למעלה מאלף בני אדם הגיעו היום (שני) אל בית העלמין בכפר ויתקין, על מנת לחלוק כבוד אחרון לד"ר עמרי ניר ולבנו, עילי, שנהרגו במהלך טיול משפחתי בבוקר יום שישי האחרון. כזכור, עמרי נהרג במקום, לאחר שספג את הנחיתה ואף בלם את נפילת בנו, שנפצע בתחילה באורח קשה. במהלך סוף השבוע נעשו מאמצים לייצב את מצבו של עילי אך הוא הלך והדרדר עד כדי מצב של פגיעה מוחית בלתי הפיכה. אתמול בשעות אחר הצהריים, לאחר שחלה החמרה נוספת במצבו, הרופאים נאלצו לקבוע את מותו. השניים נטמנו זה לצד זה והאם שירי אמרה קדיש והוסיפה: "אני מודה לצוות של סורוקה. אין לי מספיק מילים להודות להם. פשוט נשמות טובות".
אודי סגל, חבר משפחה, ספד לו: "מאז שאני מכיר אותו, המוכנות שלו להציל את האחר תמיד הייתה שם. לשמחתנו החיים שלנו לא חייבו אותו למעשה גבורה עד ליום שישי האחרון, אני משוכנע שגם אם ילד אחר היה שם, עמרי היה עושה את אותו דבר. זה הרבה יותר מאינסטינקט אבהי. עמרי הוא איש של ערכים ומחויבות עם כל מי שבא איתו במגע".
"את עילי אני מכיר לא רק מהסיפורים של עמרי. עילי הוא גם חבר שלי, אני פגשתי אותו עשרות פעמים בלי התיווך של האחרים. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה של עילי החבר שלי. אי אפשר היה לעמוד מול הקסם שלו, אי אפשר שלא לאהוב אותו. שאמרו שעילי נאבק על חייו, אני הייתי שם למטה ואני אומר להם שהילד הזה הוא פייטר, את הכל הוא נתן, הוא פשוט גיבור הילד הזה", סיפר על הילד.
רותי יכל, חברת ילדות: "נפגשנו לפני 30 שנה ושיקמת עם בית ספר שדה בגולן את השטח ליד הבניאס. היית צנוע ובעל יוזמה והיו לך רעיונות מקוריים. בחלוף השנים, נוסף לחדות המחשבה ולהומור, התווסף ניסיון חיים. החיים עם שירי והילדים הפכו אותך למאושר. הזיכרון המדהים שלך לפרטים הביא אותך לדקות מרתקת. חשבנו לקיים מפגש של בית הספר שדה בחרמון. אחד מהאנשים המעניינים ובעלי חוש הומור".
"עילי, זרחת ואהבת ודאגת לכולם"
פרופ' אלי פודה: "הבאתי את עמרי לחוג ללמד והיכרנו שנים קודם. לא חושב שיש מישהו שיכול לקלוט באמת את עוצמת הטרגדיה. עמרי היה איש נפלא, ידיד אמיתי שניתן לסמוך עליו. הייתה בו ישירות, כנות - תכונות שהיום מוצאים פחות. תמיד יצא מוקדם מכפר ויתקין כדי לא לאחר. היה מומחה ללבנון ושיעה. היה ידען מספר אחד בארץ בפסיפס המורכב של לבנון. פרסם שני ספרים, דיבר תמיד בבהירות ועמד לפרסם ספר שלישי. היה מורה נפלא ואהוב על תלמידיו. השיעורים איתו תמיד היו מלאים. תלמידים כל הזמן כתבו עליו בהערכה: מרצה מרתק שדיבר בגובה העיניים. נפגשנו פעמים רבות. הוא חש תסכול רב וסיפר לי על התסכול שלו ושל משפחתו שטרם זכה למשרה קבועה. הוא נאלץ ללמד בארבעה מוסדות אקדמיים. אמרתי לו לא להתייאש והוא עלה לשלב האחרון במכרז במכללה. סיפורו הוא סיפורה העגום של האקדמיה בארץ".
נעמי דוד, המחנכת של עילי בשנה שעברה: "ילד אהוב שלי, ילד אהוב של כולם. מחזיקה את הלב הענק שציירת והענקת לי. תלמיד של מצוינות עם חשיבה מתמטית שלכל דבר מוצא פתרון. היה לך לב ענק, אהבת חברים. זרחת ואהבת ודאגת לכולם. ברגע האמת, אבא חירף את נפשו כדי לנסות להציל אותך. נתגעגע מאוד. תרומת איבריך מספרת מי אתה ומשפחתך שדאגתם לאחר".
נחיק נבות, קרוב משפחה: "עמרי היה בשבילי חבר, מורה דרך. מי שרוצה ללמוד על לבנון ועל השיעה - חייב את עמרי ניר. רק הוא ידע לחרוש ומי שקצר הם מאות תלמידים. ראיתי בעילי ילד מיוחד. נזכור את עמרי ועילי. תודה רבה לך עמרי על כל מה שלמדתי ממך ועל הספר".
"אשתו והילדים היו הכל עבורו"
רונן בן עומרי, חבר ילדות של האב: "השארת אצלנו תמונות רבות, קרובות. עמרי היפה, עמרי במצבים רבים. אספר לך סוד: כל המדינה עקבה בדריכות אחרי עילי. יש להמשיך היכן שאתה מפסיק. היית הדבק המקשר של הקבוצה, מבוגרים בני 50. הספקת כל כך הרבה והרבה לא הספקת".
עינת, אחות של עמרי: "לפני חודשים ספורים חגגנו לך 50 בבית הורינו בנהריה. שירי הכינה לך ספר מרגש. היה מרגש ועברנו את תחנות חייך. אני ועמרי גדלנו כתאומים. ילד יפה וחייכן ונעים הליכות. גדלנו בנהריה שני רחובות מהים. אמא גידלה אותנו ואבא וטרינר שעבד בקיבוצים באזור. רכבנו עם אופניים לראש הנקרה. חברי הילדות שלו הפכו לחלק מחייו. היה קשור מאוד לסבא וסבא בירושלים. תקופת בית ספר שדה חרמון הייתה משמעותית ובהמשך עמרי הלך ללמוד באוניברסיטה. ואז עמרי פגש את שיר, האישה שלכמותה חיכה כל הזמן. שירי הייתה אהבתו הגדולה. אשתו והילדים היו הכל עבורו. עם כל אחד מילדיו היה לו קשר מיוחד. עמרי ועילי יצאו לטיול בצאלים ומשישי בצהריים חיינו התהפכו. עילי, עכשיו הלב שלך פועם בגופו של ילד בן 8.5. עמרי, אסירת תודה אני לך על 50 שנים בהם חווית אותי".
צביקה רובינס בשם המשפחה: "מתוך האסון הכבד ראינו קהילה חזקה. המשפחה מודה ולא תשכח את האהבה והחיזוק. המשפחה שולחת איחולי החלמה לילדים בהם הושתלו איבריו של עילי".
איבריו של עילי ניר בן העשר נתרמו בבתי חולים שניידר ובילינסון. לבו הושתל בהצלחה בילד בן 8, ריאותיו מושתלות בבת 55, הכבד מושתל בבת 4 וכליותיו ככל הנראה יושתלו בהמשך.