בחודש הבא הייתה אמורה עדי יעקבי לחגוג את יום הולדתה ה–37. גיל של מי שכבר צעדה כברת דרך בחיים, אבל החלק העיקרי עוד לפניה. היא הייתה יכולה להיות היום אשת קריירה מצליחה. אמא לילד או שניים, אפילו שלושה. היא הייתה יכולה לשכור דירה קטנה בתל אביב, ליד אביה יוסי ואחותה שרית, או לגור בבית מרווח יותר בפריפריה או בפרברים. אלא שבמקום כל זה, נותרו סביב סיפור חייה הרבה יותר מדי סימני שאלה מעיקים, ופחות מדי תשובות. בעצם, לא נותרו תשובות בכלל.
בדיוק השבוע לפני 20 שנה, ב–13 בדצמבר 1996, עדי יעקבי נעלמה מעל פני האדמה. מאז, למעשה, אבד כל קשר עמה ודבר היעלמותה הפך לאחד התיקים הפתוחים הכי מפורסמים במדינה. נערה בת 16, כמעט 17, ביישנית ורזה, שסיימה ביום שישי חורפי וקר את ארוחת הצהריים עם אביה ואחותה, בבית אביה שהתגורר אז ברחוב שמשון במרכז תל אביב (ההורים היו גרושים יחסית טריים, שרית גרה עם האב בבית אחד, ועדי עם האם בטי ברחוב הרמן כהן, מרחק הליכה קצר משם).
בסביבות 14:00 יצאו האחיות מהבית של אבא יוסי לכיוון גינת שינקין, שהייתה מקום מפגש פופולרי לבני נוער בגילן. עדי לבשה מכנסי קורדרוי כחולים, חולצה שחורה ומעליה קפוצ'ון שחור בעל רוכסן בחזית, ונעלה נעליים ירוקות. שערה החום היה קצר, חלק ונפוח, ובמרכז הפנים התנוססו משקפי ראייה עם מסגרת עגולה - שמאז הפכו לסימן ההיכר שלה, בתמונה שהופצה אלפי פעמים במודעות החיפושים אחריה. בשלב מסוים נפרדו האחיות. עדי הודיעה לשרית שהיא נוסעת לפגוש את חברתה הטובה י', המתגוררת בנתניה. מעדויות שנמסרו למשטרה עולה שהיא נצפתה בפעם האחרונה סביב 18:00 בקרן הרחובות קינג ג'ורג' והנביאים, כשהיא מנסה לעצור טרמפ. מאז אבדו עקבותיה.
במשך שנים הובילה את החיפושים אחרי עדי אמה, בטי יעקבי. היא עמדה בקשר מול התקשורת והמשטרה, תלתה מודעות הנושאות את תמונתה בכל רחבי תל אביב, נסעה לאבו כביר בעקבות גופות לא מזוהות, במחשבה מבעיתה שאולי אחת מהן היא של עדי. אפילו עמדה בקשר עם מתקשרת. בשלב מסוים התקשר אליה מישהו ואמר שזיהה את עדי בשטחי הרשות הפלסטינית. היא הגיעה עד לשם, חדורת תקווה, רק כדי לגלות שמדובר בישראלית אחרת, בת גילה של עדי, שנישאה לערבי תושב השטחים. לא הייתה אבן שלא ניסתה להפוך.
16 שנים הייתה בטי אמא של עדי, ו–16 שנים היא חיה בלעדיה. בדצמבר 2012, בדיוק בחודש שבו צוינו 16 שנה להיעלמות המסתורית של בתה, היא נפטרה בהוספיס בתל השומר, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. מאז עבר המשא באופן בלעדי לאב יוסי, שממשיך בנחישות את המאבק המשפחתי.
