קול המואזין בג'יסר א־זרקא משגר תזכורת עוני לקיסריה. צליל הדלות והתסכול מתעופף מהסמטאות המרופטות, מטפס על חומת החול שבין חיים מרופדים לחיים על הקצה ונוחת בין עצי הדקל האציליים. עכשיו 14:17. כשבג'יסר א-זרקא המוני ערבים נוהרים למסגדים, נעולה קיסריה מאחורי שערי הברזל. והקיסר איננו. נתניהו התלונן בעבר, אבל מעדות שמיעה ניתן לומר שליד ביתו המואזין נשמע עמום ונסבל. שתי דקות וזה עובר. שתי דקות שמספיקות לאיש מג"ב לצאת מהבודקה האפלה ולבקש תעודות. בעקבותיו מגיע איש שב"כ מזוקן וזעפן ומבקש שוב. לאחר כמה חילופי אש מילוליים אנחנו מגורשים מחזית בית ראש הממשלה.
יצאנו ביום שבו הכנסת עמדה להצביע על חוק המואזין האוסר שימוש ברמקולים במסגדים. תוך כדי תקתוק קוד ההתנעה של הסוזוקי התברר שחלה דחייה. בכל זאת תקתקתי. חוק המואזין - בנו השרוט של מחוקק שהציע לעלות על בית המשפט העליון בטרקטור - לא נקבר בבטן האדמה. הוא רק כוסה עפר דק. ממתין בתקווה שהשר ליצמן ימשוך את הערר על החוק שאינו מחריג כרגע את צופרי השבת.
אבל עוד לפני ליצמן ובין שריפה להצתה נשלפה שוב הצעת החוק. השולף היה ארדואן שניצל את תודת נשיא המדינה על הסיוע הטורקי בכיבוי גל השריפות. "שקלו מחדש את חוק המואזין", הפציר. הנשיא השיב נשיאותית: "ישראל תמשיך לשמור על חופש הפולחן של מוסלמים, נוצרים ויהודים". יצאנו לחפש רעש ומצאנו עשן. רוח מזרחית עם ניחוח פחמי מכיוון טול כרם הפיחה חיים בדגל פלסטיני שהתנשא מעל כביש 6. מסך האובך, ריח העשן, הדיווחים בנייד על עוד שריפה העלו לראש שורות מימים אחרים: "בוערת הגורן בתל יוסף/ וגם מבית אלפא עולה עשן...". כך כתב עמנואל הרוסי לבנו אבנר שנולד במאורעות תרפ"ט. "שכב בני" (לחן: שלום חריטונוב) הושמע לראשונה ב–1930 והוא בתוקף עד היום.
המסגד הראשון בג'יסר הוקם לפני כ-60 שנה ועל כן הוא נקרא "המסגד הישן". אז נכנסו המואזינים ליומיום של הכפר. נותנים קצב לשגרה ומתזמנים את החיים. חשופים בצריח. חמש פעמים ביום, כמצוות האסלאם, מטפסים לראש המסגד. קוראים לתפילה בין 4:40 ל־20:43. עכשיו 11:32, ואיש השעה הוא טאהר עמאש. אחד מ-7,000 בני חמולת עמאש, שהם מחצית הכפר. בן 46, יליד המקום, חמישה בנים, שתי בנות, 15 שנה על הצריח. "לפני זה הייתי שר בחתונות ועוזר של 'הזקן'", הוא מסביר לי. כאשר לזקן הלך הקול, עשו אודישן לבעלי הקול. המאמינים אמרו את דברם ובחרו בטאהר. לפני שהוא פותח מיקרופון, חשוב לו להסביר לי על מערכת ההגברה. "אני שולט בה", הוא מדגיש, "עכשיו היא על 50 (דציבל), בבוקר אני מוריד ל-20".
אתה הורס לאנשים את השינה, לא?
"דווקא בבית חנניה ובמעגן מיכאל אוהבים להתעורר איתי, יש לי מעריצים שמחכים לשמוע אותי. רק קיסריה מתלוננים".
מה אתה מרגיש כשאתה קורא "אללה אכבר"?
"שמחה. מרגיש את הנשמה שלי, מרגיש שאני נושם מזג אוויר נקי".
יש לך קול של זמר אופרה.
"הרבה אמרו לי".
שמעת פעם אופרה?
"אף פעם".
