בדרך כלל מקובל לקשר זנות עם סמים וסרסרות, אולם סיפורה האישי של דלית (שם בדוי), העוסקת בזנות למחייתה, מאיר את התופעה באור מעט שונה. בשיחה עם גבי גזית ב-103FM סיפרה: "אני אלמנה עם שני ילדים, בעלת תואר אקדמי, בסביבות גיל 40 ועוסקת במקצוע הזה כי נסיבות החיים הביאו אותי לכך. לאחר שהתאלמנתי, נשארו חובות לשלם. החלו להתדפק על הדלתות של הוריי ושל חמי וחמתי ואני החלטתי שאכסה את החובות האלה לבד. אני לא רוצה להיות נזקקת. המדינה מינתה לי סנגור מהסנגוריה הציבורית, אני זכאית לכך כאלמנה.
"הודעתי למשטרה שאני הולכת לעסוק במקצוע הזה, כדי שיהיה לי שקט. למשטרה היו שלושה תנאים. לא להתעסק עם סמים, לא לשדל בחורות אחרות לעסוק במקצוע, ולא לגרום לרעש, בלגן ולכלוך סביב מקום העבודה, כלומר בלי קונדומים, בלי עטיפות קונדומים, בלי בדלי סיגריות. כך אני עושה את זה וכך זה קורה. אז אני עובדת בתחום הזה בצורה מאוד מכובדת. אני לא נרקומנית. כך פתרתי את בעיית החובות ועמדתי על רגליי", המשיכה. "כשנגמרו החובות החלטתי להישאר ולעסוק במקצוע הזה כי נשבעתי שהשם שלי ושל ילדיי לא יעלה בשום לשכת רווחה בארץ.
"אני לא רוצה לא תלושים ולא קופונים. אני ממשיכה בזה כדי לתת לי ולילדיי עתיד טוב יותר. נכון שאם בעלי היה יודע מה אני עושה הוא היה מתהפך בקברו כסטייק, אבל אין מה לעשות. על ערש דווי הוא אמר לי: 'כשאת מסתכלת במראה את צריכה להגיד דבר אחד, 'אם אין אני לי, מי לי', אל תסמכי על אף אחד בעולם הזה, וכך אני נוהגת".
"לא כל מי שמתעסקת בזנות היא נרקומנית או משוקמת סמים", הדגישה דלית. "יש נשים רגילות שעושות את זה. זו לא התעללות נפשית. בחיים לא עברתי אונס, ולא הטרדות מיניות. נזקקתי לטיפול נפשי וכדורים רק אחרי שבעלי נפטר וקיבלתי טראומה מהזיהוי של גופתו". גזית מנה שמות של פוליטיקאיות הטוענות שכל מי שעוסקת בזנות היא נרקומנית או "שרוטה". דלית השיבה: "אני מכבדת אותן ומזמינה אותן לשבת ולשתות אתי כוס קפה מבלי לדעת מה אני עושה ואחר כך, כשאספר מה אני עושה, אני רוצה לראות את תגובתן. כי אני בן אדם רגיל לכל דבר".
גזית אמר שיש הטוענים שצריך לחנך גברים שלא ללכת לזונות. דלית ענתה: "כ-80 אחוזים מהלקוחות שלי הם גברים נשואים, שבאים בגלל הדיסקרטיות, משלמים, מתפרקים, בלי לפרק בית ומשפחה, עושים את זה בשקט, מתקלחים והולכים הביתה. אותם גברים מחפשים גיוון ביחסי המין. כשאני שואלת מדוע הם משלמים לי 400 שקלים לחצי שעה, הם עונים, הם לא רוצים ללכת ולשבת בפאב, מישהי תבוא, הם יתאהבו, יהיה רומן, יעשו איתה ילד ויפרקו את הבית.
רוצים לבוא למקום לרבע שעה, עשרים דקות, חצי שעה, ליהנות, לשלם, מקלחת חמה, מצעים נקיים, ללכת הביתה ולדעת שלא סיכנו שום חיים וחוזרים לאישה טובים ושמחי לב. חלקם גם לא באים בשביל מין, אלא כדי לדבר, לפרוק ולקבל חיבוק חם, שאין להם בבית".
האם יש רגעים בהם דלית שוכבת על הגב ואומרת לעצמה, איך אני, אקדמאית ואמא לשניים, הפכתי לזונה?
"כן. לא תמיד. לפעמים אני נהנית מהלקוחות. מי שלא מוצא חן בעיני אני לא מקבלת אותו. הלקוחות קבועים". על פיתרון בעיית הזנות אמרה דלית: "צריך לעשות את ההפרדה בין מי שעובדת באופן עצמאי בלי סרסור, ומי מתנהלת תחת נצלנות. אצלי אין נצלנות ואין אף אחד שלוקח כסף. אין לי גם בעיה לעבוד עם חשבוניות ולשלם מס הכנסה".