מן קצר לאחר שהרב מאיר כהנא עלה לישראל מארצות הברית, הוא נסע לדרום כדי להודיע לעבריים מדימונה שעליהם לארוז את מזוודותיהם ולחזור לארצות הברית. "יש ללחוץ שהמשמיצים הללו יגורשו ובמקומם לא יבואו אחרים", הוא אמר באסיפה רבת משתתפים בבית קולנוע בעיר, "באו לכאן אנשים שלא זו בלבד שאינם יהודים, אלא גם מזלזלים בכבוד העם היהודי, במסורת ובמדינה. הם טוענים שאלוהים הוא שחור".
והיו לו עוד רעיונות. שבועות ספורים אחרי שעלה לארץ הוא הכריז ששני רוסים יומתו אם סילבה זלמנסון, פעילה למען עליית יהודי ברית המועצות, תמות בכלא הסובייטי. כמו כן, הודיע שהוא לא יירתע מאלימות למען שחרור יהודי ארצות ערב. כשנתיים אחרי שעלה לארץ פעל לעידוד הגירה של ערבים מהארץ, הופיע בכנסים בערים ערביות ופרש תוכנית סדורה למען טרנספר של ערבים מישראל.
"הוא היה הגזען העברי הראשון ששכב על הגדר עבור אנשים כמו רחבעם זאבי, הצל, מיכאל בן ארי ואחרים", אומר דדי צוקר, חבר הכנסת ה–11, מטעם מפלגת רצ, לצדו של כהנא. "ארגון לה פמיליה, נערי הגבעות, ארגון להב"ה וקבוצות נוספות הם ילדיו ונכדיו החוקיים של כהנא. חלקם, כמו להב"ה, הם תרגום כהניסטי למציאות של שנות האלפיים. דבריו שנשמעו לפני 40 שנה כפיגולים עברו תהליך הכשרה והפכו ללגיטימיים ולנורמטיביים".
השווה את הערבים לסרטן
45 שנים עברו מאז שכהנא עלה לארץ ב–14 בספטמבר 1971. "הוא יצר כאן דור שלם של פאשיסטים", אומר העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, אחד ממתנגדיו הבולטים של כהנא. "הברוך מרזלים ודומיהם, שמשתוללים עכשיו בארץ, הם חניכי כהנא. ניצני הדעות האלה היו קיימים גם לפניו, אבל הוא נתן לזה לגיטימציה והפך את המחזיקים בדעות הללו לחלק מהנוף הפוליטי. הוא העניק להם הזדמנות להרים ראש ולפתוח את הפה".
מאיר כהנא נולד ב–1932 בניו יורק, הוסמך לרבנות ב–57', שש שנים אחר כך עלה לארץ, שהה פה זמן מה, חזר לארצות הברית, היה לרב של קהילה קטנה, כתב בעיתון יהודי והיה סוכן סמוי של ה–FBI. ב–68' הקים את הליגה להגנה יהודית, שביקשה להגן על יהודים קשישים ועניים שהתגוררו בארצות הברית וסבלו מאנטישמיות. במקביל הוא פעל למען פתיחת שערי ברית המועצות ליהודים המעוניינים להגר ממנה. הפרובוקציות וההתבטאויות הבוטות היו שם כבר אז. בראיון עיתונאי ארבעה חודשים לפני שעלה לארץ סיפר שנעצר בארצות הברית תשע פעמים ודיבר על השואה: "כל הטוען שמה שקרה באירופה אינו עלול לקרות גם כאן אינו אלא רוצח פוטנציאלי".
מעת לעת כהנא ביקר בארץ ואף זכה כאן לאהדה מסוימת שהתבטאה בסקרים, ובסופו של דבר החליט לעלות לארץ עם בני משפחתו כדי לאחד, לדבריו, את העם היהודי.
די מהר התברר שמימוש המטרה הזו כלל בעיקר ניסיונות לסלק את הערבים ולחולל פרובוקציות. הוא ניסה לקבוע מזוזה בשער שכם בעיר העתיקה בירושלים, מעשה שעליו נקנס ב–100 שקל על פי החלטת בית המשפט; הוא סייר בכפרים ובערים ערביות וניסה לשכנע את תושביהם לעזוב את ישראל; שלח כרוזים למנהיגים ערבים ודרוזים והציע עזרה למשפחות שיחליטו להיענות להצעה לעזוב את ישראל; פתח משרד בתל אביב לקרן ההגירה שנועדה לטפל בטרנספר של ערבים; הוא עורר סערה כשהגיע לחברון כדי לבדוק אילו בתים ברובע היהודי שייכים ליהודים; וסיפר בראיון עיתונאי שארגונו מעביר נשק מחוץ לישראל.