האחות התאומה, שרית, ממעטת להתראיין, לא אוהבת לעמוד באור הזרקורים, כמעט שלא מדברת על האחות שהייתה לה והתפוגגה יום אחד. אולי זו דרכה להתמודד, לבחור בחיים ולא לשקוע במה שאין. עם השנים היא נישאה והחליפה את שם משפחתה, בנתה לעצמה קריירה משגשגת בתחום עיצוב בגדי ילדים, והביאה לעולם שתי ילדות. כשיוסי יעקבי מראה את התמונות שלו עם הנכדות, בנותיה של שרית, אי אפשר שלא להתפעל מהדמיון של הנכדה הבכורה לבתו שנעלמה, דודה עדי. מי שירצה, ימצא פה אמירה על היקום, שנוטה לאזן את עצמו. את סיפור החברות של עדי ושרית התאומות, ממשיכה, 20 שנה אחרי, האהבה בין שתי בנותיה של שרית, כפי שהיא משתקפת בתמונות.
כדורסלנית מצטיינת
עדי יעקבי נולדה בתל אביב ב–31 בינואר 1980, יחד עם אחותה התאומה שרית. אמה, בטי, עולה מארגנטינה, ניהלה במשך שנים חנות יד שנייה בעיר. אביה, יוסי, מנהל עד היום חנות משקפיים ברחוב אבן גבירול. המשפחה גרה רוב השנים בדירה מרווחת ברחוב הרמן כהן, עד שההורים התגרשו והאב עבר משם לרחוב סמוך.
מרבית חייה של עדי עברו בטווח של כמה רחובות במרכז תל אביב, התחומים בשינקין מדרום וגן העיר מצפון. היא למדה בבית הספר הממלכתי "גבריאלי הכרמל" ברחוב צבי שפירא, ובהמשך בתיכון עירוני א'. כנערה התבלטה באהבתה הגדולה לספורט, ובפרט כדורסל, תחום שבו הצטיינה במיוחד. בשלב מסוים אפילו ניסו לגייס אותה לשחק בקבוצת כדורסל הבנות של מכבי רמת חן. "אני עוד זוכר איך בתחילת התיכון הייתי הולך איתה לאימונים", מספר האב יוסי.
עדי התקבלה למגמת הספורט בתיכון עירוני א', אך בשלב מסוים, לאחר שההורים התגרשו, נשרה משם ועברה לתיכון אחר. "היא לא הייתה הכי מרוכזת בלימודים, היה לה בראש יותר ספורט וסקייטים והשתובבויות של בני נוער", מסביר האבא.
כמו הרבה בני נוער שההורים שלהם נפרדים, עדי קיבלה מאוד קשה את הגירושים של הוריה. כשאחותה שרית עברה לגור עם האבא, עדי ביקשה גם היא לעבור לגור איתו. "היו לי כמה שיחות איתה על זה", נזכר יוסי, "היא אמרה לי 'אבא, לא טוב לי'. אבל אני לא לקחתי את זה כסימן למשהו רע שעומד לקרות. ניסיתי לעודד אותה, בטי בדיוק הייתה באיזו נסיעה לחו"ל, אז אמרתי לה 'כשאמא תחזור, נדבר על זה'. בדיעבד אולי הייתה שם איזו אמירה שפספסנו. אחרי שעדי נעלמה, עלתה מחשבה שאולי היא ברחה מהבית כדי למשוך את תשומת הלב שלנו. אבל גם במשטרה אומרים שמניסיון שלהם, ילד שבורח מהבית חוזר אליו אחרי ארבעה–חמישה ימים, לכל היותר שבוע. בטח שלא לוקח לו 20 שנה. סביר יותר להניח שלא היה לה טוב, היא ברחה, ומשהו השתבש שם בדרך".
את האבא פגשתי בחנות שבה הוא עובד עד היום ברחוב אבן גבירול. הוא בן 65, נראה צעיר מכפי גילו. יוסי יעקבי מאמין שהשגרה היא ששומרת על שפיותו, לכן הוא מקפיד להתייצב יום–יום לעבודה. נפגשנו בערב כשרוחות קרירות של נובמבר החלו לנשב בחוץ. בחנות הקטנה שלו מחזיק יוסי המון תמונות משפחתיות: של עדי ושרית כשהיו ילדות, שתיהן לבושות שמלות לבנות תואמות; שלו מחובק עם שתי הנכדות הצעירות. מדי פעם הוא הולך לצד וחוזר עם עוד מעטפה ועוד גזירי כתבות ישנות על היעלמותה של עדי, על החיפושים אחריה, על כיווני הסרק של החקירה - כמו לדוגמה כתובת גרפיטי עם השם "עדי יעקבי" שהופיעה על הקיר של בניין תעשייתי ישן ברחוב העבודה בחולון בשנת 2008, אך הבדיקות שלה לא העלו דבר.
