לוחמי העילית של הכבאות: "אם המצב יימשך - נחדל מפעילות"

"אם המצב יימשך כמו שהוא, יכול מאוד להיות שבשלב מסוים נחדל מהפעילות הזאת", אומר רב־רשף עמוס נורברט־סילם. "בעבר זה כבר כמעט קרה לפרק זמן קצר כי בסוף הגענו להבנות. אבל בפועל ההבנות האלה לא מומשו. יכול מאוד להיות שאם נגיע למסקנה שאנחנו עומדים מול שוקת שבורה, נשים את המפתחות וניתן לצבא להתעסק עם הדברים האלה".

נורברט־סילם, לוחם אש, משמש כמפקד היל"מ (יחידה לחילוצים מיוחדים), יחידת העילית של מערך כיבוי האש בישראל, שפועלת תחת הרשות הארצית לכיבוי והצלה, ארגון הכבאות וההצלה הרשמי של מדינת ישראל, המופקד על כיבוי ומניעת דליקות והתפשטותן וכן על הצלת נפש ורכוש.

פעילותה של היל"מ התרחבה כל כך בשנים האחרונות, עד שכיום כמעט כל תחנת כיבוי במדינה מחזיקה אחת. מתוקף תפקידו מעת לעת נורברט־סילם מוצא עצמו לובש מדים אחרים, כאלה שמתאימים למצבי חילוץ קיצוניים, למשל חילוץ מבאר עמוקה, ממכונית הנסחפת בשיטפון אלים, מגג בניין רעוע או מעומק פיר של מעלית; כל מה שעד לפני כעשור היה נחלתה הבלעדית כמעט של יחידת 669 הצבאית.

אלא שכעשור לאחר הקמת היל"מ, לנורברט־סילם ולאנשיו נמאס. לטענתם, שנים של דיונים והסכמים באשר לתנאי העסקתם לא הניבו דבר. לדבריהם, הם עדיין לא מקבלים כמעט דבר תמורת מילוי התפקיד הרגיש הזה, יחידה מובחרת או לא.

"קח את השיטפונות שהיו בכל המדינה כמעט בינואר 2013", אומר א', בכיר ביחידת החילוץ שביקש שלא להזדהות. "היו אזורים מהמרכז וצפונה שחוו שיטפונות שלא היו 100 שנה. אבל אם תספור את מניין הנפגעים באותם שלושה ימי גשם, תגלה שהיו אפס הרוגים. למספר הזה יש משמעות מאוד גדולה, כי כשיש הרוגים, המדינה מתעוררת ועושה רפורמה, עיין ערך אסון הכרמל, שעד שבאו 44 הרוגים אף אחד לא עשה כלום.

העובדה שלא היו לנו הרוגים בשיטפונות היא תוצר של היחידות המיוחדות האלה. אבל מה יהיה בשיטפונות הבאים? האם עוד פעם נישען על הרצון הטוב של לוחמי האש, או שאתה רוצה לעשות את זה בצורה מסודרת? המצב היום הוא שאין בית ספר לחילוץ, אין בכל מחוז קצין חילוץ מחוזי, מישהו סמכותי שזה עולם התוכן שלו, ואת ההכשרות אנחנו צריכים ליזום. גם זה קורה על בסיס רצון טוב של אגף ההכשרה. זה לא צריך לעבוד ככה".

לדברי לוחמי אש ויל"מ נוספים, המצוקה מתחילה בהיבט הכי בסיסי ויומיומי: הציוד האישי. "יש ציוד, אבל מעט מאוד", אומר נורברט־סילם. "רחוק ממה שצריך להיות". לדבריו, קרה בעבר שתחנת הכיבוי מפתח תקווה נדרשה לחלץ אדם ממים, אלא שלאנשיה לא היו מספיק חליפות צלילה מותאמות, אז הם נאלצו לפנות לתחנת כפר סבא הסמוכה כדי שתלווה להם כמה. "לא מדובר במיליונים שחסרים, אלא בכמה מאות אלפי שקלים", הוא אומר. "זה לא משהו שהוא בשמיים. אם תבדוק מה קורה במחוזות או במשרדי הנציבות, תמצא שניפחו שם את המשרדים בצורה שלא תיאמן. יוצא שהיום אנחנו עסוקים המון בניירת מיותרת, המון תרגילים שעולים מיליונים ואין בהם צורך, אבל את מה שצריך לא מקבלים או שמקבלים מעט מאוד".

