תושבי נהלל לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם. פתאום, אחרי 96 שנים שקטות במונחים ישראליים, הם מוצאים את עצמם בלב סערה מבית היוצר של שרת התרבות מירי רגב. זה קרה אחרי שהסופר מאיר שלו, בן היישוב, התארח אצל קובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל", והתייחס לטענות שבספריו מככבות רק דמויות אשכנזיות. "לא היה אף מזרחי בקרב מייסדי נהלל", הוא אמר.
מבחינה היסטורית צודק שלו, אבל לא לדעת רגב, שהתרעמה וכינתה אותו "חצוף", והוסיפה: "המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל. הוא פשוט לא רצה לראות אותם". וכעת אנשי נהלל מוצאים את עצמם במתקפה. הסיפור השלם שלהם נעלם. סיפורו של מושב העובדים הראשון בארץ ישראל, שנוסד על ידי אנשי העלייה השנייה על בסיס רעיונות של צדק חברתי, קשר לאדמה, ערבות הדדית, קנייה ומכירה משותפת. אז היו להם ביצות לייבש, כבישים לסלול וקרקע להכשיר. היום ההתמודדויות שלהם שונות.
"איך קרה שגורמים לאנשים שחיים פה להתבייש במה שהם עשו ובעבר היפה שלהם?", שואלת ר', קיבוצניקית שעברה לגור בנהלל בעקבות נישואיה לבן המקום. "הכל נהיה הפוך. כל מה שצריך זה להצטרף לשבוע לחקלאי שעובד קשה, משכים מדי בוקר וממשיך את מה שעשו אבותיו, גם בימים שהחקלאות היא ענף כל כך חבוט".
"משמאל יצאו תפיסות חשובות על רב־תרבותיות, פוליטיקה של זהות, ועוד תיאוריות המאפשרות לבחון בביקורתיות רכיבים רבים בישראליות ובציונות. מה שהוביל להסטת הדיון מההישגים למחירים, מהגיבורים לקורבנות", אומר פרופ' אודי לבל מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל ומרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים. "אבל מרגע ששיח ציבורי ביקורתי מתהווה, לא ניתן ליישם אותו רק על מיתוס אחד ולעצור את היישום שלו על מיתוס אחר. נהלל נכנסת כעת למגננה, כי השיח הביקורתי מופנה כעת כלפיה. אין זה מוחק את מה שנעשה שם, אך בהחלט מפקפק בשאלת הבלעדיות והייחודיות, כמו גם ביושרה. היו קיבוצים ומושבים מיתולוגיים שזכו, אם לא לתגמולים פיננסיים אז לתגמולים סמליים ותרבותיים. אך האם תגמולים אלו לא נשללו ממי שהקריבו לא פחות ואולי אף יותר, וללא החיבוק הממסדי?
"כשמאיר שלו טען שהוא זוכר רק אשכנזים, גם אם זו חוויה אותנטית של ילדותו - זה מפתיע בלשון המעטה", ממשיך לבל. "אם היו אומרים לי שיצא לאור ספר בשם 'לא ראיתי מזרחים בנהלל' מאת מאיר שלו, הייתי משוכנע שהנה יוצא עוד ספר ביקורתי, שבו מתחשבן הכותב עם מחוז ילדותו שבו היו 'האחרים' שקופים, והוא כקורבן של השיטה, נאלץ גם כן במשך שנים להאמין בבלעדיות ההגמוניה האשכנזית־סוציאליסטית להצלחת המיזם הציוני".
אלא ששלו דווקא זוכר גם זוכר. "בתקופת ילדותי היו דווקא יהודים מעדות המזרח, גם במגדל העמק במעברה וגם בתוך הכפר היו לנו דמויות מזרחיות", אמר שלו בראיון לבן כספית ב־103FM. "היה לי מורה נערץ, יעקב מאסטרו ז"ל, שהיה ספרדי וכתבתי עליו בהערצה בספר. המחנך שלי, יעקב מתתיה היה מעדות המזרח, והרב של נהלל היה תימני. גם ב'רומן רוסי' יש גיבור מרוקאי למהדרין ושמו מרדכי בוסקילה".
שלו לא לבד. יאיר מור, מזכיר מושב נהלל אומר: "חלק מזיכרונות ילדותי הם העובדים שעבדו בנהלל שבאו מן המעברה בתל שמרון, ביניהם שמעון בוזגלו ומסעוד, דוד וחביב פרץ גצל ויענקלה בולקלה, שעבדו עד גיל פרישה, נתנו את כל כולם לעבודה וחברי נהלל אהבו והוקירו אותם".
