כרעם ביום בהיר התפשטה אתמול (ראשןו) הידיעה על פטירתו הפתאומית של מיכה לבינסון, מגדולי הבמאים בתאטרון הישראלי, ובעבר המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ומנהל בית הספר למשחק בית צבי. לבינסון מת בשנתו בגיל 64 והותיר אחריו אישה, שני בנים ושתי נכדות. בימים אלה הוא היה עסוק בבימוי ההצגה "סוס אחד נכנס לבר", בגרסה שלו ושל אבנר בן עמוס לספרו של דוד גרוסמן, שאמורה לעלות בחודש יוני בתאטרון הקאמרי בכיכובו של דרור קרן.
"עצוב, עצוב, עצוב", הגיב עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, וידידו של לבינסון. "אני מרגיש כאילו חטפתי מכת אגרוף בחזה. אהבתי את מיכה, שבשבילי היה תמיד, מאז נעורינו בתל אביב, כמו אח צעיר. הערכתי מאוד את פעילותו כבמאי, שאופיינה בחוכמה, בכישרון ובגישה אנושית".
במהלך השנים, ביים לבינסון עשרות הצגות ומחזות זמר בכל התיאטראות, פרט לחאן ולגשר. בין אלו ניתן למנות את "מותו של סוכן", "מראה מעל הגשר", "מירה'לה אפרת", "אני לא רפפורט", "התשה", "ברנשים וחתיכות", "ביבר הזכוכית", "מקווה", "גברתי הנאווה", "המפיקים" ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף", כשלאחרונה ביים גם את "השוטר אזולאי" בהבימה.
לבינסון, איש-אשכולות שנע בין תחומים שונים, הקרין סמכותיות עם קולו העמוק, מבטו החודר ומצחו חרוש התלמים, מה שלא הפריע לו בעבר לביים את נתן דטנר ואבי קושניר כצמד "הבטלנים" באירוויזיון 1987. "מה שלא עשיתי, תמיד חזרתי לתאטרון המודרני הרציני", ציין. "בשביל זה הייתי מוכן להרחיק עד קריית שמונה כדי לביים בתאטרון 'מ.ר.א.ה'".
כששאלתי אותו פעם אם הוא מרוצה מהנעשה בתאטרון הישראלי, הוא השיב: "יש הרבה דברים שצריך לשפר, בעיקר בכל הנוגע לסגידה לחוקי המסחר, עם כניעה לתכתיבי ועדי העובדים, לצד הכורח לרוץ עם הצגה מצליחה בכל רחבי הארץ. למעשה, התאטרונים הרפרטואריים הציבוריים חיסלו את התאטרון הפרטי, או המסחרי, בארץ".
"בעיני זה לא טוב", קבע. "התאטרון המסחרי חסר לקהל הרחב וכיום כמעט לא קיים. במידה רבה זה בגלל שרוב הפעילות של התאטרון הרפרטוארי, היא כמו של תאטרון מסחרי. זה גורם לו להימנע מלקיחת סיכונים של תכנים ושל צורות".
כאמור, מדובר בבמאי משכמו ומעלה, שדחה לא אחת הצעות לנהל תאטרון רפרטוארי. "יכולתי לנהל, אבל תמיד העדפתי לביים", אמר. "רוב חיי המקצועיים התרכזו בחדרי חזרות, עם כל הקסם שבהם. אתה יודע מה זה להיות שליש מהיממה בעולם אחר, במציאות שאתה שולט בכל פרטיה, ובצאתך משם אתה נבלע בשגרת היומיום? בניהול האמנותי של פסטיבל ישראל מצאתי קסם אחר, שם היה עלי לשים בצד את המגלומניה שלי כבמאי, ולהתאהב בעבודות של אחרים".
ומה לגבי ניהול בית צבי? תהיתי. "ראיתי שליחות בטיפוח דור העתיד של השחקנים, מה גם שהיה משהו מדליק בלהיות מוקף שם באנשים צעירים, שאותם רציתי לצייד בארגז כלים לקריירה שלהם".
מעולם הוא לא הסתגר בדל"ת אמות הבימוי. קרה לו לא אחת שתיירים ניגשו אליו ושאלו אותו אם הוא זה מהכותל, לאחר שזיהו אותו על פי קולו הנמוך שאיתו קריין בסדרות טלוויזיה חשובות כמו "שרשרת הדורות" - מיצב וידאו ותאורה במתחם הכותל המערבי, שבו הוא, הבמאי, גייס את עצמו גם על תקן הקריין המרשים.
הצטיין גם כשחקן ומוזיקאי
פה ושם אף הגיח למרקע כשחקן. בתשובה לשאלה איך זה להיות בצד השני של המתרס, ולשחק ב"הערת שוליים" של יוסף סידר, אמר: "זה היה ממש כיף. כמי שבדרך כלל מדריך שחקנים מעמדת הבמאי, הייתה לי כאן הזדמנות לחוות את מה שעובר עליהם, בבחינת לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. הסרט יצא כשניהלתי את בית צבי, והתלמידים ראו שהמנהל שלהם לא רק מדבר, אלא גם יודע לעשות את זה. שבהזדמנות הזו למדתי הרבה מסידר".
לאחר דברים אלה, הרהר קלות והוסיף: "אחרי ששיחקתי ב'הערת שוליים', יש לי חלום, כמי שלמד בארה"ב גם קולנוע, לביים לראשונה סרט משלי". לבינסון, בנה של צ'לנית ושל איש פרסום, ואחיו של המלחין גדעון לבינסון, אמר לא פעם, שאם לא היה עוסק בתאטרון וברדיו (היה כתב צבאי במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה), אולי היה עוסק במוזיקה.
כסקסופוניסט נלהב בעברו, כשהיה רוצה להתרענן משלל עיסוקיו, היה מתיישב ליד הפסנתר, מאלתר מנגינות ג'אז ושואל את עצמו עד מתי יתרוצץ בין חדרי חזרות ויביים. "כמעט בכל הצגה שביימתי, היה שלב בחזרות שבו מצאתי את עצמי אומר לעצמי: 'די, זאת ההצגה האחרונה שלי'", התוודה. "אבל אז הגיעה ההצגה הבאה והקסם נמשך".