"מה שהלך לחיפה לא חזר”, העידה האחות המעשית יהודית דוראני בפני ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון יהודה כהן ולאחר מכן בראשות השופט יעקב קדמי, שהוקמה ב־1995 לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן. דוראני עבדה במחנה עין שמר, שאליו נשלחו רבים מעולי תימן. על פי עדותה, שנתמכת בעדויות של אחיות נוספות, תינוקות בריאים הועברו מעין שמר לבית החולים רמב”ם בחיפה, ומעולם לא שבו למשפחותיהם במחנה העולים בעין שמר. לדברי דוראני, הילדים הועברו מבית התינוקות בעין שמר לרמב”ם בעיקר בלילה. כשהגיעה בבוקר לעבודה בבית התינוקות נאמר לה שהילד החולה נשלח לבית החולים. “והוא היה בריא ואכל ארוחת ערב ולא היה לו כלום אצלי”, העידה בפני הוועדה. בצורה כזאת, היא אמרה, נעלמו “שניים־שלושה בתוך שבוע”.
פרשת ילדי תימן היא השם שניתן לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מיהדות תימן, בשנים 1948־1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, ולהוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו בלעדיהם, אולם רבים מההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים
נלקחו מהם ונמסרו לאימוץ. נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה על בסיס עדתי מצד הממסד והחברה. שלוש ועדות חקירה עסקו בפרשה לאורך השנים: ב־1967 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול־מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה־80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה.
ב־1995 הוקמה, כאמור, ועדת כהן־קדמי בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה לאחר התבצרותם של הרב עוזי משולם וחסידיו בבית ביהוד, במסגרת מאבקו לחשיפת פרשת היעלמותם של ילדי תימן. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב־2001 ומצאה כי 1,053 ילדים, רובם תינוקות, נעלמו, אך כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו.
אחרי מאבק ממושך נחשפו אתמול בבוקר חומרי ועדת החקירה כהן־קדמי באתר אינטרנט שהוקם בידי ארכיון המדינה. החומרים שנחשפו, ובהם 200 אלף מסמכים ופרוטוקולים, היו אמורים להישאר מסווגים עד שנת 2031, אך המחאה הציבורית בנושא הובילה לבסוף להחלטת ממשלה לפרסמם.
לפי העדויות, העולים הגיעו למחנה עין שמר היישר משדה התעופה. התינוקות הועברו לבית תינוקות, ושאר בני המשפחה נשלחו לגור באוהלים. חלק מהתינוקות שנעלמו נלקחו לבתי חולים ומשם למוסדות ויצו, ואחרים הגיעו ישירות ממחנות העולים לוויצו. לטענת בני משפחותיהם, הם אומצו לאורך שרשרת ההעברות, לא ברור היכן, ארכיונים מרכזיים נעלמו, ביניהם הארכיון של בית התינוקות בעין שמר, ומאות אלפי המסמכים שנחשפו אתמול בארכיון המדינה
הם רק קצה הקרחון. עדויותיהן של עובדות בבית התינוקות ובמוסדות ויצו השונים, כפי שהן נחשפות כעת, מטילות אור על הפרשה באופן חלקי.
"אמרו לא להתערב"
על פי המסמכים שנחשפו כעת, רבות מנשות הצוות הרפואי התפתלו בעדותן בפני ועדת כהן־קדמי בשנת 1995 ושבו ואמרו שהן חולות ומבוגרות מכדי לזכור. אחת מהן הודתה שרובן חוששות: “כמוני יש צעירות שהיום עוד יכולות להגיד את מה שקרה. אבל אנשים פוחדים, לא כל אחד רוצה להגיד את העדות ואת האמת”. במהלך אחת העדויות אירע אירוע מפתיע. בעוד העדה, שהייתה אחות במחנה עין שמר, התפתלה בניסיון להוכיח שהיא פעלה כשורה, סיפר אחד הנוכחים שלקרובי משפחתו, ששהו במחנה עין שמר, נודע שבנם התינוק מת. הם סירבו לקבל את הבשורה ופתחו בצעקות קורעות לב ואף החלו להתפרע. האחות, שכפי הנראה נבהלה מהתגובה העזה, מיהרה לחדר הסמוך וחזרה עם התינוק, חי, בריא ושלם. אלא שבעדותה לאחר עשרות שנים אמרה אותה אחות שזה שקר, ואף נשבעה על כך.
