תקיפה מינית בעולם חיי הלילה: “הייתי טרף קל עבורו"

את ההודעה על הרשעתו של אלעד ורון, איש חיי לילה ירושלמי, בביצוע עבירות מין בשתי עובדות שלו, קיבלה שני (שם בדוי), אחת המתלוננות, דקות אחדות לפני הצפירה ביום השואה האחרון. “ישבתי עם כל המשפחה ליד הטלפון במתח עצום", היא נזכרת. “הרגע הקשה ביותר עבורי בכל התהליך היה הערב שלפני הכרעת הדין. הרגשתי שאם הוא יזוכה, לא בטוח שאוכל להמשיך לחיות".

"לא יודעת איך הייתי ממשיכה אם הצדק לא היה נעשה. לאורך השנים היו לי מחשבות קשות. זה סיפור עצוב, בסופו של דבר. נלחמתי על צדק שהיה שלי מלכתחילה. נלחמתי על עיקרון שאף אחד לא יכול לפגוע באוטונומיה של האדם. זה לא רק התוקף הפרטי שלי. אנחנו, כחברה, לא רוצים דבר כזה". 
 

ב–9:55 הטלפון צלצל. על הקו הייתה התובעת, עורכת הדין נורית לנגנטל שוורץ מפרקליטות מחוז ירושלים. היא בישרה שהנאשם הורשע. “לא האמנתי, בכלל לא שמעתי את הפרטים", שני אומרת. “הייתי חייבת לנתק, כי מיד החלה הצפירה. זה היה רגע סוריאליסטי. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה, פרופורציה לגבי מה שקרה לי. סבתא שלי ניצולת שואה, ומה שאני חוויתי זה כלום לעומת מה שהיא עברה. השנייה, חשתי פתאום גאווה במדינה שלי. הייתה לי חשובה ההכרה של הרשויות במה שעברתי". 
 

ורון, בעל בר “הצעצוע" ו"קפה פריז" בירושלים ודמות מוכרת בבירה, הורשע בשתי עבירות של מעשה סדום ובמעשה מגונה בשני ובמעשה מגונה תוך ניצול מרות בעבודה במתלוננת שנייה. השופטים קיבלו במלואן את גרסאות המתלוננות ודחו על הסף את טענתו של ורון, שלפיה הן משקרות והיחסים היו בהסכמה. 
 

“לאחר שנתנו דעתנו לעדותה של המתלוננת, שבה אנו רוחשים אמון מלא, ולחיזוקים שנמצאו לה, כמו גם בהתחשב בחוסר האמון בגרסת הנאשם, באנו לכלל מסקנה כי עלה בידי התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של הנאשם בשלושת האישומים הראשונים", כתבו השופטים ביחס לחלקה של שני. “הנאשם ניצל את המידע האינטימי ששמע מהמתלוננת וביצע את המעשים המיוחסים לו בניגוד לרצונה וללא הסכמתה". 
 

לפני כחודש נידון ורון לשבע שנות מאסר בפועל. שני רואה בכך את יריית הפתיחה לפרק הבא בחייה, שבו היא מנסה להשאיר מאחור את האירועים ולהשתקם. “עכשיו הזמן להתחיל לפנות מקום לדברים אחרים", היא אומרת. “יש דברים שצריך לנקות, לחדש את המקומות המוגלתיים ולהאיר אותם באור חזק". 
 

אבל עוד קודם לכן היא מבקשת להעביר מסר. למשטרה, לפרקליטות, למי שעבר או עברה תקיפה מינית ומתלבט אם להתלונן. למי ששומע על מקרים כאלה ותוהה למה הקורבן התנהג כפי שהתנהג. ואפילו לתוקפים עצמם. כרוניקה של מתלוננת.