הוא אדם נעים הליכות, יוסי. הדיבור שלו מאופק, שפת הגוף נינוחה, אך העיניים משדרות הרבה געגוע ותסכול. הכאב מנקר בו הרבה שנים, לא מרפה. את שצף הדיבור שלו קוטעים מדי פעם טלפונים בענייני עבודה, או לקוחות שנכנסים ויוצאים מהחנות. כל עצירה כזו מוציאה אותו מאיפוס לכמה רגעים, אך הוא ממהר להתעשת ולשרטט את ציר הזמן של חייו מרגע שבתו נעלמה.
"ביום שבו היא נעלמה שתיהן יצאו יחד לשינקין, כמו שכל הנוער עשה באותה תקופה. רק ששרית חזרה אלי הביתה ועדי הייתה אמורה להמשיך עוד איזה 200 מטר הלאה", האב אומר. "לא היה אז טלפון סלולרי, לא הייתה דרך לשמור על קשר רציף כמו שיש היום. למחרת אחותה התקשרה אלי, אמרה שהיא לא יודעת איפה עדי, שצריך לקחת תמונה שלה וללכת לתחנת המשטרה ולהודיע שנעלמה".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. זו הייתה בומבה בשבילי. נסעתי לתחנת המשטרה בדיזנגוף. הייתה לי הרגשה כבדה בלב, שאם אני נכנס פנימה ומספר שהיא נעלמה, הסיפור לא ייגמר טוב. מה גם שבאותם רגעים לא הצלחנו לתפוס את גרושתי בטי, ושלחתי את שרית להתקשר לראות אם היא כבר חזרה הביתה. מהתחנה בדיזנגוף נשלחתי לתחנת משטרה שפעלה באותן שנים באזור הרכבת, ומסרתי שם הודעה שעדי חסרה. מיד רשמו את כל הפרטים, הכניסו אותי לניידת וערכו לכבודי מופע איך המשטרה מתנהגת במקרה של נעדר. הפעילו סירנות והתחילו לנסוע איתי לבתי חולים ומרכזים רפואיים, לקניונים עזובים. אני עוד זוכר שאמרתי לקצין שנסע איתי בניידת 'תתחקר גם אותי, אולי יש דברים שאני יודע שיכולים לעזור לכם בחקירה'. אבל לצערי בתקופה הזו כבר לא גרתי יותר משנה בבית, והיו לה חברים וחברות חדשים שלא ממש הכרתי".
בטן מלאה
בהתחלה המשטרה עמדה בקשר צמוד עם המשפחה. יוסי נזכר איך בחודשים הראשונים הייתה תחושה של תקווה אמיתית שימצאו את בתו הנעדרת. הוא ובטי ז"ל איחדו כוחות, ועל אף הגירושים הטריים נהגו להיפגש בדירה ברחוב הרמן כהן כדי לנסות לאתר יחד את הילדה. שוטרים שבאו לפגוש את השניים ניסו לפענח מה עלה בגורלה. ניסו להתחקות אחר מפת הקשרים החברתיים שלה, אולי משם תבוא התשובה לתעלומה.