חלק מהעובדות ניסו להגן על מה שהתרחש במחנות של העולים. סוניה מילשטיין, שהייתה האחות הראשית במחנה עין שמר, תיארה את הילדים התימנים כ”פגרים” והעידה שהם נשלחו בחבילות באמבולנסים. היא אמרה ש"הורים תימנים לא התעניינו בילדים שלהם” והודיעה ש”אחרי 40 שנה הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב”. אחרות גילו חמלה והבנה. “כאב לי הלב”, אמרה צביה כהן, שהייתה אחות מעשית בעין שמר בתחילת שנות ה־50. “מאוד כאב לי עליהם”.
בעדותה סיפרה כהן שהתינוקות הופרדו לבית התינוקות משאר בני המשפחה מיד עם הגיעם לעין שמר. “ההורים היו במצב מאוד מבוהל שלוקחים את הילדים”, אמרה. “הבנתי מהם שאמרו להם שייקחו מהם את הילדים ויפרידו. שיגנבו מהם וימכרו את הילדים. הם באו בידיעה שלוקחים את התינוקות שלהם. הם באו בידיעה מתוך שמועה שגונבים תינוקות”. האחראים למחנה לא התרשמו מהחששות של העולים. “לקחו בתקיפות”, סיפרה כהן. “התייחסו אליהם כאילו הם לא כל כך מבינים, לא כל כך חכמים. בעיקרון, היחס היה של אחריות, והייתי אומרת קצת שחצנות, קצת עליונות מצד אלה ששירתו אותם, אפילו בתקיפות.
אם אמא בכתה, קודם כל הסבירו לה ואמרו לה שזה לטובת הילד, ואחר כך אפילו לא שמו לב. לפעמים כשהאמהות נדנדו שרצו לראותם או שפחדו שיגנבו מהן, אז היו סוגרים להן את הדלת בפרצוף. אפילו לא מסבירים. ההתנהגות לא הייתה נחמדה מצד הממונים בבית התינוקות. היה זלזול באמהות והיה מבט מגבוה, זה זכור לי מאוד־מאוד”.
“הן ממש בכו, לא רצו להשאיר אותו”, העידה גם דוראני בשפה יבשה, לקונית, כשתיארה את תגובת האמהות לדרישה להשאיר את ילדיהן בבתי התינוקות. עדותה של דוראני נוגעת ללב. היא הייתה אז נערה צעירה בת 17, ובעדותה בפני הוועדה היא כינתה את עצמה “פקק קטן”, אבל נראה שדוראני הייתה ראש גדול. מעדותה עולה שהיא ראתה הרבה, ולמרות השנים הרבות שעברו מאז היא זכרה לא מעט. לדבריה, כשהגיעה בבוקר לבית התינוקות, נדהמה כשהבינה שתינוק בריא נלקח לבית חולים. היא הביעה מחאה באוזני האחראית. “אני אומרת לה, תסתכלי, רשמתי שאין לו חום, והיא אומרת לי: שלחו אותו לחיפה, הוא לא מרגיש טוב”.