לא רוצה לנסוע לשמוע?
"אללה צריך אותי בכפר".
צפוף כאן
כשטאהר עמאש מסלסל את האד'אן, הקריאה לתפילה, מתעורר הרחוב. ממקומות נסתרים מעין צצים המאמינים שתפסו מחסה מפני הקור. הולכים לאטם, מהדרים צעדים. לפני שדורכים על המחצלת חולצים נעליים. שוטפים כפות רגליים. אחר כך כורעים ברך. שלושה שלא יכולים מזדקרים על כיסאות הפלסטיק. המון שמתפלל כאחד. כורעים כאיש אחד, מזדקפים כאיש אחד, מתנועעים כאיש אחד. הדציבלים של התפילה מערפלים את המחשבה. משתלטים עליה. הגוף מקבל חיים משל עצמו. מנהל דיאלוג רק עם התפילה, מוציא את הראש לפסק זמן.
"פיצוחי אבו אלעפיה" שוכנים מול המסגד הישן. דחוס כאן ולאנשים אין ספק. "כל האש הזאת באה עליכם מהשמיים", מחווה חוסיין שמרסס קטשופ על לחמנייה שלפני נקניקייה. "התחלתם להתעסק עם אללה ועם הרמקולים שלו. מה תרצו עוד?".
ואין אנשים שעזרו קצת לשמיים?
"המואזין שלנו אומר 'אין אל חוץ מאללה'. אללה לא צריך עוזרים".
ונכנס אחד שלא רוצה למסור את שמו ושופך עוד בנזין: "שלא תחשוב, אדון, שמי שמתעסק עם הדת שלנו לא משלם. באש אז באש, במים אז במים. אתם תגידו למואזין מה להגיד?".
עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת?
"אין גבול, אדון".
בעל המקום, גם הוא חוסיין. נשוי פלוס שלושה. איש שבא והולך. כמה שנים הריץ את העסק, הלך לעבוד בפינוי אשפה ברמת השרון, "עד שנמאס לי ללכת אחרי המשאית בשביל 4,000 שקל". עכשיו הוא מריץ עסק שבין פיצוצייה למכולת. מוכר מה שהולך. גרעינים שחורים לצד סרדינים מרוקאיים, ופלים מירדן לצד סוכריות גומי משכם. וגם סופגניות בלי אבקת סוכר. עוד מעט חנוכה. מישהו לוקח קפה שחור ורושם. מישהו מבקש שיוותרו לו על שני שקלים בקולה.
בטח יוצא לך לוותר להרבה.
"שתראה מה קורה פה אחרי הצהריים. אני כמו לשכת הסעד. הייתה לי בחוץ מכונת ברד והפסקתי. הילדים בלי שקל הרגו אותי".
בכמה שקלים בודדים אפשר לטעום מנת חומוס מרשימה בכיכר. המחיר כולל סלט רענן, אפלולית דחוסה ושידור רציף של פסוקי הנביא. חומוסטן וקוראן. סועד מזדמן יכתיר את מאורת הניגוב הזאת "אסלית". לא בטוח שהאיש המהורהר מאחורי הדלפק ישמח על ההגדרה הזאת. לבית האוכל המשובח שלו הוא קורא "חומוס דוקטור". כמה שיותר רחוק מה"אסלי", כמה שיותר קרוב לשכנה העשירה מדרום.
ג'יסר א-זרקא נולדה מהביצה. מ-6,000 דונם של ביצת כבארה שבלבה נחל התנינים הוציאו האבות פרנסה. הם רעו ג'מוסים, ארגו מחצלות קש מקני סוף, בנו כלים מבוץ. אחר כך עלו לגבעת הכורכר, הביצה יבשה אך הם המשיכו להשתכשך בה. ג'יסר א-זרקא (בערבית: הגשר על הנחל הכחול) הוא כפר דייגים מרוט על חוף מרהיב. הדכדוך והדוחק מתכנסים ל־30% אבטלה ול־23% בלבד זכאות לתעודת בגרות. ג'יסר למישור החוף היא מה ששכונת איזטאפלאפה למקסיקו סיטי: צריכת סמים דרמטית, חילופי אש ביום ובלילה, החזקת נשק לעתים גם בידי ילדים. הצפיפות עזתית, הכביש ללא מדרכות, הרחוב מתחבר לסלון ואולי להפך.
