המאבק נגד פינוי עמונה היה, כידוע, רווי יצרים. אחת מההפגנות, שדי נעלמה מהעין, סיפרה סיפור מורכב על היחסים בין הנהגת המתנחלים לבין המתיישבים. זה קרה בתחילת חודש דצמבר האחרון: תושבי עמונה הפגינו מול מזכירות היישוב עפרה, שם התקיימה ישיבה של בכירי מועצת יש"ע, כדי לאתר שטח חלופי להעתקת היישוב. כשהתפרצו ראשי המפגינים לחדר הישיבות, נזף בהם זאב (זמביש) חבר, מראשי מועצת יש"ע, והזהיר אותם שהם משחקים באש.
"למועצת יש"ע אין שום משמעות", אומרת כעת תושבת גוש עציון. "פעם היא הייתה הנהגה, כיום לא. הם איבדו את ההשפעה שלהם בקרב הצעירים, וגם במישור הפוליטי אין להם השפעה. פשוט הפכו לגוף ארכאי. כולם שם מאוד ממלכתיים ולא ישברו את הכלים מול המדינה. השיטה שלהם הייתה מאז ומעולם עוד דונם ועוד עז. נתקע בזנ"ט בשטח ואז נארגן את זה. הם טענו שצריך לקחת מה שיש והובילו משהו שלא עבד, אז למה אנחנו בעצם צריכים אותם?"
הפער בין הנהגת המתנחלים לדור הצעיר בא לידי ביטוי בפינוי עמונה, שהתרחש בשבוע שעבר, כאשר העימות העיקרי של כוחות הביטחון היה מול מאות צעירים שהתבצרו ביישוב ולאחר מכן בבית הכנסת וסירבו לעזוב. אלא שהקרע הזה התבטא גם בחודשים שקדמו לפינוי, כאשר קולם של המנהיגים הוותיקים, אלו שעלו על הקרקע בשנות ה־80, כמעט ולא נשמע. בחודש אוקטובר האחרון אף התראיין פנחס ולרשטיין, ממייסדי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ואמר למתיישבים שהם מסכנים את מפעל ההתיישבות כולו. מי שכן הגיעה לשטח מבני הדור ההוא הייתה פעילת הימין המוכרת דניאלה וייס, מראשי גוש אמונים בעבר, שנותרה מחוברת לבני הדור הצעיר ולהנהגה החדשה ובה, בין היתר, אביחי בוארון, יו"ר מטה עמונה. "זה היה האתגר שלי, מאז שעלינו לשטח: שיהיה דור המשך", היא אומרת.
ומה קורה בפועל כעת בין ההנהגה הוותיקה למתיישבים? קיים נתק?
"לא נתק, אלא עימות חריף בין הגישה הפרגמטית, שאותה מובילים ראשי המועצות, לבין הגישה האידיאולוגית. במשך 15 שנה עסקתי בתפקידים
פורמליים, ואני יודעת מה זה להיות תלוי בתקציבים ובמה שהממשלה יכולה להעניק. במקרה שלי זה לא לקח ממני את החופש, כי אני טיפוס שונה. נלחמתי בממסד גם כראש רשות, סבלתי וגם הרווחתי מזה. פנחס וזמביש הלכו על הנתיב הפרגמטי בצורה חד־משמעית, שאם אפשר להשיג עוד כמה יחידות דיור זה מצוין. השבר שהיה להם עכשיו זה שהם הבטיחו להגיש לממשלה את עמונה על מגש של כסף בדמות פינוי מרצון ולא הצליחו, כי היו שם צעירים שהתחברו לגישה האידיאליסטית, המובהקת והטהורה ונלחמו בחירוף נפש. מועצת יש"ע קולטת שקם דור חדש, שהוא אידיאליסטי טהור, ולכן היא לא יכולה להרשות לעצמה להגיד כלפי חוץ את המשפט 'אנחנו עובדים בצורה פרגמטית'. לכן היא עושה מצג שווא של אידיאליסטית. לכן היא פחות רלוונטית".
