי שיותר מ־200 תלמידות יוכלו ללמוד תפירה, אריגת יד, תזונה, כלכלת בית ושורה של מקצועות עזר כמו ציור אופנה. מי חשב אז, באפריל 1960, שנערות יכולות ללמוד הנדסה, מתמטיקה או פיזיקה.
העיתונות הייתה אחוזת התפעלות. אין ספור ידיעות בישרו על הקמתם של בתי ספר מקצועיים שבהם יכלו התלמידים ללמוד מקצועות שהבטיחו את עתידם כפועלים פשוטים. "אחרי ארבע שנים יצא לי משהו מזה", אמר תלמיד בתחילת שנות ה־70. תצלום ישן ב"מעריב" הראה מה יצא לו מזה: בוגרי מכללה לטקסטיל עובדים כפועלים באחד ממפעלי הטקסטיל. בתצלום אחר נראית נערה מתקנת שעון תעופתי. "לא צריך להיות גאון במתמטיקה", נכתב מתחת לתצלום. הידיעה מבשרת כי נערות יכולות ללמוד שלל מקצועות כמו תפירה אמנותית בתחרה, צורפות, מלונאות וסייעות לרופאי שיניים; אך אף מילה לא נכתבה על האפשרות ללמוד רפואת שיניים.
מנהגי הארץ כחלופה
הלימודים, ככלל, הותאמו לרמה של הנערים כפי שנתפסה אז. פה ושם התגלו בקיעים בהתלהבות הגורפת. בנאום בוועידת מפא"י בתחילת שנות ה־60 הציע דוד בן גוריון חינוך מקצועי חובה בכל בתי הספר התיכונים. א"ל, תלמיד כיתה ט' בבית ספר בתל אביב, הודיע שהוא מתנגד. אביו רופא מצליח והוא מתכוון ללכת בדרכו, טען. בינתיים הוא חבר בתנועת נוער, צופה בסרט אחת לשבוע, קורא ספרים, מתעניין בתעופה. "מתי עוד יהיה לנו זמן להתחנך חינוך טרום־מקצועי?" הוא תהה. חברתו לבית הספר, לאה, רוצה להיות מורה למתמטיקה. "לשם מה אני זקוקה למעמסה נוספת?", שאלה. מקצועות כמו כלכלת בית היא ממילא תלמד מהחיים עצמם, היא לא צריכה את בית הספר בשביל זה.
המורה ח"ל הבין את מניעיו של בן גוריון ש"נתכוון לקרב את התלמידים אל העבודה כערך חינוכי ולאומי. נקעה נפשו מהזלזול שבני הנוער רוחשים לעבודת כפיים, לזיעה האמיתית". אבל הפתרון שהציע היה אחר: "כל נער ונערה בבית הספר התיכון יצאו בקיץ לחודש ימים למשק, לקיבוץ, לספר. התלמידים ילמדו את העולים החדשים עברית, ילמדו אותם מנהגי הארץ".
בהדרגה, מסוף שנות ה־60, החלו העולים החדשים ללמוד לבדם את מנהגי הארץ. פה ושם הבליחו מחקרים שהוכיחו שהחינוך המקצועי אינו יעיל. למשל, מחקר מיוני 1969 שנערך על ידי משרד העבודה מצא כי "מבחינה כלכלית טהורה החינוך המקצועי אינו משתלם, לא לפרט ולא לכלל". עשר שנים אחר כך, ב־1979, חשפה המועצה האזורית מרחבים בדרום הארץ נתון שאיש לא דיבר עליו לפני כן: רוב התלמידים בבתי הספר המקצועיים הם יוצאי אסיה וצפון אפריקה.
רק 28% מהם מגיעים לחינוך העיוני לעומת 55% מיוצאי אירופה ואמריקה. רק 7% מיוצאי אסיה ואפריקה בעיירות הפיתוח, על פי אותו מחקר, סיימו את בחינות הבגרות בהשוואה ל־35% מיוצאי אירופה ואמריקה. בדיונים שנערכו במועצה האזורית עלתה השאלה איך להפנות תלמידים יוצאי אסיה ואפריקה לחינוך העיוני, וזאת בשל העובדה ששיעורם הנמוך בבתי הספר העיוניים מביא לפגיעה בצמיחתה של מנהיגות מקומית, להיעדר מעורבות תרבותית ולפגיעה באיכותו של כוח האדם המקומי.
מחקרים בשנים שלאחר מכן איששו את מה שמצא המחקר הקטן של מרחבים. דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ־2006 קבע שתלמידים שמוצאם מישראל נטו יותר ללמוד בבתי ספר עיוניים לעומת תלמידים עולים. על פי מחקר של בנק ישראל מ־2011 היו הישגי התלמידים בחינוך המקצועי בשנות ה־70 נמוכים בהרבה מאלה של בוגרי החינוך העיוני. סיכוייו של תלמיד החינוך המקצועי להגיע לתעודת בגרות עמדו על 42% לעומת 64% של תלמידים בחינוך העיוני; הסיכויים של בוגרי החינוך המקצועי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה עומדים על 12.6% לעומת 27% של תלמידי החינוך העיוני; ועל פי חלק מהתוצאות, גם שכרם החודשי של העולים נמוך יותר.