וזה לא נגמר בזה. הוא הציע לחטוף דיפלומט סובייטי בארצות הברית כדי להקל את עליית היהודים מברית המועצות ותכנן לפגוע בשגרירויות זרות בישראל כדי להסב את תשומת הלב הבינלאומית ליהודי ברית המועצות. כל זה לצד שליחת אלפי מכתבים לערבים בכל רחבי הארץ, הקוראים להם לעזוב את ישראל, ניסיונות מתוקשרים להיכנס לערים ערביות בישראל ובשטחים, פרסום מודעות בעיתונים ("עצוב אך ברור, אין פתרון לבעיה היהודית–ערבית בארץ ישראל זולת העברת הערבים לארצותיהם") וחלוקת כרוזים לחיילים, המפצירים בהם שלא לציית למפקדיהם. את אסיפותיו נהג לפתוח ב"שלום יהודים, שלום כלבים", ולא פעם השווה את הערבים לסרטן.
אף על פי שעם עלייתו לארץ הודיע כי אין לו כוונה להשתלב בפוליטיקה הישראלית, בדיוק שנה אחרי כך הכריז במסיבת עיתונאים כי הליגה להגנה יהודית הופכת למפלגה פוליטית וניסה להיבחר לכנסת. לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן לא הצליחה מפלגתו כך לעבור את אחוז החסימה, בבחירות 84', כשהתמודד עם הססמה "תנו לי את הכוח - אני אטפל בהם", הצליח להיכנס לכנסת.
כחבר כנסת הוא ניסה לעשות שמח, בדיוק כפי שהבטיח באחת ממערכות הבחירות. בטקס השבעתו של חיים הרצוג לנשיא המדינה הוא נופף בבקבוק חומץ וכינה את הנשיא הרצוג חומץ בן יין, בניסיון לרמוז על ההבדל לדעתו בין הנשיא לבין אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג; הוא הציע הצעת חוק שלפיה רק יהודים יוכלו להיות אזרחי המדינה; כמו כן, העלה הצעת חוק המטילה בגין קיום יחסי מין בין יהודים למי שאינם יהודים עונשי מאסר של 5–50 שנות מאסר; ובנאום בכנסת הודיע שהוא מוכן לפוצץ את שני המסגדים שעל הר הבית ולבנות במקומם בתי כנסת.
אבל לא תמיד הוא הצליח להשיג את תשומת הלב. אבנרי זוכר שנכח בנאום של כהנא במליאת הכנסת, שבו "רוב חברי הכנסת קמו ויצאו מהאולם", לדבריו. "אני זוכר אותו נשאר לבד באולם המליאה עם יו"ר הכנסת", מספר אבנרי. "חברי הכנסת ביקשו להגיד שפעילותו והתבטאויותיו אינן לגיטימיות. חבל שהיום זה לא כך והרעיונות שלו הפכו כאילו לחלק לגיטימי של הקשת הפוליטית".
"הוא היה חדש בארץ, והביע רעיונות שעד אז לא נשמעו", אומר צוקר. "הוא פענח נכון את הדנ"א של ישראלים רבים. הוא הגיע בתקופה של בשלות גבוהה ללאומנות ולגזענות, שאותן הצליח לתרגם לשפה פוליטית".
בבחירות הבאות, ב–88', כבר נאסר על תנועת כך להשתתף בבחירות בעקבות שינוי בחקיקה, שקבע כי מפלגות בעלות מצע גזעני לא יוכלו להתמודד בבחירות.
שנתיים אחר כך כהנא נרצח בבית המלון שבו שהה בניו יורק. ההלוויה הייתה סוערת. השר יובל נאמן וסגנית השר גאולה כהן סולקו מבניין ישיבת הרעיון היהודי של כהנא, שם התחיל מסע הלוויה. בזמן הלוויה בהר המנוחות בירושלים נזרקו אבנים אל ניידת שידור של קול ישראל ועל צוות טלוויזיה. שני שוטרים וארבעה ערבים נפצעו במהלך ההתפרעויות, 13 מתפרעים נעצרו. בתום הלוויה שעטו המוני מעריציו ברחובות ירושלים וקראו: "עד הבוקר נמלא את העיר בגוויות". לאחר מותו, הכנסת במידה מסוימת הכשירה אותו כש–30 חברי כנסת עמדו דקת דומייה לזכרו.