"אני חושב שהטענה שהם איבדו את השפעתם היא כנראה נכונה", אומר תא"ל (במיל') שלמה ברום, עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "אבל כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה, כדאי להזכיר שתמיד היו חלקים בציבור המתנחלים שהיו יותר קיצוניים ולא נשמעו ולהנהגות, החל מהמחתרות למיניהן שהשתמשו באלימות, דרך נוער הגבעות. ההנהגה משחקת משחק כפול. מצד אחד, היא מפעם לפעם מסננת הודעות של התנגדות לתג מחיר כדי להיראות טוב מול דעת הקהל הציבורית, אבל היא מעולם לא נקטה פעולות ממשיות כדי להוציא את הקבוצות האלה אל מחוץ למחנה. למשל, לפעול להסגרתם במשטרה של פעילי תג מחיר. חברי ההנהגה רוצים למצוא חן בעיני הציבור שלהם ומצד שני, נאבקים על דעת הקהל הכללית. כי למרות ניצחון הימין בבחירות הכלליות אין למתנחלים, כידוע, תדמית טובה במיוחד בציבור הכללי, והם לא נהנים מתמיכה כללית".
"אם אין אני לי מי לי"
ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, שנמשכת מאז תום מלחמת ששת הימים, מונה כיום כ־430 אלף איש. במשך למעלה מ־40 שנה היא נהנתה מתמיכה ממשלתית, לעתים עקיפה ולעתים ישירה, לעתים אינטנסיבית ולרוב בפרופיל נמוך. במשך שנים הייתה מועצת יש"ע הגוף הדומיננטי בעיצוב ההתיישבות בשטחים. זוהי עמותה ציבורית, גוף שאינו סטטוטורי, שבו חברים רוב ראשי 24 הרשויות המקומיות באזור יהודה ושומרון, שגם מממנות את פעילותו. לפי אתר המועצה, מטרתו של גוף זה היא "ביסוס והרחבת מפעל ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון באמצעים פוליטיים, משפטיים והסברתיים, מתוך ראייתו כחלק מרכזי בהגשמת הציונות בדורות האחרונים".
נקודת השבר הראשונה בין ההנהגה למתיישבים הסתמנה לאחר תוכנית ההתנתקות ב־2005. כפי שקורה כיום, גם אז הצעירים שאפו לממש את חזון ארץ ישראל השלמה, גם במחיר של התנגדות ישירה למוסדות המדינה, בעוד ההנהגה האמינה שהיא יכולה להגיע להבנות עם הממסד, שיובילו להמשך ההתיישבות. "הקמפיין של ההנהגה לא הצליח לגרום לאף אחד להתנחל בלבבות, כפי שאמר הסלוגן שלהם, הוא לא גרם לאנשים לראות בהתנחלויות המשך של האתוס הציוני והוא לא הוציא מהבית אפילו דתיים ממרכז הארץ, שיתנגדו להתנתקות", אומר פרופ' אודי לבל, מומחה בסוציולוגיה פוליטית מאוניברסיטת אריאל ומרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים. "להפך, ההנהגה גזרה על הדור הצעיר התייחסות אמביוולנטית כלפיה וניתוק. זו הייתה אכזבה שהובילה להתרחקות מהנהגות מסורתיות אחרות".
"ההתנתקות הייתה קו השבר, משבר שההנהגה לא הצליחה למנוע, אף שהאנשים האמינו ביכולתה לעשות כן", אומר מצדו שמעון ריקלין, עיתונאי מערוץ 20. "מאז יש אנשים שאומרים 'אם אין אני לי מי לי'. זה לא אומר שההנהגה לא חשובה. היא תומכת במנהיגות המקומית ומנסה לשתף איתה פעולה. אי אפשר להגיד שהם לא רלוונטיים".
מדוע לא ראינו אותם בפרונט של המאבק על פינוי עמונה?
"ההתיישבות ביש"ע גדלה מאוד, והגודל באופן טבעי מביא לחלוקות יותר סקטוריאליות. אם פעם, כשההתיישבות הייתה קטנה, מועצת יש"ע החליטה בכל דבר ועניין, כיום ההנהגה המקומית של כל יישוב היא זו שמחליטה, תוך כדי ניסיון לשתף פעולה עם המועצה; ניסיון שלפעמים מצליח ולעתים פחות. עפרה, למשל, היא כמו מועצה מקומית. היא לא צריכה אותם כדי שיכתיבו לה מה לעשות. יש לה רעיונות משלה, ואין סיבה שהיא לא תחליט לעצמה. ועדיין רוב הציבור רואה במועצת יש"ע סוג של מנהיגה ומייצגת, שמנסה להזיז דברים".
