"השעה 11:00 בבוקר, אני מרוסק מכף רגל ועד ראש. חטפתי מכה נוראית מהמקלע, זה מחק לי חצי שעה מהזיכרון בכלל. היינו בדרום, לא אכלנו כלום והיינו בתוך רשתות הסוואה, מחכים לפעולה. אספו אותנו בלילה, המח"ט אמר לנו שכמו שזה נראה עכשיו, מחר בבוקר תפרוץ המלחמה, הסיסמה תהיה 'סדין אדום'. ואז הוא אמר 'חלק מכם, לא יודע מי, ימותו בחולות סיני'. הסתכלנו הצידה ושאלנו מי יישאר ומי יילך. היום אני כבר יודע". כך, במילים מצמררות, פתח, בפעם הראשונה, גבי גזית, את סיפור פציעתו במלחמת ששת הימים, במסגרת קרב עקוב מדם מול הצבא המצרי באזור צומת רפיח.
גזית סוחב עד היום את הצלקות הפיזיות והנפשיות, ובמהלך תוכניתו ב-103FM, סיפר לענת דוידוב, איתה שידר את שאירע, כשעל הקו עלה גם במהלך השידור שלמה אורן, נהג הג'יפ שהיה עם גזית, והציל את חייו של שדר הרדיו. גזית המשיך לסיפורו ואמר: "היינו ילדים בני 19. מה הבנו? שמענו חדשות, הבנו שיש אשכול ודיין, הבנו שהכינו אותנו שנתיים לזה, ואז הגענו למלחמה".
"לא ידענו כלום, לא הגיעו עיתונים, לא ידענו כלום. ידענו שהמצרים עושים בעיות, והתייחסתי לזה בתור אימון. 8:15 בבוקר פתאום בקשר "סדין אדום", הדבר הראשון שעשיתי היה לעלות על זחל"ם. לקחתי את הדיסקית והעפתי אותה. עליתי על הזחל"ם והתחלנו לנסוע. היינו 8-9 אנשים, ואני הייתי מפקד. אני זוכר הרבה נקישות של כדורים בזחל"ם, ולא הרמנו את הראש".
"עוד נעמדנו בצומת, וחיכינו. היתה אש רצינית. בצומת רפיח היתה דיוויזיה של הצבא המצרי וגדר עם שלט עם גולגולת של מוקשים. היינו אמורים להוביל את הטנקים למקום ההתרחשות, זאת היתה המשימה שלנו. מגמת ההתקדמות היתה לעבר סואץ. בנצי ניסנבוים ז"ל היה חבר טוב, הוא נפצע קלות ברגלו, והחליף איתי. הוא אמר לי 'גבי, הוא חובש אותי ואני חוזר לג'יפ'. ירדתי, התיישבתי על הג'יפ, ומאז אני לא זוכר כלום.
שלמה אורן, שהיה באותה התקרית, אמר: "מה אני זוכר? שעקפנו את הזחל"ם ואחרי איזה 200 מטר, שמענו בום גדול, הסתכלנו אחורה, ואתה תפסת את הראש כשראית את הזחל"ם עולה באש. נסענו עד צומת רפיח. לא אמרת כלום, רק תפסת את הראש. עד שהגיע המוקש. קיבלנו פקודה להסתער על הגבעה, כולם ביחד ואז ראינו אחרי 50 מטר חוט תיל על החול. אמרת לי 'סע, סע', ואחרי 30 מטרים עלינו על מוקש טנקים ועפנו באוויר".
"הג'יפ התהפך על הצד, גבי נפצע קשה, ואני עפתי מהג'יפ. ירו עלינו מכל הכיוונים, הסתתרנו מאחורי הג'יפ. לקחתי ג'ריקן מים, ואת גבי על הגב, וצעקתי על הסייען קשר שיבוא אלי. הלכנו איזה 100 מטרים. אתה נשפכת על ההגה והג'יפ נמשך לצד שמאל ואני משכתי אותך. הלכנו לתלולית עפר גדולה. היה שם מבנה, ולא ידעתי מה קורה. פתאום עבר שם רכב נ.נ, רצתי לכביש, עצרתי אותו, ולקחו אותך לשם".
גזית חזר לתאר את שעבר עליו והוסיף: "פתאום ראיתי אינפוזיה, והייתי בטוח שאני ברכבת. לא הבנתי, המחשבה הראשונה שעברה לי היא אושוויץ. כל פעם שהתעוררתי לא הבנתי, אבל מתברר שהייתי ברכבת שנסעה מבאר שבע לפתח תקווה, ומשם לקחו אותנו לטנדרים לבית החולים. ואז איבדתי שוב את ההכרה. זה בא והלך. אף אחד לא ידע מי אני. הייתי פצוע אלמוני בגלל הדיסקית. כל פעם שאלו אותי בהפסקות שהתעוררתי מי אני, אבל לא יכולתי לענות להם. היתה פקודה לא לתת לי מראה, כדי שלא אראה את עצמי.
"הרגשתי שיוצאים ממני צינורות, שהעין נמצאת במקום אחר. נתנו הוראה לא לתת לי מראה. והצלחתי לשחד את אחד האחים, והוא נתן לי מראה. אז שקעתי לדיכאון כמה שבועות. ראיתי פרצוף לא ברור. אחרי שהצלחתי לרשום את השם שלי, הם שלחו גלויה להורים שלי, והם הגיעו לבית החולים. ואז אמא שלי אמרה שאני לא הוא. ובאותם רגעים בדיוק נכבש הכותל. הרופא ראה שאבי הוא אדם דתי ואמר לו: "לך תתפלל עבור הבן שלך בכותל".
כמעט שנה של אישפוז, בשכיבה עם גבס מהמפשעה, חבוש בכל הפנים, בידיים, כולל רסיס אחד שעבר מילימטר מהביצים. עבר, והמשיך בדרכו. לא הייתי גיבור, לא עשיתי מעשה גבורה, אבל אז היינו צעירים ומרוגשים מהמלחמה, המלחמה הראשונה שלנו. נהייתי מאוד פחדן מאז. ניצלתי בנס שלוש פעמים, לא פעם אחת. פגעו בי עוד מתכות בדרך לבית החולים. הייתי שלוש פעמים מסף מוות ורופא אחד התעקש לא לקטוע לי את הרגל. לא סיפרתי אותו אף פעם. הייתי יותר הרפתקן, אולי בנג'י וכו'. החיים שלי היו נמראים לדעתי אותו דבר. פשוט עניין פסיכולוגי".
לסיכום אמר גזית: "הפכתי לציני. ראיתי יותר מדי כאב, ילד בן 19 יוצא מזה שונה. אולי בגלל זה הפכתי להיות שמאלני. אני אומר לכל הימנים - נסו לשכב על הגב שנה עם כאבי תופת אחרי פציעה".