לרשות 14 אלף התושבים שלושה מסגדים, אך רק כ-1,500 איש פוקדים אותם דרך קבע. הדת כאורח חיים יומיומי אינה צרובה בנפש האנשים כאן. מה שלא מונע מהם להיעלב בשם הנביא. חוק המואזין נתפס כפגיעה לא רק בשומרי המצוות אלא כפיגוע נגד מוסלמים באשר הם. איזה סיכוי יש לעקוף אותו? למצוא פשרה בטרם חקיקה?
ב-2011 הציעה ח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי לאסור כריזה בבתי תפילה. לבקשתה הכין מרכז המידע של הכנסת מחקר משווה. במצרים, כך מתברר, אוחדו הקולות שעלו מ-4,000 מסגדי קהיר והם שודרו מאולפן במרכז העיר. בסעודיה נקבע כי על כל מסגד לא יותקנו יותר מארבעה רמקולים, בגרמניה קריאת המואזין נחשבת זכות חוקתית, אך שידורה באמצעות רמקולים כפוף להגבלות. בהולנד הוגבלה הקריאה רק לימי שישי, בבריטניה הותרה רק פעמיים ביום, בשווייץ נאסרה כליל, בצרפת (מרסיי) הוחלט שאלומות אור סגולות יוקרנו מצריח המסגד הגדול במשך שתי דקות חמש פעמים ביום.
בארצות הברית הלכו על כמה הסדרים. בכמה ערים הופנו הרמקולים אל תוך המסגד עצמו, אך בכמה מקרים הגיע האד'אן לשערי בית המשפט. ב-1979 עצרה משטרת דירבורן, מישיגן, שלושה אנשי דת ששידרו ברמקולים. במשפט טענו להגנת התיקון הראשון המאפשר חופש פולחן. התובעים השיבו שהרמקולים אינם בגדר מצווה, שפקודת הרעש העירונית אינה מבחינה בין רעשים דתיים לאחרים. בית המשפט הכריע שלאור אותו תיקון ראשון יש לעשות את ההבחנה הזאת.
מה הרמקול מפריע?
עד כמה שהפשרות שהוזכרו לעיל נשמעות יצירתיות, המצב כאן מסובך יותר. המסגדים באמריקה ובמערב אירופה הם תופעה חדשה יחסית. במובן מסוים הם נתפסים כהיענות לצרכים של מבקשי מקלט זה מקרוב באו.
אצלנו הרמקולים הם ההמשך האקוסטי של מחלוקת דמים עתיקה. לא השינה אלא השליטה עומדת על הפרק. לא הקריאה אלא האדמה. לא הרעש אלא המשמעויות שמייחסים לו. שלא כקולות הבוקעים ממפעל בטון, קריאת המואזין מבטאת נוכחות של תרבות אחרת, שנתפסת כמאיימת, כעוינת, שמתמודדת על המרחב הציבורי ומנסה לכבוש אותו לעצמה. המאבק הוא על הטון של החיים, על צלילי הארץ הזאת.
אבל המואזין על הצריח, כמו מגדלי הפעמונים בכנסיות, הם חלק מהאקזוטיקה הארצישראלית. כשהם ברקע טיילנו עם הכיתה, ניווטנו עם התנועה, התאמנו על גבעות הטרשים בצבא. קשה ולא נכון יהיה לצמצם אותם, להעלים אותם. מסביב שריפות, למה להוציא לדוכני השנאה חומר בעירה חדש?
אם בכל זאת יעבור החוק, זה יהיה ניצחון פירוס. איך אפשר יהיה לאכוף אותו? אולי כפי שאוכפים את החוקים נגד בנייה פרועה. אין לצפות שנתניהו יוביל מהלך מנהיגותי ויצווה על הקואליציה לרדת מהסיפור הזה. מוטב לכן שיעשה את מה שהוא מצטיין בו: שימשוך, שיסמרטט, שימזמז עד שתצא הרוח ממפרשי ספינת השוטים הזאת.
אנחנו ברחוב עמר בן אל-חטאב. החליף שהשמיט מקריאת המואזין את האמרה "מהרו אל העשייה הטובה" משום ששירתה את המשתמטים מחובת הג'יהאד. אני פוגש את חנא, מובטל שאשתו עובדת בבית אבות בנתניה, את אמין הדייג שמודה "העבודה על הפנים" ואת חילמי שחי מביטוח לאומי. "אל תסתכל על הזקן, זה לא מהדת", מזהיר חנא. "אני עבריין של שתייה, אלכוהוליסט, אבל לא מבין: מה הרמקול מפריע?".