המורשת חיה
"אחרי מותו הייתה לו עדנה", אומר צוקר. ותומכיו של כהנא מסכימים. מורשתו חיה ותוססת, הם אומרים, ועם כל שנה שחולפת עדת מעריציו רק הולכת וגדלה.
גם חלק מבני משפחתו נוהים אחרי רעיונותיו. אלמנתו, ליבי, גרה בירושלים, ספרנית במקצועה, שמוציאה לאור את ספריו של כהנא ואף כתבה ספר לזכרו. כלתו, ד"ר ניצה כהנא, הייתה חברה בארגון מנהיגות יהודית של משה פייגלין. נכדו, מאיר אטינגר, הוא פעיל ימין קיצוני ואחד ממנהיגי נוער הגבעות, שנעצר לאחר הצתת בית משפחת דוואבשה בדומא ביולי 2015 בחשד שהיה דמות מובילה של קבוצה שהציתה בתים וכנסיות. הבן הצעיר, בנימין, שהקים את תנועת כהנא חי, נרצח לפני 16 שנים ביחד עם אשתו, טליה, בדרכם לביתם בהתנחלות תפוח. ששת ילדיו גרים בהתנחלות תפוח.
אולם מורשת כהנא לא נותרה בחוג המשפחה. מאות מגיעים לעצרת הזיכרון השנתית הנערכת בירושלים סמוך ליום מותו, ובשנה שעברה נערכו עשר עצרות זיכרון נוספות בכל רחבי הארץ; סרט מקיף על הרב כהנא, חייו ופועלו, שביים תלמידו של כהנא, בנצי גופשטיין מארגון להב"ה, זכה ל–25 אלף צפיות ביו־טיוב; סרטון המתעד עימות בין כהנא למשפטן האמריקאי אלן דרשוביץ משנת 1985 זכה ל–35 אלף צפיות; ספריו, שיוצאים לאור בהוצאה המשפחתית, נמכרים באלפי עותקים מדי שנה; חוגי לימוד למשנתו נערכים בכל רחבי הארץ.
אך האם בפרספקטיבה היסטורית הייתה לכהנא השפעה על הלך הרוח הפוליטי בישראל? תומכיו ומתנגדיו מסכימים שהשפעתו ניכרת עד עצם היום הזה. בלובי של בית מלון בירושלים התכנסו לאחרונה שלושה ממעריציו של כהנא - גופשטיין, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. הם ביקשו לשבת בפינה צדדית כדי שלא יופרעו במהלך השיחה. "אם אשב בלובי המרכזי, בכל רגע ייגש אלי מישהו, לא נוכל לדבר", אומר מרזל. "אם רק היה לי זמן פנוי הייתי יכול לכתוב כל יום שני מאמרים והייתי מוצא להם במה בלי שום בעיה. אתרי אינטרנט גדולים מבקשים ממני מאמרים. יש היום ביקוש רב לדעות האלה".
עבודתם, הם אומרים, קלה הרבה יותר מזו של כהנא. הוא הוחרם על ידי רשות השידור, ובכל זאת הצליח להפיץ את דעותיו. אומנם תנועת כך הוצאה אל מחוץ לחוק לאחר הטבח במערת המכפלה ב–94' שביצע ברוך גולדשטיין, שהיה חבר בתנועת כך, אבל גם ללא התנועה הם מצליחים להפיץ את דעותיהם. "היום יש ריבוי ערוצים", אומר בן גביר, "יש הרבה אמצעי תקשורת לא פורמליים".
ואכן, גופשטיין פותח וסוגר דפי פייסבוק ללא הרף. "פייסבוק יוריד לנו דפים עם הכיתוב 'כהנא צדק' ועם הסמל של כהנא, אבל אנחנו פותחים דפים אחרים", הוא אומר. "כשגוגל הורידו לנו דפים, העלינו אותם בצורה פיראטית".