חלק מהחברה
לדברי פרופ' לבל, הנתק המתהווה בין הנהגת המתנחלים הוותיקה לבין המתיישבים הוא תהליך נורמטיבי. "העובדה שהמתנחלים הופכים להיות פחות מאוחדים סביב אותה הנהגה נובעת מתהליך של נורמליזציה, של הפיכת קבוצה ממגזר לפסיפס של החברה הישראלית, אם כי לא של כולה. התהליך הזה מעיד על שיפור בדימוי שלהם, כי אין דבר חמור מלהיות מגזר, עם כל הסטיגמות הכרוכות בכך".
בסקרים שעורך פרופ' לבל עולה נקודה מעניינת. "כשאנחנו שואלים את המתגוררים מעבר לקו הירוק מי לדעתם מייצג הכי טוב את המתנחלים, התשובות הם הכיפות הסרוגות וצה"ל, לא ראשי יישובים או רבנים", טוען פרופ' לבל. "במקביל, ככל שיש יותר תשובות כאלו, כך בכל הסקרים עולה האמפתיה כלפיהם והדימוי החיובי שלהם. הם הבינו מבפנים שמעמדם הציבורי יותר טוב כשמייצגים אותם חבר'ה כאלה ולא קבוצות ותיקות".
לדבריו, לרוב צעירי יהודה ושומרון נמאס לחוש מנותקים, מגזריים. הם לא רוצים לתחום את עתידם בהפגנות על הגבעות, אלא רוצים להיות חלק מהחברה. "ההנהגה הוותיקה כיוונה אותם להילחם על ארץ ישראל השלמה", הוא מסביר, "אבל היעד הזה קרס עם ההתנתקות. חלק מהחבר'ה החדשים אומרים 'ארץ ישראל היא חלק מהזהות שלנו', אבל קודם כל נילחם על להפוך לחלק מהחברה הישראלית".
וייס מסכימה עם הטענה הזאת, אבל באופן חלקי. "זה מתאים אולי לנוער של עפרה להגיד", היא אומרת. "הנוער שנאבק על עמונה לא יגיד את המשפט הזה". גם ברום מסכים איתה. "עפרה מורכבת מאנשים מיושבים בדעתם וממסדיים, כך שאני מניח שלא נראה את אותם מראות אם יוחלט לפנות אותם", הוא אומר.
"זה מאוד מורכב לייצר קול אחד לאירועים שמתרחשים בשטח, אפילו לאירוע כמו עמונה", אומר יגאל דילמוני, סמנכ"ל מועצת יש"ע. "מי שמדבר על נתק לא יודע על מה הוא מדבר. אי אפשר להגיד שאנחנו לא מחוברים לשטח: יו"ר מועצת ישע הוא יו"ר מועצת מטה בנימין, ראש המועצה של עמונה ועפרה. מי שהוביל את המאבק בעמונה הוא מטה היישוב, כי הוא בחר לפעול בדרך שלו ולא רצה שותפות, וזה בסדר. אנחנו מספיק בוגרים, כדי שכל גוף ינהל את המאבק בעצמו. זה לא מראה על נתק, אלא על אזור שהתבגר והתגבר על הרבה אתגרים. יש קשר עם המועצות, כשהן רוצות להוביל מהלכים אסטרטגיים שקשורים לכלל ההתיישבות, כמו החלת ריבונות על העיר מעלה אדומים או המאבק נגד הדרדור של הביטחון בגוש עציון והר חברון או בקמפיין עפרה, שם היישוב מוביל את המהלך והמועצה שותפה לתכנון, ביצוע וגם למימון. גם בתחום ההסברה, שחשוב לעתיד ההתיישבות, אנו שותפים. אי אפשר לנהל מערכה על האזור בלי ראייה כללית. היכולת שלנו להתאחד היא זו שמנצחת, ואנחנו מנצחים. גם אם חטפנו מכה קשה כמו פינוי של יישוב, מהדברים האלה אנחנו צומחים. וגם אם יש אנשים שמנסים לייצר אלטרנטיבות למועצה, זה בסדר לאזור שמונה מאות אלפי תושבים. מימי כפר עציון, דרך ימי העליות לחברון וימי סבסטיה – תמיד ההנהגה הייתה אידיאולוגית ופרגמטית. כשאתה מוביל מהלך חזוני, שרואה את העתיד, אתה חייב ללכת בפרגמטיות ולא עם הראש בקיר". ד