היא בת 26. יפהפייה, רהוטה, מדברת בקול בוטח. לכן מפתיע כשהיא קובעת: “הייתי טרף קל עבורו". ורון מצא את נקודת התורפה שלה, המקום הכי פגיע. “זה היה בימי המכביה הקודמת, בדיוק לפני ארבע שנים", היא משחזרת. שני שבה מתקופת מה בלונדון, לשם נסעה אחרי שעבדה כברמנית בבר "הצעצוע". היא החלה לעבוד כמנהלת יחסי הציבור של עסקיו של ורון ושל שותפו. 
 

“הייתי לפני נסיעה ללימודים באירופה ובניתי על הכסף. העבודה הזאת שילמה טוב", היא משחזרת. “אהבתי את חיי הלילה. כשאת עובדת בחיי הלילה, את לא עובדת בספרייה. לקוחות מצפים שתחייכי, תפלרטטי. לא שמישהו דורש שתתלבשי בצורה חשופה, אבל... ואלכוהול משחרר דברים. אם מישהו יגיד לך ‘איזו כוסית את', אי אפשר להגדיר את זה כהטרדה מינית. סביר להניח שפשוט אתעלם. מי שעובדת בחיי הלילה צריכה מידה מסוימת של פתיחות. לכן גם לקח לי זמן להבין מה עבר עלי". 
 

עם ורון, שאותו היא מכנה “הנאשם", היו לשני יחסי עבודה. לא מדובר בעוד לקוח שהיא פגשה בבר. באחד הלילות החמים של אותו קיץ הסכימה שני לתגבר את "הצעצוע", עבדה כברמנית. “בסיום המשמרת נשארנו שנינו והכנו את המקום לסגירה", היא נזכרת. “הוא שם את ‘שיר האונס' של אהוד בנאי (מתוך אופרת הרוק 'מאמי' - מ"ש), והמילים הבוטות פתאום הציפו אותי רגשית. ביקשתי שיפסיק את השיר וסיפרתי לו שכחיילת חוויתי אונס - דבר שלא גיליתי לאף אחד עד אותו יום. זה נפלט לי ברגע של מצוקה. למחרת הייתי כל כך לחוצה שהוא ישאיר את המידע הזה אצלו, שכתבתי לו בפייסבוק וביקשתי שייקח אותו איתו לקבר". 
 

ורון הבטיח לעובדת שלו כי ישמור על סודה, גילה אמפתיה רבה לכאבה והציע שתיגש לטיפול. “חשבתי שכאן זה נגמר, אבל אחרי כמה זמן הוא התחיל להטריד אותי. האדם הזה לקח בכוונה את הנקודה הכי כואבת שלי בחיים והשתמש בה נגדי. אפילו כשהקלטתי אותו, הוא הודה: ‘לקחתי אינפורמציה וניצלתי אותה'. הייתי טרף קל בשבילו. התקיפה אומנם הייתה קשה, אבל הדבר הכי קשה היה הרס האמון בבני אדם. במהלך כזה יש כוונה לפגוע. יש רוע".

התקיפה

את שלושת האירועים שבגינם הורשע ורון שני מבקשת לא לשחזר. כתב האישום מתאר ביובש את מה שחוזר אליה עדיין בסיוטים. באירוע הראשון, שני תגברה כברמנית ב"צעצוע". בשלב מסוים פנה אליה ורון וביקש ממנה להתלוות אליו למחשב הנמצא במטבח. “בהמשך האירוע נעמד הנאשם מול המתלוננת באופן החוסם את גישתה חזרה למטבח והורה לה לגעת באיבר מינו", נכתב בכתב האישום. “מתוך רצונה להילחם ולעזוב את המקום, נגעה המתלוננת קלות באיבר מינו של הנאשם ולאחר מכן עזבה נסערת את המקום".
 

שבוע לאחר מכן “התלווה הנאשם אל המתלוננת למשרד של הבר בקומה העליונה. לאחר כניסתם למשרד, נעל הנאשם את הדלת, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, דחף את המתלוננת על כיסא ודחף את איבר מינו לפיה וכן הכניס את ידו מתחת לחולצתה ונגע בחזה. המתלוננת הדפה את הנאשם מעליה, הוציאה את איבר מינו מפיה, פתחה את דלת המשרד ועזבה את המקום". 
 