העולים ואנחנו
לדברי מור, אחד העקרונות של המושב היה עבודה עצמית, כך שאסור היה לקחת פועלים, אולם בשנות ה־50, כשהחלה העלייה הגדולה, קיבלה האסיפה הכללית החלטה שכל בעל נחלה חייב להעסיק עובד מהמעברה, לפחות יום בשבוע. העולים ממרוקו, מרומניה ומהונגריה שגרו במעברות הסמוכות - תל שמרון ורמת ישי - שולבו בעבודות החקלאות בנהלל, מרביתם במשקים. בתחילת שנות ה־50, עם הקמתה של מגדל העמק, עברו חלקם להתגורר שם והמשיכו לעבוד בנהלל.
"נוסף על כך הייתה התנדבות של מורים ונותני שירותים שנסעו למעברות ללמד עברית, לשוחח עם העולים ולעזור בכל. הייתה פה התייחסות, התנדבות ותרומת שמיכות ובגדים. חלק מהילדים למדו איתנו בבתי הספר", אומר מור ומזכיר כי בשנות ה־50, במצוות דוד בן־גוריון, התנדבו בני נהלל ומושבים נוספים לעזרת מושבי העולים בנגב, בפרוזדור ירושלים ובגליל.
"נהלל קלטה גלי עלייה של גרעינים שבאו מארצות שונות להכשרה חקלאית, כמו גם עולים מילדי טהרן ועליית הנוער מיוון, מרוקו, עיראק וגרמניה. בביתנו תמיד היו עולים בדרכם הראשונה בארץ. הורי אימצו ילד בן 6, הקטן ביותר שהגיע בעליית הנוער. הוא לא ידע מילה בעברית. רק יוונית. עד היום הוא נחשב לבן משפחה. ממש אח שלי. אמא שלו נרצחה בשואה, וכשאביו בא לארץ הוא בחר להישאר איתנו כי הרגיש כבן נהלל".
מור ממשיך למנות את המשפחות שסייעו בקליטת עולים. "זכור לי איציק של משפחת בן עמי, מרקו שהיה אצל משפחת פלד, וחיים ארז, מילדי טהרן, שהגיע למשפחת שניפר. בסופו של דבר, זה היה חלק מההוויה ומהעשייה של הראשונים פה בעמק, שייסדו את המושב אבל ראו לעצמם חובה לקלוט אנשים נוספים. אנשי נהלל לא עשו את זה בשביל לקבל ציון, הם ראו בכך את הציונות ובניית הארץ. עובדה: נבנתה פה קהילה ייחודית, שעד היום שומרת על שיתוף גם במפעלים כלכליים של האגודה שנוצרו כענפי שירות והפכו לענפים כלכליים, ובעיקר בעזרה ההדדית ובחיי קהילה שקשה היום למצוא כמוה".
נהלל, שנוסדה ב־1921, משתרעת על פני שטח בצורת עיגול שעיצב האדריכל ריכארד קאופמן בכ־9,000 דונמים בעמק יזרעאל, המאכלסים כאלף איש וכ־75 משקים חקלאיים. ובישראל, כמו בישראל, את הסיפור אפשר לשמוע מהחיים ולא פחות, מהמתים. בית הקברות של תושבי המקום נקבע בתל שמרון. "יהיו מתינו לנגד עינינו", אמרו התושבים. "כך נעשינו לשני יישובים: אחד עמל, טורד, דואג מזריחת החמה עד שקיעתה, ושם למעלה אלה שליווינום למנוחת נצח", כתבה דבורה, אמו של משה דיין, בת לאחת המשפחות הראשונות.
כמעט כל משק בנהלל פגש את השכול. 46 מבני המקום מצאו את מותם במערכות ישראל. "ביחס למספר התושבים, נהלל הייתה המקום שספג הכי הרבה אבידות במלחמות. אין משפחה בנהלל שלא ספגה אבידות", אומר יאיר מור, מזכיר המושב. הראשונים היו אב ובנו, יוסף ודוד יעקבי, שנרצחו על ידי פורעים ערבים שהשליכו פצצה בשנות ה־30. על המצבה המשותפת שהוקמה על הקבר נחקק: "ברגעי מנוחת העובד מעמל היום, נרצח האב. בשחר ילדותו, טרם ידע חיים, נקטף הבן". על כל בן שנפל, ילד הקרוי על שמו. את "אנחנו שנינו מאותו הכפר", מספרים שם, כתבה נעמי שמר על שני בני המקום: עמית-סלוצקי ז"ל שנהרג שמלחמת יום כיפור וחברו יוסף רגב יבדל"א.
