רות גביזון, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, פירסמה פוסט בפייסבוק בו הביעה התנגדות להכרעה במשפט אלאור אזריה. גביזון, לשעבר נשיאת האגודה לזכויות האזרח, מייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית), וכלת פרס ישראל לשנת 2011 בתחום המשפטים טענה כי בהכרעת הדין הייתה הזדמנות להכרה במורכבות האירוע ולא להתמקד רק באזריה עצמו.
"בכוונה לא הגבתי עד עתה על פסק הדין בעניין אזריה", פתחה גביזון את הפוסט. "עסקתי במשפט עצמו במהלכו. אבל הכרעת הדין נראית לי נקודה בתהליך שלא נשלם ואולי אף לא קרוב לסיומו. הכרעת הדין יכלה להיות נקודת הרגעה. בינתיים היא נראית כיוצרת את האפקט ההפוך, דווקא מפני שהיא כה ברורה וחדה. החייל, משפחתו, ובעיקר תומכיו קיבלו דחייה גורפת, שיטתית, ועקבית מאוד של כל מה שטענו לו וציפו לו. אולי יש מצבים שבהם הכרעת דין כזו מסיימת. נראה כי כאן היא רק מקוממת יותר. והשיחה המוזרה עם המח"ט מדגישה כי גם המערכת מבינה שהכרעת הדין כאן איננה סוף פסוק אם לא יקרו עוד דברים שבינתיים לא ברור אם יקרו. ואם הם צריכים לקרות. כגון שהחייל יתחייב לא לערער על ההרשעה, וילך לעסקת טיעון על העונש בלבד. וכבר היו גם דברים כאלה מעולם.
"כי הפרשה הזו אכן מטלטלת. ויש עניין לחברה ולמדינה להביא אותה לסיום מהיר כדי להתמודד אתה בנחת. אבל לדעתי הסיום הזה לא נכון שיהיה בתמיכה גורפת ופשוטה במערכות - ובהתמקדות של המשפט בהרשעתו של החייל אלאור אזריה בהריגה קרת רוח ונקמנית של מחבל לא מסוכן. גם אם תהיה חנינה בעתיד - זה סיום פחות טוב מאסר התמודדות שמכירה בכך כי גם האירוע בחברון הוא אירוע מורכב, ולכן המחלוקת החמורה שהאירוע והמשפט יצרו אינו מאבק שחיוני שינצחו בו כוחות האור, אלא התמודדות מורכבת שתימשך בחברה הישראלית גם אחרי שעניין אזריה עצמו יגיע לסיום. ואת ההתמודדות הזאת לא טוב לנהל בהרגשה שהסוף הנכון של עניין אזריה הוא התמקדות בו עצמו. כי זה פשוט לא הסיפור. ולמורכבות הזאת צריך להיות ביטוי גם בהתייחסות הנמשכת שלנו לעניין אזרחיה.
"כי הוויכוח איננו על טוהר הנשק כעקרון - עליו צריך לעמוד - אלא על האיזון הלא פשוט בין עמידה על אחריות אישית של לוחמים לבין קבלת אחריות מערכתית לתנאים בהם הם פועלים ולטיב ההליך שננקט כאשר הם שוגים.
"היכולת של החברה הישראלית להתמודד עם סוגית עתיד השטחים כחברה אחת, ולא כשתי קבוצות אויבות זו לזו, תלוי גם ביכולת שלנו לשמר אמון במערכות המשותפות שלנו. כוחות הביטחון, מערכת המשפט, המערכות הפוליטיות, התקשורת. בימים האלה, כשכל המערכות האלה מנסות להראות לנו שהאמון בהן לא ממש מוצדק, כולנו במצוקה ממשית. אז צריך לחפש כל דרך לחזק את המערכות ואת האמון בהן - אבל גם לקחת ברצינות יותר את הטעמים לכך שהאמון הזה נשחק.
"אם הצבא היה פועל לאורך כל הדרך לפי רוח הדברים שהוא אומר עכשיו: עומדים על הוראות החוק, אבל גם תומכים בחייל ככל שיידרש ובכל המובנים - נדמה לי שלפחות סביב המקרה הזה היינו במקום טוב יותר. עכשיו קשה יותר לתקן אבל צריך. ותיקון אינו יכול להיות רק בכך שפתאום כולם יבינו שהיה נכון להטיל את האירוע הזה רק על כתפיו הצרות של אזריה".
בתגובה לאחת התגובות בפוסט, שעורר עד שעת הכתבה בעיקר תגובות חיוביות, כתבה גביזון כי "מהצורה בה בית המשפט ניתח את הראיות אכן ניתן היה להרשיע אותו גם ברצח. אבל מהראיות שהיו בפני בית המשפט ניתן היה בהחלט לומר שאזריה היה מבולבל, שהזירה לא נוהלה נכון, שלא זיכו את המחבל הפצוע מחשש מטען, וכי החשש שלו שהיה מטען לא היה בלתי סביר ולכן התגובה שלו הייתה לא תקינה אבל לא הריגה. ונדמה לי שהרשעה כזאת, הגם שאיננה זיכוי מלא, הייתה מתקבלת טוב יותר מההרשעה המובהקת שדוחה את כל הראיות שהובאו בידי ההגנה".