אנשים מתלוננים על זה שהם לא יכולים לישון, תינוקות מתעוררים, מפריע.
"למי מפריע? לאנשים מקיסריה? לביבי נתניהו? לילד של ביבי נתניהו? כשהיו רק שכונה 2 ו-8 לא הפריע, נכון? אחר כך התקרבו אלינו עם שכונות 5, 10 ו-11, אז מפריע? אבל אנחנו התקרבנו אליהם או הם התקרבו אלינו?".
אמין: "אני אומר מה שחנא אומר".
חילמי: "פחות מחמש דקות, זה מפריע? לא אומרים כל היום צעקות. לא כל היום 'אללה אכבר, אללה אכבר'".
החוף של סידני
המועצה המקומית של ג'יסר שוכנת בדרך אל הים. אנחנו נכנסים לדבר עם הראש, אבל הראש בטקס פרידה מהממונה על המחוז. היעדרותו מאפשרת ירידה חפוזה לים. החוף של ג'יסר א-זרקא מזכיר את זה של סידני. עד כדי כך. סלעים ששולחים אצבעות אל הים ומייצרים מפרצוני טורקיז. הצבע אותו צבע אך הים אינו אותו ים. שם גלים של בירה ומצב רוח, פה חושות עזובות של דייגים עניים.
רוח קרה מתדפקת על דלתות ללא מנעול, מאיימת להעיף תקרות פח רופפות. לפני שנתיים פגשתי כאן שתי גברות שתכננו כפר נופש. בינתיים העליבות בתוקף ורק החולמים התחלפו. שני בעלי מקצוע מטעם רשות הטבע והגנים מנסים לשפר את הפחונים ההרוסים. לתת להם צורה של משהו שעומד בפני הרוח. שאפשר להלין בו נופשים. כרגע הם בשלב הפיילוט, מטייחים נתח פח ומבקשים את דעתנו. אולי כפר נופש כמו בחוף אמלפי לא ייצא מזה, אבל לפחות חושות כמו בדהב.
ראש המועצה גם הוא מהחמולה המובילה בכפר. מוראד עמאש (44) הוא איש בעל פנים עדינות, אימאם לשעבר. בוגר מכללת אל־קאסמי בבאקה אל-גרבייה, תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב. הוא מבקש להנמיך את הלהבות שמשתוללות עכשיו בארץ, במיוחד את אלו בגזרה הפרטית שלו. מדגיש שקיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל השכנים אינם אויב. ג'יסר ממש הלכה לקראתם. הקריאה של שלושת המסגדים אוחדה. "כאילו מואזין אחד לכולם".
מכשיר שבודק את עוצמת הדציבלים ונתרם מ"קרן קיסריה" הותקן ב"וילות של קיסריה", טכנאי משרד הפנים בודק פעם בחודש את העוצמות. כשהשכנים מתלוננים זה קורה יותר מפעם בחודש. "והם לא מפסיקים להתלונן", אומר ממלא מקומו איברהים עמאש. "נגיד שהחוק הטיפש הזה יעבור", ממשיך המ"מ, "מה יעצור את התושבים מלעלות על הגגות ולקרוא ברמקולים פרטיים לתפילה? ג'ונגל של קולות יהיה לכם, ואז מה תעשו? תשלחו פקחים? תעצרו? תשפטו? תזרקו לבית סוהר? אתה עוד לא מבין איזה בלגן אתם מביאים על עצמכם, כי אנחנו בחיים לא נפסיק לקרוא לאלוהים שלנו".
אם יש אמת באגדה שהאנשים כאן הם צאצאי עבדים שהובאו ממצרים ומסודן במאה ה-19, עאטף טואטחה הוא ההוכחה. אנחנו מדברים על ענק שחור (1.94 מ') ששוקל איזה 120 ק"ג וחובש קסקט של איינטרכט פרנקפורט, שבה משחק אחיינו טאלב טואטחה, לשעבר מכבי חיפה.