לשמר את הסיפור
"בני ובנות נהלל, בכללם ילדי, מזהים את מסגרות השירות הערכי־איכותי כדרך לאתגר וקרדיט אישי ולשימור סטטוס חברתי", אומר גיא צפוני, תושב נהלל ומנהל אסטרטגיות קהילתיות, ממקימי המדרשה באורנים ומייסד ומנהל "שדמות" - המרכז למנהיגות בקהילה במכללת אורנים. "לשאול היום אם אנו רואים מימוש יומיומי של הערכים שעליהם נאבקו מייסדי נהלל, זה כמו לשאול אם אנו רואים מימוש רעיונות יציאת מצרים, מעבדות לחירות ומעמד מתן תורה בסיני, בחברה הישראלית בפרט והיהודית והאנושית בכלל.
"בשגרת החיים בנהלל, כמו בכל החברה הישראלית כיום, השאיפה והיומרה להיות מעבדה של חברת מופת אוטופית, כפי שמייסדיה חלמו, אינה קיימת עוד", הוא ממשיך. "עם זאת, בנהלל מבקשים עדיין לשמר את הסיפור. כאשר חברה וקהילה משמרות סיפור, הן בעצם טוענות בדנ"א שלהן את מקור ההשראה, התבונה, ערך השליחות והיכולת ליישמו בעתיד, בהתאם לנסיבות המשתנות. האתגר הוא לעמוד במתח בין השימור של 'כזה ראה וקדש', שרואה בדור החלוצים חד־פעמי, לבין השימור של 'כזה ראה וחדש', שרואה חלוציות משתנה ומותאמת לנסיבות החיים המשתנות".
ש', בת 80, היא דור שלישי בנהלל. הוריה הגיעו עם סבה וסבתה, מטופלים בשלושה ילדים קטנים שרעבו ללחם. "כשקמה נהלל, זו נראתה לסבא וסבתא
צורת ההתיישבות הכי מתאימה להם. הם אהבו את נהלל ויש גאוות יחידה - ובצדק. לא היה משהו לאומי גדול שהנהללים לא היו שותפים בו: אם זה להתגייס לצבא הבריטי, לפלמ"ח, בכל דבר. אני לא יודעת מה עוד רוצים מאיתנו".
זיכרונות הילדות שלה כוללים בעיקר הרבה האהבה למקום, בוץ טובעני ואבק. "היו שבילים, לא היו כבישים. הלכנו לבית הספר, הגענו מבוצבצים וחזרנו מבוצבצים. הפרנסה לא הייתה קלה. אבי עבד בשנים הראשונות מחוץ למושב כדי שיהיה משהו לפרנסה והצטרף לצבא הבריטי. רק אמא שלי החזיקה את המשק. הייתה רפת, היו לול, עצים ומטעים. אני זוכרת את עצמי כבר בגיל 5 מנגבת תפוחים מהריסוס ועושה כל מיני עבודות, כי היא הייתה לבד".
גם השנים שבאו לאחר מכן לא התאפיינו בשפע. ולמרות זאת, אפשר למצוא בעיתונות ההיסטורית ידיעות כמו זו שפורסמה באוקטובר 1939 בעיתון "הפועל": "בני נהלל, חברי הנוער העובד, התעוררו לעזרת חבריהם מחוסרי העבודה ואספו למעלה מטונה חיטה. במכתבם למרכז הנוער העובד הם פונים בקריאה לכל בני המשקים לארגן אוסף מיבול תוצרתם בשביל החברים".
בין המסמנים למחלצים
העבר וההווה צועדים זה לצד זה בנהלל. בצרכנייה, במועדון הוותיקים ובמקומות נוספים תלויות תמונות היסטוריות. על מבנים רבים כמו בית העם, המחלבה והסליק מתנוססים שלטים כחולים של המועצה לשימור אתרים. אם הכל יסתדר כמתוכנן, בשנים הקרובות יוכפל בנהלל מספר התושבים. העיגול המיתולוגי של נהלל התחדש לאחרונה בעיגול נוסף, "דרך השדות", שבו יתגוררו בנים ובנות ממשיכים של המושב. "הרדיאלי", הם מכנים אותו בחיבה.