מחקר של מרכז אדוה מצא לאחרונה שבעוד 43.8% מבוגרי החינוך העיוני מגיעים לאוניברסיטה, רק 30.3% מבוגרי החינוך המקצועי יהיו לאקדמאים. דוח של משרד החינוך שפורסם לפני כארבעה חודשים מצא ש־85% מתלמידי בתי הספר המקצועיים הם בנים, שמחצית מהתלמידים באים מרקע חברתי־כלכלי נמוך, ושרק 49% מהם מסיימים את לימודיהם עם תעודת בגרות או תעודת גמר, לעומת 67% מתלמידי משרד החינוך.
קודם צפון תל אביב
בשנות ה־80 החלה ירידה במספר התלמידים בחינוך המקצועי: רק 48.5% מהם למדו בבתי ספר מקצועיים. בשנים האחרונות 39% מתלמידי החטיבה העליונה לומדים בבתי ספר מקצועיים. בד־בבד הוקמו כמה ועדות שבדקו את נחיצות החינוך המקצועי ואת איכותו. ב־1985 המליצה ועדה בראשות ד"ר אורלי תמיר על ניידות בין המסלולים הקיימים. ב־1990 המליצה ועדת הררי על הגמשת אפשרויות הבחירה ועל הרחבת הלימודים העיוניים בבתי הספר המקצועיים, כדי לקרבם לתעודת בגרות. ב־1991 גובשה רפורמה, ועיקריה: הגדלת מרחב הבחירה של התלמידים, עדכון תכניות הלימודים ועוד. דוח מבקר המדינה מ־1995מצא שרוב סעיפי הרפורמה לא יושמו או יושמו חלקית. בתחילת שנות ה־2000 יושמה רפורמה שעיקרה גמישות בתכניות הלימודים.
"ועדיין המצב אינו מושלם", אומר ח"כ יוסי יונה, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, שעסק בנושא באוניברסיטת בן גוריון. "בתי הספר המקצועיים צריכים להשתייך למערכת החינוך. כשמנתקים אותם ממערכת החינוך גוזרים את גורל הילדים כאילו הם טובים פחות. אם רוצים לקדם את התלמידים שמגיעים לבתי הספר המקצועיים צריך להשקיע בחינוך שלהם כבר בבית הספר היסודי כדי שתהיה להם נקודת זינוק שווה. הפתרון הנכון הוא שכל התלמידים יקבלו חינוך מקצועי בסיסי. היום יש קאדר של חוטבי עצים ושואבי מים. מי שמתעקש על חינוך מקצועי - שיתחיל את המגמות המקצועיות בצפון תל אביב לפני שהוא מגיע למקומות מוחלשים".
פרופ' יוסי דהאן, מייסד האתר "העוקץ" ויו"ר מרכז אדוה, סבור כי הפתרון הוא להקים מסלולים מקצועיים בכל בתי הספר התיכונים. "כל התלמידים ילמדו יחד את לימודי הליבה, ומי שירצה יוכל ללמוד במסלול המקצועי. אולם זה לא ייעשה על ידי הסללה של התלמידים לבתי הספר המקצועיים והעברתם ללא אפשרות בחירה. כך המגמות המקצועיות לא ייחשבו לנחותות. היום החינוך המקצועי הוא חינוך של הסללה שקיים בעיקר במקומות של אוכלוסייה מוחלשת, והוא לא מקנה שום דבר".
"בתי הספר המקצועיים, שבהם לומדים שלושה ימים ועובדים שלושה ימים, אינם בתי הספר ההנדסיים שמעניקים הכשרה טובה. ההכשרה בבתי הספר המקצועיים לא מעניקה משהו ששווה אחר כך בשוק העבודה. פוליטיקאים מרבים להשוות את בתי הספר הישראליים לאלה הגרמניים, אבל שם המדינה והתעשיינים מעורבים בבתי הספר ולתעודת הגמר יש ערך. תלמיד שמסיים שם בית ספר מקצועי יכול להתחיל לעבוד במקום עבודה טוב ובמשכורת טובה. כאן, אחרי שתלמיד בית ספר מקצועי מסיים שירות צבאי של שלוש שנים, הוא מגלה שהטכנולוגיה השתנתה ושהוא נשאר בלי שום דבר. בניגוד למה שמנסים לגרום לנו להאמין, פחחים לא מרוויחים יותר מאשר אקדמאים. ככל שיש לך יותר השכלה, כך אתה מרוויח יותר".
"שנים ארוכות נלחמנו בבתי הספר המקצועיים", אומר יהודה אלוש, פעיל חברתי מבאר שבע. "מספר בתי הספר האלה באמת ירד, כך גם מספרם של התלמידים, אבל השגנו ניצחון פירוס. דור שלם מעיירות הפיתוח הפכו להיות חסרי מקצוע בכלל. אני חצוי בסיפור הזה. מצד אחד מקומם הדבר שציבור עם גוון מסוים מגיע לבתי הספר המקצועיים, אבל מצד אחר בתי הספר המקצועיים באמת העניקו מקצוע. עכשיו, בהיעדר מקצוע, המזרחים מתחרים בפלסטינים על מקומות עבודה בבניין.
"בכל מקרה המזרחים והפריפריה מפסידים. אם יש בתי ספר מקצועיים אנחנו מוסללים ללמוד מקצוע ולא להגיע לבתי הספר העיוניים, אם אין בתי ספר מקצועיים אנחנו חסרי מקצוע. זה מלכוד. המצב האידיאלי היה אם היו משלבים לימודים מקצועיים בלימודים אקדמיים, כמו שעושים בסקנדינביה".