בטי פתחה באותה תקופה "קו חם" שאליו יכלו אנשים להתקשר אם הם ראו את עדי, ויוסי אומר: "אני עוד זוכר איך בהתחלה היינו נוסעים יחד, בטי ואני, בעקבות כל פיפס כזה שהתקבל בקו שפתחנו. אבל מהר מאוד זה הפך למספר טלפון שמשך הרבה מאוד טיפוסים הזויים. כל מיני פסיכים היו מתקשרים אלינו ומשאירים הודעות מפחידות. לצדם היו פה ושם גם אנשים מהשורה, שהיו בטוחים שראו אותה, אבל בסוף זו לא הייתה היא. יום אחד, למשל, התקשרה אלי בדמעות דתייה צעירה ואמרה לי: 'תשמע, אני בטוחה שעדי נוסעת באוטובוס לידי ושהיא לומדת איתי באולפנה'. נסעתי עד לאזור הדרום בעקבות השיחה, ובסוף זו הייתה מישהי אחרת".
ליוסי יש בטן מלאה על המשטרה. הוא מאמין שהיא יכלה להיות יותר בתמונה, להראות יותר נכונות לרדוף אחרי כל קצה חוט תועה. סיפור אחד שאוכל אותו עד היום, שגם התפרסם בשעתו בעיתונות הארצית, הוא זה של עורך דין צעיר, מכר של בטי גרושתו, ששנתיים אחרי שעדי נעלמה איים על אשתו, מהגרת קנדית שבאה בעקבותיו לישראל, ואמר לה: "אם לא תתנהגי יפה, אעשה לך מה שעשיתי לבת של בטי". האיש ישב במעצר בעקבות האיומים, ובשלב מסוים המשטרה הכניסה לתא שלידו מדובב, שלא הצליח להוציא ממנו מידע באשר לרקע לאיום הנחרץ שלו. כעבור זמן מה הוא שוחרר. ליוסי המידע הזה הגיע באקראי. "באו אלי חברים ואמרו לי: 'אתה יודע, הוא השתחרר'. הייתי בהלם. הוא היה קצה החוט הכי ודאי שהיה לנו כדי למצוא את עדי. הלכתי למשטרה, דפקתי על השולחן ודרשתי שיחקרו אותו. אמרו לי 'אי אפשר, הוא עזב את הארץ ועבר לקנדה'. ביקשתי שיפעילו נציגים של משטרת ישראל בקנדה אבל טענו שלא מוצאים אותו". יוסי החליט לנהל חקירה משל עצמו בנושא. הוא איתר את כתובתו העדכנית דרך לשכת עורכי הדין. אחרי כמה שנים גילה שאותו עורך דין שב לארץ ושינה את שמו, ושוב הצליח יוסי להתחקות אחרי שמו ופרטיו העדכניים. "חשבתי שאולי עכשיו, אחרי שחלף כמה זמן, השוטרים ירצו לחזור אליו ולתחקר אותו. אולי הוא נרגע ועכשיו הוא ידבר, אבל הם אפילו לא טרחו להרים אליו טלפון".
ניסית להתקשר לאותו עורך דין בעצמך?
"לא. פחדתי ממה שהייתי עלול לגלות".
בלי יום הולדת
עם הזמן הקשר בין יוסי וגרושתו בטי הלך והתרופף. השנים עשו את שלהן, השגרה הייתה חזקה מכל. כשחלחלה ההבנה שההיעדרות של עדי היא מצב נתון, שלא הולך להשתנות, כל אחד מהם הסתגר בד' אמותיו עם תחושת החוסר המעיקה שלו. יוסי שקע בעבודה, בזוגיות חדשה.
השנים עברו ושרית, הבת שנותרה, הלכה וגדלה. היא התגייסה לצבא, התחתנה, ובכל תחנה כזו המחשבה של מה עדי יכולה הייתה לעשות עכשיו צפה ועלתה, כמו משקולת שהולכת איתך ממקום למקום. יום אחד התקשרה בטי ליוסי. "היא אמרה לי שהיא מרגישה שזו אשמתה שהילדה נעלמה, שאין לה חשק לחיות", נזכר האבא. "אמרתי לה 'מה השטויות האלה? זה לא קשור אלייך, אין שום דבר שיכולת לעשות'".