אומנם ניתנו בעבר הבטחות ונחתמו הסכמים, שאושרו בידי שני הצדדים – ארגון הכבאים והרשות הארצית לכיבוי והצלה - לאספקת ציוד מיגון מתאים ללוחמים, שגם יתחדש מעת לעת, ואף ליצירת מנגנון של הכשרות הולמות, מסודרות ותקופתיות, שהן הכנה הכרחית למצבים המורכבים והרגישים שאנשי היל"מ מתמודדים עמם בשטח. אלא שבפועל, אומרים אנשי היל"מ, זה קורה מעט מאוד. "זה לא שאין הכשרות בכלל, אבל הן נעשות מעט מאוד ולא בזמן", אומר נורברט־סילם.

העובדה שמדובר בתוספת על פעילות הכיבוי השוטפת מביאה לכך שבעוד משרה מלאה בישראל עומדת על 186 שעות בחודש, כבאי עובד מינימום של 240 שעות. "תוסיף על זה לא מעט עובדים שעושים למעלה מ־50 שעות נוספות, זאת אומרת 300 שעות עבודה בחודש, וזה לא מעט עובדים אצלנו", הוא מוסיף. בראשית אפריל 2015 כתב ארגון הכבאים מכתב חריף לנציב הכבאות דאז, שחר איילון, שבו הזכיר ש"לוחמי האש בחרו להתנדב ליחידות החילוץ, ומשכך הם רשאים להפסיק את התנדבותם". עותקים מן המכתב נשלחו גם לשר לביטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ', יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ושורת בכירים במערך הכבאות הארצי. ולמרות זאת, אומרים הכבאים גם היום, דבר לא באמת השתנה.

הכבאים שהתנדבו לשרת גם ביחידת החילוץ המובחרת בתחנות הכיבוי השונות נאלצים עדיין לקושש בגדי מגן מתחנות אחרות או להסתפק בציוד מיושן ושחוק או פשוט לרכוש ציוד נדרש מכיסם האישי, מהאתר איביי למשל. "מה שיוצא הוא שמפקדי תחנות זורקים כמה שקלים לציוד או מפקדי מחוזות מאשרים לנו להתאמן", אומר א'. "בסוף המצב היום הוא שפעילות היל"מ מתבססת על הרצון הטוב של אנשים טובים, שאומרים: אני אקח את זה על עצמי ואדאג שהעניין יתבצע. אבל כשאתה לובש מדים אתה לא יכול להתבסס על טובות".

בעיה יומיומית

מצוקת מזומנים במערך כיבוי האש בישראל אינה עניין חדש. דוח מבקר המדינה הראה כבר בשנת 2010 כי מערך זה סובל מהזנחה מתמשכת אשר הובילה, בין היתר, למחסור של למעלה מ־100 כבאיות; הסתמכות על מכשירי קשר ישנים וערוצי תדר מעטים; היעדר מערכת ממוחשבת כדי לתקשר בין התחנות; מיעוט הכשרות בבית הספר לכבאות והצלה ועוד. כך קרה שבמקום מערך אחריות מסודר, רבות מהפעילויות השוטפות בתחנות השונות נאלצות, כאמור, להישען על רצונם הטוב של לוחמי האש להתנדב אליהן. כך, לצד תפקידם הרגיל, לוקחים על כתפיהם לוחמי אש עוד סמכויות ותפקידים, גם אם אינם מתוגמלים על כך, או שהדבר דורש מהם סיכונים שהגדרת התפקיד הבסיסית שלהם אינה מכסה.

בשבוע שעבר הגיע הדבר לכדי פיצוץ, כאשר ארגון הכבאים הודיע כי לאחר חמש שנים שבהן אנשיו מצאו עצמם ממלאים שורה של תפקידים בלי לקבל על כך כסף או הטבה מקבילה – הם יפסיקו למלא אותם. בעגה הפנימית אלה מכונים נע"תים, ראשי תיבות של "נוסף על תפקיד". במערך כיבוי האש מדובר בתפקידים כמו דובר מחוזי, מומחה לאסבסט, מומחה לחומרים מסוכנים, ממונה מתנדבים ועוד שורה של סמכויות שלטענת הארגון עד היום לא זכו לכל תגמול, ולכן לוחמי האש נאלצו לקחת אותם על עצמם מרצונם הטוב.

"ככל שבעתיד תמצאו לנכון להקים נע"תים חדשים־ישנים, אנו מצפים שהדבר ייעשה בשיתוף ובהסכמה תוך קביעת תגמול מבעוד מועד, כמקובל", כתב יו"ר ראש ארגון הכבאים רס"ר אבי אנקורי לנציב הכבאות וההצלה הנכנס רב טפסר דדי שמחי.