דמויות שהיו חלק מההיסטוריה של ישראל עדיין כאן. למשל שר החקלאות לשעבר אריק נחמקין, שעדיין רוכב על סוסים וגם על אופניים, ומדי חג שבועות משתתף ברונדו הסוסים המסורתי. "מרבית השמות שעל שלטי המושבים לא השתנו כבר שנים רבות, עדות לשורשיות ולהמשכיות המבורכת. תיירים ומבקרים רבים באים לשמוע את סיפורי נהלל של החלוצים, ההתיישבות וגם לערוך קפיצה ספרותית לספרים הנפלאים של מאיר שלו, שמתארים בכישרון רב את הווי הכפר כפי שהיה בעבר", אומרת יו"ר הוועד המקומי, לימור רגב. 27 שנים היא מתגוררת בנהלל, נשואה לבן המושב, יהונתן רגב (דור שלישי במקום) ואם לשניים.
"הוועד המקומי בנהלל קם ביוזמת משרד הפנים, לאחר שמספר התושבים שאינם חקלאים עלה על מספר החקלאים המאוגדים באגודה חקלאית", היא מסבירה. "עד אז לתושבים לא היה ייצוג מוניציפלי, והם לא יכלו לבחור ולהיבחר למוסדות נהלל. הוועד המקומי, כבכל מקום, עוסק בכל התחומים המוניציפליים, מחינוך ועד כבישים, מתאורה ועד תרבות, מקטן ועד גדול וכל זאת בכפוף לתקציב. אני רואה עצמי חוליה בשרשרת הדורות הנהללית. החזון שלי ושל הוועד המקומי כולו הוא הובלה של קהילה מתנדבת. רק היוזמה והתגייסות התושבים, בהובלת הוועד המקומי, יוצרות קהילה חזקה ומתפתחת חברתית ופיזית. כמו אז, כך גם היום. מושב נהלל הוא בית מחבק לגור בו. קהילה חזקה, מלוכדת וחיובית מאוד. חלק מעקרונות היסוד של המושב, עזרה הדדית למשל, עדיין תקפים ומהווים בסיס חשוב ומחייב".
אם כך, מדוע סיפורה של נהלל נחווה אצל חלקים מהחברה הישראלית כמקום לדיכוי והדרה של סיפורים אחרים? "יש היום שתי מגמות בקרב הקבוצות שלא היו חלק מהממסד או מהאליטה. יש את 'המסמנים' ויש את 'המחלצים'. המסמנים, שמירי רגב היא אחת מהם, אוספים עדויות להדרה ולגזענות כלפי רבים מציבור בוחריהם. לעומת 'המחלצים', שעוסקים ביצירת אפיקים להשתלבות הקבוצות הללו במוקדי העוצמה. רגב מקנה לקהלים שלה ערנות וביקורתיות ביחס למצבם ומסמנת את האחראים לו. אין לזלזל בפוליטיקה של הזעם, אך לטווח הרחוק השאלה היא אם זה יישאר ברמה הזו, של כעס שיתורגם לכל היותר להצבעה פוליטית, או שהיא גם תהיה חתומה על 'חילוץ'".
"בעבור רבים מחברי המושב, נהלל היא מקור גאווה ותחושת שייכות חזקה, למקום ולסיפור הדרמטי שסבתא וסבא רבא היו מגיבוריו", אומר גיא צפוני. "בעבר הלא רחוק סיפורם של אלה היה מעורר השראה לכלל החולמים בארץ ובעולם, על חלוציות מהפכנית המבססת חברה שוויונית וצודקת בארץ ישראל. להמשיך לעסוק בניתוחים ודיונים מדוע כך קרה ואצל מי יושבת האשמה, זו בדיוק הדרך להמשיך ללבות את האיבה.
"תמונת העתיד הלאומית והקהילתית לישראל יכולה להמשיך להיות קרב אינסופי של סיפורים מתנגשים, פוליטיקה של זהויות, המשחקות לידי פוליטיקאים ציניים בעבור רווחים קצרי מועד. לעומת זאת, בשונה מימיה הראשונים של הקמת המדינה, אין יותר צורך וגם אין אפשרות להעלות סיפור וזהות קבוצתית אחת למעמד הגמוני ולהפעיל מנגנון של 'כור היתוך' על יתר הזהויות והקבוצות. תמונת עתיד זאת מאפשרת ראייה מחודשת של יתרון הריבוי, המגוון ופסיפס הזהויות במרחב הציבורי".