יוסי נזהר מלעשות קישור ישיר בין ההיעלמות של בתם לבין המחלה הקשה שלבסוף הכניעה את בטי, אבל הוא גם לא שולל זאת. "אנשים אומרים שבעקבות טראומות דברים כאלה פורצים", הוא אומר. "בשביל בטי זה היה כל עולמה. היא הקדישה לחיפוש אחרי עדי את כל החיים שלה. גם אני משקיע בזה הרבה מאמצים, אבל מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי. אני עושה כל מה שצריך, מתראיין מתי שפונים אלי, אבל תמיד אחרי שזה צץ ועולה אני מסתובב איזה יומיים אחר כך עם כאב בטן. בכל זאת, לא פשוט לחזור ולצלול לימים האלה בכזו אינטנסיביות. ביום–יום אני הולך פעם בשבוע לשיחות, מטפל בעצמי גם נפשית וגם גופנית, מקפיד ללכת לחדר כושר, לשמור על הגוף שלי, לנשום טוב".
איך שרית קיבלה את ההיעלמות של עדי?
"היא די מופנמת, עד היום אנחנו לא ממש מדברים על זה. אני לא רוצה שהיא תיפגע והיא בטח לא רוצה שאני אפגע, אז היא לא שואלת אותי שאלות והנושא גם לא עולה בשיחות שלנו, אף על פי שאנחנו בקשר מאוד קרוב. בעבר זה היה ברמה שאפילו לא חגגנו לשרית ימי הולדת, כי זה באותו תאריך של אחותה. היום אנחנו כבר מציינים את יום ההולדת, אבל בצורה צנועה וקטנה.
"שרית גם לא מדברת על זה עם בעלה. דווקא הוא, הבעל, יותר שואל אותי שאלות. מדי פעם, כשאנחנו מדברים, הוא מתעניין איך עדי הייתה, מה קרה כשנעלמה. ב–2013, קצת אחרי שבטי נפטרה, הייתה לי מחשבה לעשות קעקוע של עדי על הכתף, שהיא תלך איתי לכל מקום. שגם אם לא ימצאו אותה, שלא תהיה לבד. החתן שלי שמע על היוזמה הזו שלי ועם החוש האמנותי שלו לקח על עצמו פרויקט לצייר את הקעקוע. הוא עשה עבודה מאוד טובה, ואפילו השגנו טלפון של מכון קעקועים, אבל בינתיים עבר זמן ועכשיו אני עוד מתלבט אם לעשות או לא. הייתה לי איזו מחשבה לעשות משהו זמני, עם חינה, לראות איך אני חי נפשית עם זה עלי. בכל זאת, זה לא סתם עוד קעקוע. זה להתחייב למשהו לכל החיים - ואני עוד רוצה להיאחז בתקווה שיום יבוא ואזכה לראות את עדי באמת".
ואתה מאמין שזה יקרה?
"תמיד יש זיק של תקווה. בכל זאת, אין קבר וגם אף אחד מעולם לא אמר לנו 'תראו, הילדה איננה'. תמיד אמרתי, לעצמי ולאחרים, שאם בגלל הגירושים, או מכל סיבה אחרת, היא ברחה לאיזשהו מקום והיא נמצאת שם וטוב לה, אז שתישאר שם".
בשלב זה יוסי מרצין קצת, משתהה, כמו מתלבט בינו לבין עצמו אם לספר את המשפט הבא. "תראה", הוא אומר לבסוף, "אני לא מרבה לזכור את החלומות שלי, אבל יש חלום אחד, שחזר על עצמו כמה פעמים לאורך השנים. ובחלום הזה מישהו מצלצל בדלת של הבית ואני מסתכל דרך העינית ומבין מיד שזו משטרה. ומרחוק יותר, עדיין מבעד לעינית, אני רואה מישהי שדומה מאוד לעדי. אני פותח כמובן את הדלת, הם נכנסים לבית ואני רואה שזו באמת היא. ואז, בדיוק באותה שנייה אני נופל ומת. אבל לפני שזה קורה אני מרגיש הרגשה מה זה טובה, הרגשה של סגירת מעגל".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "משטרת ישראל קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה. הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ובנהלים ועובר הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים ומתעדכן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ואחרות. בשנים האחרונות בוצע תהליך יסודי של מחשוב חוליית הנעדרים, מופו כלל תיקי הנעדרים והאלמונים מקום המדינה, בוצעו פעולות חקירה רבות וניטלו דגימות דנ"א ממשפחות נעדרים, מה שהניב זיהויים של עשרות אלמונים כנעדרים. ככל שיש ביקורת או מידעים נוספים וחדשים בתיקים ספציפיים, המשטרה יותר מנכונה לאמצם בחיפוש אחר נעדר כזה או אחר".