טואטחה העכשווי מנהל את מחלקת הספורט במועצה ומאחוריו קריירת כדורסל בבנימינה, במעגן מיכאל, בכפר קרע ובבאקה אל־גרבייה. "המואזין מעיר לא רק לתפילה, הוא גם מעיר את מי שיוצא לעבודה", הוא אומר. אבל הפעם טואטחה לא קולע שלשה. המתדיינים מוחים על דבריו. הקריאה נועדה רק לתפילה, לעבודת הקודש. רק שטואטחה זורק שוב. מספר שכל בוקר בחמש, עוד לפני האור, עשרה אוטובוסים עוזבים את ג'יסר. מסיעים מטפלות, מנקות, סניטרים, מוקדניות, אחים, סייעות לאחיות לכל בתי החולים בין רמב"ם לתל השומר. "אנחנו מטפלים בכם, אז עכשיו אתם באים מהכנסת עם החוק הזה?".
המ"מ טוען שהחוק לא בא מהכנסת אלא הובא לכנסת. קיסריה מקושרת לעסקנים שיכולים לדחוף שם דברים. אני שואל את ראש המועצה איך זה ייגמר. "סומכים על שיקול הדעת של המדינה", הוא אומר. "אנחנו מוכנים לשלום עם השכנים. החוק הזה יביא דברים שלא רוצים".
דברים כמו מה?
"יעורר את השנאה. מי צריך את זה?".
מי התקרב למי
אריאלה סגל היא מרצה לחינוך והדוברת של תושבי קיסריה. כבר חמש שנים, כך היא מספרת, שקיסריה עושה פעילויות למען ג'יסר. משגרת מתנדבים ומקצה משאבים כלכליים. היא מאשרת שהחברה לפיתוח קיסריה מימנה את מכשיר כיול הרעש, הקצתה 50 אלף שקל לפינוי פסולת וקנתה רכב שיטור שבינתיים נשרף. "מגיע להם שיהיה להם טוב", היא אומרת. "אנחנו מבינים שאם להם יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב".
עליה עצמה אין איש יכול לומר שהיא הולכת נגד המגזר. יש לה חברים על בסיס יומיומי בג'יסר. כל שנות עבודתה החינוכית חיה איתם בשלום, "תמיד הלכתי על תחום הגישור". גם עכשיו קיסריה וג'יסר נתונות בתהליך גישור. מנסים להסכים על כיול שתי המערכות שמודדות רעש בשני היישובים בתהליך אינטרנטי. "יש לנו השגות לגבי העוצמות ועכשיו, בכללי, האווירה פחות טובה", אומרת סגל.
חוק המואזין, אם יתקבל, לא יפריע בגישור?
"אני לא מבינה למה צריך עוד חוק כשיש כבר אחד. חוק הרעשים קיים, צריך רק לאכוף אותו. יש בג'יסר תושבים שסובלים יותר מאיתנו, אבל מבקשים שאנחנו נתלונן".
בג'יסר אומרים שקיסריה היא שהתקרבה אליהם ועכשיו היהודים טוענים שמרעיש להם.
"לא יודעת מי אמר לך את זה. אולי כבוד ראש המועצה שייח' מוראד, אבל הוא אומר לכל אחד מה שנוח לו לשמוע. הם יושבים על האדמות של החברה לפיתוח קיסריה. אבל כרגע לא משנה מי התקרב למי".
ראש המועצה שהזכרת אמר שבעניין שריפת הזבל והירי הושגה פשרה ורק בעניין המואזין עדיין לא.
"בדיוק הפוך. צריך להיות בשטח גם ביום וגם בלילה כדי להבין שהבעיה העיקרית שלנו היא הירי הבלתי פוסק משם. כל היום יורים. פשוט כל היום יורים".
כאן מתארת אריאלה סגל מצב בלתי אפשרי. ירי כמעט מתמיד. התכתשויות דמים בכפר, פנטזיות בחתונות ובאירועים אחרים. "אתה יושב בבית שלך ופתאום שומע את זה מעליך. פחד".
אפשר לשבת בגינה?
"אתה שואל את עצמך אם בכלל אתה יכול להוציא את הראש. מילים לא יכולות לתאר את המצוקה הזאת".
לפני שנתיים פוּצצה ביריות הזכוכית בסלון שלה, שכן גילה קליע בבריכה, אצל מישהו התפוצץ קולט האדים ואחר ספג קליע במטבח. לפעמים טוענים נגדם שזה רק סרק, שזה ירי מוקלט, "אבל אני זו שמוצאת את הקליעים בחצר".