על פי האישום השלישי, כמה ימים אחר כך, “התלוותה המתלוננת לנאשם לאירוע שהתקיים בקונסוליה הצרפתית בירושלים. לאחר האירוע הציע הנאשם להסיע את המתלוננת לביתה. מיד לאחר שנכנסה לרכבו, הכניס את ידו מתחת לשמלתה, נגע באיבר מינה מעל לתחתונים ולאחר נסיעה קצרה החנה את מכוניתו, שם פתח את מכנסיו, חשף את איבר מינו, הרכין בכוח את ראשה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לפיה בניגוד לרצונה".
 

“בניגוד למה שאנשים חושבים, שהגבול מטושטש כשתוקפים אותך - אתה יודע שתוקפים אותך", שני מבהירה. “בפעם הראשונה שאלתי: ‘מה עובר עליך, אתה שיכור?'. ניסיתי לנרמל את הסיטואציה. לא רציתי להאמין שזאת תקיפה. בפעמים הבאות קפאתי. מי שלא עבר תקיפה מינית לעולם לא יוכל להבין מהו שיתוק. אתה חווה חוויה ולא מרגיש בתוך עצמך, אתה שם ולא שם".

היום שאחרי

אחרי האירוע השלישי הבינה שני מה ורון מעולל לה, אבל היא אהבה את עבודתה והחליטה להשלים פרויקט יחצני - אירוע למשתתפי המכביה. במיוחד ראתה לנגד עיניה את נסיעתה ללימודים בעוד חודש וחצי. אך התחושות הקשות החלו לנבוט בה. “הרגשתי שמה שקרה היה באשמתי", היא אומרת. “שיש בי משהו לא בסדר שהוא תוקף אותי ככה. שסיפרתי לו פרט כל כך אישי על עצמי ואיך אני מצפה שהוא לא ינצל זאת. כעסתי על עצמי שנתתי למישהו את היכולת לנצל ולתקוף אותי. 
 

“אני מניחה שתהיה עלי הרבה ביקורת, איך המשכתי לעבוד שם, איך הסכמתי להישאר איתו לבד ולהיכנס איתו לאוטו. בטיפול נאמר לי שזאת תופעה נפוצה אצל נפגעי תקיפה מינית. הם לא רוצים להאמין למה שקרה. היו לי אז, במקביל, הרבה דברים טובים בחיים, ולא יכולתי למחוק אותם. ממקום העבודה היו לי זיכרונות נפלאים, פרט לדבר הכי נורא ואכזר שקרה לי. זה דיסוננס מאוד גדול". 
 

אבל אז גילתה שני שהיא לא לבד. המתלוננת השנייה נגד ורון, עובדת נוספת, ניגשה אליה ואמרה: “אני יודעת מה הוא עשה לך. הוא עושה לי את זה גם".

“הרגשתי שהשמיים נופלים עלי", שני נזכרת. “כאב לי שיש עוד מישהי שחוותה את הכאב הזה. כשנודע לי עליה, התחלתי לדלל את העבודה. אירועי המכביה הסתיימו ועברו עלי ימים קשים, הבנה של מה שקורה. לא יכולתי יותר לשקר לעצמי". 
 

שני החליטה לשתף את אמה. היא לקחה אותה מיד לפסיכולוג ולעורכת דין. האחרונה סיפקה כנראה לשני את העצה הטובה ביותר, אשר תטרוף בהמשך את הקלפים. “היא אמרה לי: ‘תקליטי אותו'. אם לא העצה הזאת - לא הייתי פה. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהחזרתי לעצמי את השליטה".

המפגש
 

באותה תקופה פנה ורון לשני מספר פעמים וביקש להיפגש עמה. “הוא כל הזמן רצה להתנצל", היא טוענת, “ואז החלטתי לתפוס אותו בהפתעה. הגעתי ל'קפה פריז' בלי לתאם מראש - ועם מכשיר ההקלטה". 
 