בינתיים כ־300 לוחמי אש שהתנדבו לשמש ביחידת החילוצים המיוחדת ברחבי הארץ ימשיכו למלא את תפקידם. לדברי אנקורי, העבודה ביל"מ היא תפקיד שפשוט אי אפשר לבטל. מחאה או לא, אם המציאות תזמן חילוץ מסובך ומסוכן, הוא ואנשיו יצאו לבצע אותה.

"לא הייתי אומר שאנחנו בני ערובה פה, כי בסוף לוחמי האש פה כדי להציל חיים, לא משנה מה", אנקורי מסייג. "אבל ביום־יום אתה עדיין בבעיה. למשל, מאיפה משיגים ציוד. יש בלאי גדול, יש צורך גדול להחליף. אחרי משא ומתן ארוך, לפני שנה אמרו לנו: קחו מכנסיים חדשים. מה אני מקבל? 80% פוליאסטר. זה כמו פלסטיק. אז אחרי שבאנו שוב וישבנו וניסינו להגיע להבנות, ארגנו מכנסיים חדשים לכבאים, הפעם רק 20% פוליאסטר, שזה יותר טוב. אבל כשאתה בפעילות, אתה לא יכול לסמוך על ציוד שלא מתאים, וזה מה שקורה כבר שנים".

בלי אבא ואמא

אלא שהמחסור בציוד מתאים לפעילות היל"מ הוא רק ההתחלה. ישנה בעיה אחרת שמקשה את פעילות היחידה. אנקורי מכנה אותה מחסור ב"אמא ואבא". א' קורא לה "היעדר עץ מבנה". בלשון פשוטה, ליחידה הזאת, שהוקמה אי אז בין 2003 ל־2004, אין עד היום שרשרת פיקודית מסודרת. "אין מישהו שיאמר לי מי האחראי, מה גבולות הגזרה שלו ומה הוא אמור לדעת מבחינה מקצועית", א' אומר. לדבריו, זה שורש הבעיות האחרות. הרי בסופו של דבר התקציב החסר מוערך, כאמור, בכמה מאות אלפי שקלים בלבד, אלא שבהיעדר דמות ברורה שאמורה לדאוג לאנשי היחידה הזאת בחלונות הגבוהים – הם נידונו להמשיך להיטרטר בין הערכאות, בלא תוצאה של ממש.

"בסוף לא מדובר בכזה הרבה כסף", א' ממשיך. "הציוד נמצא, ובשטח אנחנו פותרים את הבעיה, אבל אין לנו את הלמעלה. אין מי שיוכל להמשיך ולמשוך את העגלה הזאת מלמעלה. אז אנחנו ממשיכים לדחוף אותה מלמטה".

לעומת מדינות אחרות, טוען א', הבעיה מתחדדת עוד יותר. "בחו"ל יש תקציבים, יש עץ מבנה, יש קצין שעובר מיחידה ברורה ליחידה ברורה, יש מסלול ברור בתוך היחידה שבו אתה יכול להתקדם ולקדם אחרים. מה שאנחנו אומרים לא נובע מתוך זה שאנחנו מחפשים להיות קצינים – להפך. אנחנו רוצים להביא אנשים במקומנו. אם לצורך העניין מפקד משמרת רוצה לשים מפקד יחידה במקומי, אין תקן. אז אני צריך לפקד על המשמרת, על היחידה, וגם לדאוג לתרגילים".

מה אומרים לכם הממונים?

"דיברנו עם הנציב הקודם ועם הנציבות באופן כללי, אבל זה די נעצר ברמות האלה. מה גם שבפועל, העבודה מתבצעת. הרי אנחנו נמשיך לחלץ ולא יעזור כלום, אבל לצערי מודדים כמה הרוגים היו עד היום, לא מודדים כמה הרוגים היו אם היחידות האלה לא היו קיימות. אולי אם היו לנו הרוגים, חס וחלילה, היינו מקבלים את התקנים מיד".

מהרשות הארצית לכבאות והצלה נמסר: "אגף המבצעים בשיתוף עם ועדת החילוץ הכין נייר מטה הקובע את עץ המבנה, תקן וכשירות נדרשת של יחידות החילוץ. הנושא יוצג בקרוב לנציב. יודגש כי בתקופת איגודי הכבאות (לפני הקמת הרשות הארצית לכבאות והצלה) יחידות החילוץ פעלו על בסיס התנדבותי כמענה לצורך מבצעי שהגיע מהשטח".