"מקווים לפריצת דרך"
529 נעדרים ונעדרות רשומים בישראל נכון לשנת 2015. מדי שנה מתווספים 30–20 אנשים למעגל. "בדרך כלל הנעדרים שלא נמצאו בשנה הראשונה, קיים סיכוי של 90% שלא יימצאו", אומר שאול, איש שירותי הביטחון המשמש כמנהל תחום מבצעי בעמותת "בלעדיהם", המסייעת למשפחות הנעדרים.
לדבריו, "רק בתחילת שנות האלפיים המשטרה הזינה למחשבים את נתוני הנעדרים, ובמקביל בשנת 2001 עבר המכון הפתולוגי הליך של מחשוב. למה הדברים קשורים זה בזה? כי מאז אותה שנה נרשמו במכון הפתולוגי 923 אלמונים. הכוונה לגופות שעברו דרך המשטרה והמכון הפתולוגי ואשר טרם זוהו. אנחנו מאמינים שקיימת התאמה מסוימת בין הנעדרים לאלמונים".
איך נוצר המצב הזה?
"מבקר המדינה כבר כתב על זה דוח חמור. הבעיה נובעת מהיעדרו של ארגון מסודר שיטפל בנעדרים אזרחיים. יש חוליה של אדם וחצי במטה הארצי שמתעסקת בתחום, אבל אין להם שיניים, אין להם יחידות מבצעיות. הם בסך הכל מפקחים שהטיפול הכללי במשטרת ישראל נעשה כחוק, אבל לא מעבר לזה. אחת המטרות שאנחנו כעמותה הצבנו לעצמנו היא ליצור לחץ על מנת שיוקם ארגון ממשלתי שיתמוך במשפחות הנעדרים ויעמוד איתן בקשר. מטרה נוספת היא לצרף אלינו כמה שיותר אנשי מקצוע מנוסים, שיוכלו לנבור בפרשיות ישנות ולשפוך עליהן אור".
והתיק הפתוח של עדי יעקבי?
"רחוב קינג ג'ורג' שבו היא נעלמה נחשב למשולש ברמודה של הנעדרים. לאורך השנים היו כמה מקרים של נעדרים שנעלמו על הציר הזה, האחרון והמתוקשר ביניהם הוא דניאל מיניביצקי. התחלנו לטפל בעניין של עדי לפני שנה וחצי ובזמן שחלף הספקנו לתחקר הרבה מאוד חוקרים, מכהנים ובדימוס, שהתיק של עדי התגלגל לידיהם. זה לא תיק שאפשר לטעון לגביו שהוא הוזנח, אבל הוא פשוט נקלע למבוי סתום. אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מנסים להתחקות אחרי קצוות רופפים.
"מי שדחף אותנו לעורר מחדש את התיק היה יוסי, אבא של עדי, שהצטרף אלינו בתקופה שהעמותה קמה, יחד עם נציגים של תשע משפחות של נעדרים נוספים. היום העמותה מונה קרוב ל–45 משפחות של נעדרים, ולשמחתי פה ושם יש גם סוף טוב, כמו למשל מקרה של נעדר מאזור תל אביב שהתגלה אחרי ארבע שנים וחצי כשהוא חי כהומלס בבית שאן. בעניינה של עדי, נפגשנו באחרונה עם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ואמורה להיות בקרוב עוד פגישה בעניינה במכון הפתולוגי. אני מקווה שאולי נוכל לבשר על פריצת דרך בחקירה".