גם כהן סיפרה שילדים בריאים נלקחו לבית החולים. אחד מהם, לדבריה, היה “שמנמן ויפה וגדול. אני חושבת שהיה בן 14 חודש. אבל לך תדע מה קורה בפנים. היום אני כבר יודעת. פעם אחת לקחתי ילד שלא היה חולה לדעתי, ואמרו לי שאני לא אתערב. שלוש פעמים רצו לפטר אותי כי לפעמים באתי לצד ההורים להגיד משהו, ואז אמרו לי שלא אתערב”. במכתב מקדים לוועדה כהן כתבה דברים דומים: “כאשר העזתי לטעון שהילד בריא ואין לו שום מחלה - ננזפתי בגסות. הייתי חסרת אונים. לא הייתה תשובה בפי להורים האומללים שביקשו לדעת מה גורל הילד ומדוע לא מחזירים אותו”.
עדותה של רוזה קוצ’ינסקי, שעבדה ככוח עזר בבית התינוקות במחנה עין שמר, הייתה נפתלת. רק אחרי אין ספור שאלות מצד עורכת הדין דרורה נחמני רוט, שחקרה את העדות בוועדת כהן־קדמי, קוצ’ינסקי העזה לומר: “פעמיים לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים. בגיל 17 חשבתי שהם בריאים. אף פעם לא החזרתי ילד מבית החולים. שאלתי איפה התינוקות כשבאתי עוד פעם לבית החולים, ואמרו לי: ‘בהחלמה’. לגבי מקרה אחד אמרו לי שנפטר”.
קוצ’ינסקי הגיעה לוועדה אחרי שהתראיינה למקומון בחדרה וסיפרה שהיא ועובדת נוספת במחלקת יונקים בבית התינוקות לקחו תינוקות בריאים ושלמים באמבולנס לבית החולים בעפולה, “וחוזרים בלי כלום, כאילו זה לא קרה”. במהלך הראיון התקשר לעיתונאי אדם שאומץ בילדותו, וקוצ’ינסקי שוחחה איתו בטלפון ואמרה לו: “אני הייתי בין אלו שלקחו את התינוקות לבית חולים בעפולה. השארנו אותם שלמים ובריאים, לקחנו את הילדים בלי רישום, בלי שום דבר”. לחוקר ששוחח איתה בטרם העידה בפני הוועדה היא אמרה שנסעה לבית החולים עם שלושה ילדים, אבל בעדותה בוועדה הכחישה קוצ’ינסקי את רוב דבריה בראיון העיתונאי ובשיחה עם החוקר ואמרה שסיפרה לעיתונאי את מה שהוא אמר לה לומר. “אף פעם לא לקחתי קבוצת ילדים”, אמרה.
"אני פקק קטן"
לעתים קרובות ההורים כלל לא ידעו שילדיהם הועברו לבית חולים. פרופ’ ג’ורג’ מנדל, שהיה אחראי על בית החולים בעין שמר, סיפר בראיון שנשמר במסמכים שנחשפו עתה כי תינוקות הועברו לבית חולים בלי ליידע את הוריהם. “השיטה למצוא את ההורים לא הייתה משוכללת”, סיפר. “היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות, והיו צועקים את השם של האבא”.
פרופ’ בן ציון ורבין, שהיה מנהל מחלקת הילדים בבית החולים הדסה בתל אביב, אמר לוועדת כהן־קדמי שהורים תימנים לא ביקרו את ילדיהם המאושפזים בבית החולים. וזה לא היה מוזר בעיניכם? הוא נשאל. “לא, לא היה כל כך מוזר”, השיב פרופ’ ורבין, שהיה רופא ילדים נערץ. “איך ההורים האלה יכלו לנסוע מכרכור או מעין שמר לתל אביב?” כשנשאל אם יכול להיות שתינוק נראה טוב ועוד באותו לילה נפטר - הוא אמר: “זה שההורה יכול להתרשם התרשמות לא אובייקטיבית זה בהחלט ייתכן”, אבל הודה ש”זו לא הייתה תופעה מקובלת שתינוק נראה בריא, ולפתע פתאום למחרת אומרים שהוא מת”.