גם בלי קשר אליהם, הם אומרים, דעותיו של כהנא חלחלו לפוליטיקה. "כשליברמן מדבר על חוק הנאמנות, הוא משקף את דבריו של כהנא, שאמר שמי שלא נאמן לנו לא צריך לחיות כאן", אומר בן גביר, "כשנתניהו דיבר על הערבים שנוהרים לקלפיות, הוא הביע דעה מבית מדרשו של כהנא, כשאהוד ברק אמר אנחנו כאן והם שם, הוא שיקף דעה של כהנא. אני לא אומר שהפוליטיקאים האלה כהניסטים, אבל הודות לכהנא כל השיח נגרר ימינה, דעותיו חלחלו, הססמאות שלו עולות היום בפוליטיקה הישראלית בצורה שגרתית".
גופשטיין: "בלי הרב כהנא, רחבעם זאבי לא היה קיים בפוליטיקה הישראלית. הוא מתח את החבל, ופוליטיקאים כמו גנדי הלכו עד אליו אם כי לא התקרבו אליו לגמרי".
מרזל: "הוא יצר את הססמה 'לעולם לא עוד', דיבר על זה שלא תהיה פה שואה שנייה. היום הרבה פוליטיקאים מדברים על השואה".
הם נוקבים בשמותיהם של שלושה חברי כנסת ידועים שהיו, לדבריהם, מעריציו של כהנא בתחילת דרכם הפוליטית. "הם כמובן יכחישו", אומר בן גביר, "אבל אנחנו ראינו אותם אצלנו. היום פוליטיקאים כבר לא מתביישים לשקף את עמדותיו".
"נפגשתי עם פוליטיקאי בכיר שאמר לי שהוא מעריך אותנו ומשתדל לפעול על פי רוחו של הרב כהנא אם כי לא תמיד מצליח", אומר מרזל. לדבריהם, זה לא נגמר בפוליטיקה. "יש לנו מורים ומנהלי בתי ספר שהם אנשים שלנו", אומר מרזל, "אם הם יודו שהם תומכים בכהנא, הם יעופו מהעבודה". לדברי בן גביר, גם מפקדים בכירים בצבא מאמצים את תפיסותיו של כהנא: "מפקדים רבים מדברים על כך שצריך ללכת עם האויב בכוח, שאויבינו לא צריכים לחיות כאן, שערבים לא נאמנים צריכים לעזוב את המדינה. הרבה מאוד מפקדים נותנים לחיילים שיחות תדרוך ומוטיבציה ברוח הדברים האלה, מסבירים להם מי האויב שלנו. זו דרכו של הרב כהנא".
"בכל תחום בחיים הוא זרק משהו, ואחרים המשיכו את זה קדימה", אומר מרזל. "לולא הרב כהנא יכול להיות שמפלגת העבודה עדיין הייתה בשלטון וביבי היה נתפס כימני קיצוני. היום ראש הממשלה נחשב למרכז הודות לנו".
"השיח היום הרבה פחות מתייפייף הודות לרב כהנא", אומר בן גביר. "הוא הביא סוג של דיבור אחר, שלא מנסה למצוא חן. אנחנו לא מדברים יותר מהגלות שחיה בתוכנו. אם הרב כהנא לא היה עולה לארץ, לא היה כאן ימין אמיתי. נפתלי בנט היה ימין קיצוני, לא היו קיצוניים ממנו. הודות לו כל המערכת נגררה ימינה".
גופשטיין: "מי זוכר היום את חברי הכנסת והשרים של הכנסת ה–11? מישהו עוד זוכר אנשים כמו יגאל כהן אורגד או דב שילנסקי? אף אחד לא יודע מיהם, רובם ירדו לתהום הנשייה, אבל על הרב כהנא כולם שמעו, כולם יודעים שהיה אדם כזה, מאז שהוא מת הוא צובר יותר ויותר אהדה".
גם בקרב מתנגדיו מסכימים שמשנתו חלחלה. "כהנא הקדים את הזמנים הרעים האלה שמתרגשים עלינו עכשיו", אומר צוקר. "לא היה בו משהו מיוחד. אם הוא לא היה מגיע לארץ מישהו אחר היה מבשר על הגישה הזאת. מה שהוא עשה זה שינוי של השיח הישראלי. היום מותר להגיד הרבה דברים שלפני שהוא הגיע לארץ היו אסורים".
"הוא הכניס את הימין הקיצוני לשטח הפוליטי", אומר אבנרי. "בהחלט אפשר להגיד שהמדינה הייתה קצת יותר טובה אם כהנא היה נשאר בארצות הברית ולא היה מגיע לכאן".