אני מבין את החיילים שסירבו להגיע לטירונות של השריון", מסביר סגן גרי בר־דב, מפקד מחלקה בשריון. ואיך לא יבין את נפשם של המתגייסים הטריים? הוא עצמו היה במקום הזה בדיוק לפני שלוש שנים. "אתה יכול להיות ניזון מסיפורים, מסמלי סטטוס, אבל בשביל לדעת מה טוב לנו, אנחנו צריכים להכיר היטב ומקרוב את הנושא. מה שלא ידעתי בעבר זה שחלק גדול מהסיפוק וההנאה בשירות תלוי בחיילים שמשרתים יחד איתך. כיום אני יכול להעיד שבשריון יש אנשים מדהימים. כשחברים מקניטים אותי ואומרים 'מה יש לכם? רק טנקים', אני משיב שלא רק, אבל גם טנקים הם דבר מדהים".
בחודש נובמבר נחשף בחדשות ערוץ 2 אירוע חריג שהתרחש בבסיס הקליטה והמיון: 86 חיילים, מתוך 200 שהיו אמורים להתגייס לחיל השריון, סירבו להתפנות לבסיס הטירונים. בעקבות הסירוב ההמוני נשלחו מחציתם למעצר בבקו"ם והמחצית השנייה לכלא צבאי.
האירוע החזיר את סגן בר־דב לגיוס הפרטי שלו, שהתרחש בנובמבר 2013. "לפני הגיוס, כשהיינו צריכים לדרג את סדר העדיפויות לשירות, אפילו לא כתבתי שריון", הוא מספר. "אז כשהודיעו לי שלשם אני מיועד, נשברתי. לקחתי את זה קשה. אבא שלי צנחן, היה איש קבע. אני מגיע מגבעון החדשה, יישוב ליד גבעת זאב, שם כולם מודעים למורשת של מרים פרץ, האם ששכלה שני בנים. רציתי להיות חי"רניק בגולני כמו הבנים שלה, אוריאל ואלירז ז"ל. היה לי חלום להגשים, מורשת להמשיך. הייתי נעול על גולני".
את הזמן שנותר עד לגיוס העביר בר־דב בניסיון נואש לשנות את השיבוץ, אבל ללא הועיל. אביו, ישעיהו (שיקו) בר־דב, שהיה קצין במלחמת לבנון הראשונה, ניסה לנחמו. הוא סיפר לו שכלוחם לא היה יוצא לפעולה אם לא היה טנק בחיפוי. רק ששום דבר לא הסיט את הצעיר מהמטרה הנכספת.
"החלטתי להתחיל ברגל שמאל את השירות הצבאי", הוא נזכר. "אמרתי שאגיע לקצין המיון בבקו"ם ואשכנע אותו שאני הולך לחי"ר. אמרתי לו בחדר את המילים האלה והקצין ענה 'מצוין, בשריון יש פלוגה מסייעת שההתמקצעות שלה היא בחי"ר. יש פלוגות סיור חטיבתיות. אתה תלך לשריון'. אמרתי לו שהמקום שלי הוא בגולני. לא אגזים אם אספר שבכיתי. ביקשתי בדמעות שיעביר אותי. הוא לא השתכנע ואמר 'חביבי, זה השיבוץ. שם צריך אותך וזה מה שתעשה'. כשהוא אמר את המילים האלה עוד לא תפסתי איפה אני נמצא. החלטתי שהמערכת הצבאית לא תכתיב לי מה לעשות. השבתי 'אני לא מוכן להתגייס, מסרב'".
קצין המיון לא הזיז אפילו שריר. הוא נתקל במקרים כאלה כל שני וחמישי. בתגובה להודעתו הנחרצת של בר־דב העלה בפניו קצין המיון את האפשרות להיכנס למעצר ולהצטרף לפלוגת הסרבנים, אותם בחורים פרובלמטיים שלא מרוצים משיבוצם. בעוד השריונרים החדשים עולים לאוטובוסים, בדרכם לבסיס הטירונים בדרום, בר־דב נשלח לבצע עבודות רס"ר ראשונות. למרות מצבו הנפשי, הוא החליט לבלוע את הרוק ולא למצמץ ראשון.
למחרת שוב נקרא לחדרו של קצין המיון. "גרי, תקשיב, אתה לא תגיע לחי"ר", נאמר לו. "צריך אנשים כמוך בשריון ואין סיבה שלא תהיה שם. אם הצבא יתנהל לפי רצון כל המתגייסים ולא על פי הצורך, אנחנו לא נתקיים כמדינה". בר־דב לא השתכנע: "לשריון אני לא אגיע", ענה.
פלוגת המעצרים החלה להתרוקן. כבר עלו שמועות על חיילים שקיבלו ג'ובים אפורים. בר־דב נקרא לפגישה מכרעת עם קצין המיון. "או שאתה לוקח את הרגליים ועולה לאוטובוס ומשם לטירונות, או שאני מתחייב בפניך שאני מעביר אותך להיות ג'ובניק", הקצין כבר לא היה חביב, אלא נוקשה וכעוס. "הצבא לא צריך אנשים שיגידו לו מה לעשות".
הזמן שחלף מאז לא השכיח מבר־דב את המעמד. "הייתי מבואס", הוא משחזר. "נכנסתי למשבר. לא ידעתי מה לעשות. האם לסרב, להיכנס לכלא ולהמשיך להילחם על גולני? מצד שני, פחדתי מהאיום של קצין המיון. ידעתי שלא אוכל לחזור הביתה כחייל לא קרבי. זה לא קיים במורשת שממנה באתי, בחינוך של ההורים שלי אין כזה דבר ג'ובניק".