ההורים, נתונים בסערת רגשות, חיפשו את התינוקות שנעלמו. קוצ’ינסקי אמרה בראיון העיתונאי שהורים הגיעו לבית התינוקות לחפש את ילדיהם שנעלמו, “עם סדינים לבנים על הראש. היו אומרים לי שהם נפטרו. זה לא נכון, זה לא נכון, מסרו אותם לאימוץ ורובם בארצות הברית. ונגיד גם בארץ. אז? רובם הלכו. רובם בארצות הברית”. זוג דובר אנגלית הגיע לבית התינוקות לראות תינוקת ו”דיברו על לקחת את התינוקת. באתי הביתה ואמרתי לאמי: אני שמעתי שלוקחים תינוקות, בואי גם ניקח תינוקת”.
דוראני תיארה בעדותה איך במשך כשבועיים הסתובבו בבית תינוקות בעין שמר זוגות דוברי אנגלית וצרפתית וחיפשו תינוקות לאימוץ. אחת הנשים בדקה תינוקת בקפידה לפני שאותה תינוקת נעלמה. “בתקופה הזאת ילדים נעלמו מהמחלקה”, סיפרה דוראני. “נעלמו הרבה באותה תקופה, היה כל יום חסר ילד”. היא אף סיפרה שבין הזוגות הזרים שבאו לבקר את התינוקות היו כאלה ששבו למחרת למיטת הילד שביקרו יום לפני כן. “לא עיכלתי למה”, אמרה. “רק אחרי שבאו לשאול אותי ואומרים ‘חסרים ילדים’, התחלתי לשחזר. אלה באו לבדוק מה לקחת”.
אחת ההשערות בעבר הייתה שהרב ברנרד ברגמן מניו יורק הפעיל רשת של העברת ילדי תימן לארצות הברית. הרב ברגמן הורשע ב־1976 בקבלת כספים במרמה, ריצה שני עונשי מאסר, החזיר חלק מהכספים ונפטר ב־84’. דוח ועדת כהן־קדמי שלל את הקשר של הרב להעברה לא חוקית של ילדים מישראל לארצות הברית.
לפי העדויות שנחשפו, להורים שדרשו לדעת מה קרה לילדיהם - נאמר שהם נפטרו. לפי מסקנות ועדות החקירה, כאמור, מאות רבות של ילדים אכן נפטרו ונקברו ללא ידיעת ההורים ושלא בנוכחותם, ואחרים נעלמו. להורים שבאו בטענות, אמרה כהן לוועדה, “לא יכולתי לתת תשובה. ההורים ביקשו לראות גופה”.
חלק מהילדים הועברו, כאמור, מבית התינוקות או מבתי חולים למוסדות של ויצו או למוסדות פרטיים כמו אומנה בחיפה - ומשם לאימוץ. טובה פודור, שהייתה מטפלת בוויצו בתל אביב ובירושלים, העידה בפני ועדת כהן־קדמי שילדים שהוריהם לא נמצאו - הועברו ממחנה ראש העין לוויצו בתל אביב. היא התפתלה ארוכות כשנשאלה על אימוץ ילדים, אבל בסופו של דבר העידה ש”קרה שטיפלתי בילד מסוים במשך זמן מה, ויום אחד בבוקר כשהגעתי הילד לא היה. היו ילדים במוסד עם השם אמץ או אסופית. ככה קראו להם במוסד. לא ידענו לאן הם הולכים”. היא שבה ואמרה שילדים אומצו בירושלים אחרי שפנימיית ויצו בעיר נסגרה, שהיא אינה זוכרת אימוצים בתל אביב, אבל לעתים, אחרי אין ספור התפתלויות, הבליחה עם משפטים כמו: “מה את חושבת, מישהו סיפר לנו שהילד הזה הלך לאימוץ? לא”.