מאמי, המטוסים בדרך
עכשיו מצטופפים הצפצופים מהנייד. עדכונים על שריפות בחלמיש, בדולב, בנטף, שוב בנטף, בזכרון יעקב, שוב בזכרון יעקב. אחת הכותרות היא על תושב קיסריה שגר כרגע בירושלים וביקש עזרה מכמה מדינות לכבות את האש. "מאמי, המטוסים בדרך", מרגיעה מישהי בטלפון.
בשלוש אחר הצהריים ריח לבנדר עולה במרכז המסחרי של קיסריה. לא ברור אם זה אמיתי או שהאנינות, הדקיקות שאני רואה כאן פוקדת על המוח: "לבנדר". בנות 70 ארוזות בטייטס שחורים כבנות 20. במסעדה הורים וילדים יושבים לסושי אחרי הלימודים. איש כסוף שמזיע "ארמאני" מגיע מה"ג'ים" ודוחה אותי. "אני מאוד ממהר לפגישה".
בכניסה לסופר חזית פרחים באדום עז. ליד דלפק הגבינות בלונד ושקיות פלסטיק. "על המואזין אתה רוצה לדבר איתי?", שואלת גברת שפעם גרה כאן. "אני מדברת איתך על אולם האירועים בג'יסר".
מה איתו?
"אני יודעת בעל פה את כל שירי החתונה שלהם, לפעמים פשוט קשה לדבר. שלא לדבר על הקליעים".
בגלל זה עזבת?
"לא, באתי בגלל הים, עד שהחלטתי מהסיבות שלי ללכת".
קיסריה החדשה היא רצועה שנבנתה לאורך החוף מדרום לצפון. את זה אני שומע מפי חווי שגרה כבר 17 שנה בדרום הרצועה. "ולא שומעת כלום מג'יסר, אף תפילה, אף מואזין, אף חתונה", היא מעידה.
יש לך מזל.
"אבל אצלי על המרפסת כל האבק מתחנת הכוח בחדרה".
כבר יותר טוב המואזין.
"אבוד לי".
בין הסוללה לחומה
אנחנו ממשיכים צפונה. שכונה 10 של קיסריה היא הקרובה ביותר לג'יסר א–זרקא. לפנות ערב, בצינת הפתע הלא שפויה, ברוח המזרחית שמבעירה את הארץ, הכל מוגף. במקום שבו נגמרת השכונה יש כיכר ואחריה פיסת אדמה חולית ועירומה. מעין רצועת ביטחון, מין שטח הפקר לפני פרגוד החול שבין שני העולמות. בקיסריה קוראים לזה "הסוללה", בג'יסר זאת "החומה". כשאתה עומד בראש האיך-שלא-תקרא-לזה, דווקא ג'יסר היא שנראית טוב יותר. הגגות האדומים של מקצת הבתים מזדקרים בהתרסה. לעומתם הווילות של קיסריה נמוכות יותר. מסתתרות בין עצי הדקל, כמנסות להצניע את עצם קיומן. אבל עם כל הרצון שלא לנקר עיניים, ברור שג'יסר תלויה בצד שבו אני נמצא עכשיו.
מג'יסר מגיח מוחמד שהרגע חצה את החומה. גלגלי אופניו חורצים את חולות הים. הוא בן 20, עובד במטבח של מסעדה בנמל העתיק בקיסריה. משתדל לקושש כמה שיותר משמרות. "בלי זה לא אוכל להחזיק את ההורים שלי", הוא זורק וממהר לסרוויס של הערב.
אבל אולי מוחמד טועה. גם לקיסריה, למרות ניידות השיטור הפרטי שחורשות אותה, אין קיום בתנאים ממושכים של משטמה. קשה להישמר שנים. ייתכן שצריך להעתיק את השיח מהווה מיוסר אל עתיד מעורפל עם סיכוי להתבהרות. מסלול מטיילים מהנמל העתיק בקיסריה לכפר הדייגים של ג'יסר יכול להיות התחלה אמיצה. אבל כן, למען זה יהיה צורך להסיר את החומה, והשאלה היא אם הצדדים בשלים לזה. אבל לך תדע. קובה אחרי קסטרו נפתחת לאמריקה, אולי גם קיסריה וג'יסר עוד ייפתחו זו לזו.