התגלות בלב הלחימה
בר־דב קיבל החלטה: הוא ביקש בקול רפה מקצין המיון להצטרף לשריון. בהתחלה הקצין עשה שרירים והודיע לו שאיחר את הרכבת. אבל החייל הטרי הסביר לו שהסרבנות לא היתה תולדה של רצון לעשות בעיות, אלא רצון לתרום.
אבל למרות ההחלטה, ועל אף שהתחיל טירונות בשריון, בר־דב לא הצליח לוותר על החלום והעביר את הזמן הפנוי שלו בכתיבת בקשות העברה לחי"ר. "דחו אותי", הוא נזכר. "הייתי מאוד שבוז, אבל דבר אחד ניחם אותי: תמיד היו לידי אנשים מדהימים. בכל מקום שהלכתי, בכל חדר שנזרקתי בו, היו אנשים שנהניתי להיות בחברתם. הייתי מגיע לצבא וחושב שזה אולי לא המקום שאני רוצה להיות בו, אבל החבר'ה עושים לי כיף, אז נזרום".
כשהציעו לו לצאת לקורס מפקדים, אמר תודה, סירב בנימוס, מסביר למפקדיו שעם כל הכיף היחסי, זה עדיין רחוק מהחי"ר שעליו פנטז. לכן הוא רוצה לסיים את השירות בכבוד, להרגיש שעשה את שלו. אולי אפילו יחוש סיפוק.
השינוי במגמה חל ממש אחרי שסיים את הכשרתו כטנקיסט. בדיוק כשעלה לגדוד פרץ מבצע צוק איתן ובר־דב מצא את עצמו בעזה, בלב הלחימה. "לראשונה בחיי הבנתי מה זה כוח ועוצמה של טנק", הוא אומר. "בצוק איתן הבנתי מה הטנק שווה. לא הבנתי באיזו זכות הייתי שבוז, באיזו זכות הערכתי פחות את השריונרים?".
ולא רק את הכוח של הטנק בר־דב חווה, אלא גם את הכוח של הפלוגה. "שם הבנתי מהי רעות שריונאית", הוא ממשיך בהתלהבות. "עבדנו כמו משוגעים ולא היה זמן לעצור. ראיתי מקצועיות, במיוחד זו שהפגין המ"מ שלי, שניהל לחימה, דיבר עם קצינים בדרגות גבוהות, ועשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת. חשבתי שהוא מתנהג כמו מינימום סגן אלוף. רציתי ללמוד להיות כמוהו".
"אלוהים מחלק מתנות"
ההתלהבות החדשה הובילה את בר־דב להחליט לצאת לקורס מפקדי טנקים, אבל כשביקשו ממנו להמשיך לקורס קצינים הוא היסס. בכל זאת, חבריו כבר היו לפני שחרור, תכננו את הטיול הגדול, חלקם חשבו על לימודים באוניברסיטה. אבל בסוף הוא עשה את הצעד הבלתי אפשרי מבחינתו והפך לקצין בחיל שריון.
"אמרו לי שאני בשל לבה"ד 1. הסבירו שזה יותר הערך המוסף שאני מביא, ושלהיות קצין זה פשוט תפור עלי", הוא נזכר. "אז שאני אפספס את הצ'אנס? תמיד דגלתי במשפט 'אלוהים מחלק מתנות, אתה רק צריך לקחת אותן'. אני מאוד נהנה כיום, אבל ההתלבטות אם להמשיך גדולה. צריך לעשות את השיקולים האישיים, לראות אם זה מתאים. כרגע אני חלק ממחלקה, יש לי לוחמים ואני רץ איתם".
כיום בר־דב (22) הוא מפקד מחלקה בגדוד 74, חטיבה 188. את השיחה איתי הוא ערך בזמן אימון, בדיוק כשהכשיר את הכלים אחרי תרגיל גדול. זו עבודה פיזית קשה. "העבודה הקשה היא חלק מהכיף", הוא מסביר. "לעבוד, לתפעל כצוות את הטנק שהוא כמו הבייבי שלנו. לומדים ליהנות תוך כדי עבודה, ובסוף הערב, כשאתה מת מעייפות, במקום לרוץ לישון, אתה הולך לעשות קפה ולצחוק עם החבר'ה. זו החוויה. אחרי צוק איתן, כשתפסנו קו חי"ר, הבנתי ששריונר גם עושה סיורים רגליים ועובד כמו כל לוחם".
החברים מהבית לא ידעו לעכל את השינוי שחל בו. "בהתחלה הם הריצו עלי צחוקים, שאני השריונר ה'נטחן'", הוא מודה. "אבל אחרי שחברים שלי, קצינים מיחידות מיוחדות, השתתפו בצוק איתן, הם אמרו לי שאם אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה, כנראה הם היו מצטרפים גם לשריון".
מניסיון אישי, כמי ששירת בשריון, אני יודע ששריונרים הם טיפוסים מיוחדים. את הלהט של בר־דב אני מכיר, ראיתי אותו בעבר. רק חשבתי שב־2017 הוא נעלם מהעולם. מתברר שטעיתי, בגדול. "אנשים צריכים להבין שצה"ל בנוי מהרבה חילות, ובכל מקום צריך חיילים טובים", הוא אומר, ולרגע נשמע כמו קצין הסברה או יותר נכון, כמו הקצין ההוא מהבקו"ם. "יש צורך בכל מקום באנשים טובים שיאיישו את העמדות. אם צה"ל יתחיל להתחשב בכל אחד, לא נוכל להתקיים. ואתה יודע מה, לוחם בסופו של דבר הוא לוחם. בזמן מלחמה ארצה להיות בתוך הטנק, ולא בשום מקום אחר".