בשיחה עם החוקר שראיין אותה לפני שהעידה בוועדה פודור הייתה הרבה יותר גלויה. “ידענו מהתחלה כי מוויצו קינג ג’ורג’ בתל אביב מסרו לאימוץ. הסתירו זאת מאיתנו בצורה בלתי רגילה. היה חדר שלשם הביאה העובדת הסוציאלית ילד שלקחה מהמחלקה שלי”, אמרה לחוקר, אבל לוועדה אמרה שהיא התבלבלה בשיחה עם החוקר וכי האימוצים התבצעו בירושלים.
רות פייס, שהייתה בקורס מטפלות של אומנה בחיפה בשנת 1949, אמרה בוועדת כהן־קדמי שהיא אינה זוכרת דבר, גם לא את ילדי עין שמר שהגיעו
כמו במשלוחי חבילות לבית החולים רמב”ם. היא גם לא שמעה דבר, כך לדבריה, על רופא מרמב”ם שאימץ ילדים ממוסד אומנה, אף שעברה לעבוד ברמב”ם אחרי שסיימה את עבודתה באומנה. אבל דבר אחד היא זכרה היטב ואף כתבה על כך בעבודת הגמר שלה: על ילדה ממוצא תימני בשם שמעה שהייתה רזה מאוד ועלתה במשקל באומנה. היא הייתה אטרקציה, הרבה אנשים באו לראות אותה.
יהודית מורטג’יה, שהייתה חניכה בבית הספר למטפלות בוויצו בתל אביב, העידה בפני חוקר של ועדת כהן־קדמי שהיא ידעה שילדים נמסרים לאימוץ: “ידענו שהיו ילדים שהיו לאימוץ. לא שאמרו לנו. אנחנו בינינו התלמידות היינו מדברות על כך, איפה הילד הזה הולך ואיפה הילד הזה מגיע. לא אמרו לנו שהילדים הולכים לאימוץ. אנחנו הסקנו את זה בעצמנו. היו ילדים תימנים במוסד, הכל היה מוסווה, לא היה מותר לדעת מאיפה הילדים היו באים”.
ממסמכים מישיבות אימוץ שנערכו בעיריית תל אביב בשנות ה־50 ונחשפו כעת עולה שאימוץ ילדים כהים על ידי בני זוג אשכנזים הטריד לא אחת את עובדות האימוץ. “מספר הילדים הכהים הוא הגדול ביותר”, נכתב בפרוטוקול של אחת הישיבות בשלהי שנות ה־50. “זאת אינה בעיה של אימוץ, אלא בעיה כללית של מיזוג גלויות בארץ”.
מיזוג גלויות לא הופנם עד הסוף בישיבות שעסקו באימוץ. בדרך כלל, כשנושא אימוצו של ילד ממוצא תימני עלה לדיון, הדגישו עובדות הרווחה את מוצאו. כך בישיבה מדצמבר 1958 דנה מחלקת הרווחה בעיריית תל אביב באימוצו של “ילד תימני, בן שש, לאחר שהיה שנים בבית תינוקות. סיכום: יש להעבירו באטיות רבה למשפחה המאמצת מאחר שהילד קשור לאמו האומנת”.
קוצ’ינסקי אמרה בראיון כי היא יודעת מי אשם. “אני מאשימה את הנוער”, אמרה. “למה הייתם רדומים כל השנים? באיזו צורה חיפשתם אותם?” אבל דוראני, שהייתה כנה יותר מאחרים, העידה בוועדת כהן־קדמי ששנתיים אחרי שאחד התינוקות נעלם, הגיעו אליה הוריו וביקשו לדעת מה אירע לבנם. 25 שנים אחר כך ביקשה משפחה נוספת להיפגש איתה. שמה, כמו שמותיהן של מטפלות אחרות, עבר מפה לאוזן. רבים ידעו שהיא עבדה בעין שמר וקיוו שתאיר את פרשת ההיעלמות המייסרת. “הם כבר זקנים. אני בכלל לא יודעת מזה כלום. אני פקק קטן שמה. לא הלכתי כי זה כאב ראש”.