“עכשיו אני כאילו הבנתי את ההשלכות של המעשה שעשיתי שזה עוד יותר חמור, זה עוד יותר חמור", נשמע ורון בהקלטה. “חמור מה שעשיתי, חמור מאוד, אין לי מילים, אין מילים יפות. אני לא יכול להגיד לך ‘כן, אבל זה היה ככה, וזה היה פה וזה היה הכי נכון וזה היה בהסכמה והכל'. שום דבר. מה שעשיתי ברמה הזאת שעשיתי זה אחד הדברים הנבזיים בחיים שלי, בחיים שלי".

"נבזה, אין מילה אחרת, אין. חלאתי, ברמה של חלאה. אני לא יודע אם פתחתי לך את הפצע מחדש, אבל בטח כמו שאת אומרת, סמכת עלי ובגדתי לך באמון. ואני ממש–ממש–ממש מתנצל על זה, ממש–ממש–ממש מקווה שתוכלי לסלוח לי. אני ממש–ממש–ממש עצוב שפגעתי בך". 
 

“מדברים אלה עולה בבירור כי אין לקבל את גרסתו כי האירועים שהתרחשו בינו לבין המתלוננת נעשו מתוך רצון משותף של שניהם, בהסכמה מלאה", כתבו השופטים בהכרעת הדין. 
 

“אפילו לא דובבתי אותו", נזכרת שני. “הוא העדיף לקחת אחריות על המעשים ולהתנצל, כי חשב שזה מה שיגרום לי להמשיך הלאה. הוא כנראה לא חשב על האפשרות שאני מקליטה, כי זה היה בתקופה שעדיין לא היו מתעדים כל דבר. זה אפילו לא היה מעשה כל כך אמיץ. להפנים שהותקפתי דרש הרבה יותר אומץ מלהקליט. כשעשיתי את זה, הרגשתי איך אני מתחילה להחזיר לעצמי את הכוח שאבד עם התקיפה".

התלונה

שני הגיעה לעיר האירופית שבה החלה את לימודיה, אבל מצבה הנפשי היה קשה, והיא סבלה מסיוטים בלילה. “התייעצתי לפני שנסעתי והזהירו אותי שהליכה במסלול פלילי היא מפחידה וקשה ושעדיף לי להגיש תביעה אזרחית", היא אומרת. “שלחתי מכתב מעורך דין עם תמלול ההקלטות ודרישה לפיצויים של 1.8 מיליון שקל. נקבעה פגישה עם הנאשם ועם השותף שלו והגעתי לארץ במיוחד בשבילה. אבל בבוקר הפגישה החלטתי שאני לא מעוניינת בשום פיצוי ואני הולכת למשטרה. הגוף והנפש שלי שווים יותר מכל סכום כסף".
 

לדבריה, “אחת הסיבות שהניעו אותי להתלונן הייתה מודעה שחברה שלחה לי, שלפיה הוא רץ למועצת עיריית ירושלים. זה נתן לי כאפה. לא יכולתי לסבול את המחשבה המוסרית שהוא יישב בתפקיד בעירייה וימשיך לתקוף בנות. הגשתי תלונה ואז החל התהליך הכי ארוך, מתיש ומצלק שעברתי בחיי. הייתי פגועה נפשית כתוצאה מהתקיפה וזה הוסיף לי הרבה. לפני שהתלוננתי במשטרה, הצדק והאמת, וגם הכאב, היו בידיים שלי. בעצם התלונה אתה מפקיד את זה בידיים של מישהו אחר.

והם צריכים, ובצדק, להגיע לחקר האמת. לא נכון שאוטומטית מאמינים למתלוננת. חקרו אותי שעות ארוכות, לא פשוטות, עד שנאלצתי לבקש שיוציאו חוקר גבר ושיביאו אישה. החוקרים הטיחו בי את גרסת הנאשם. בעצם עברתי חקירה בדיוק כמוהו. לא פרשו לי שטיח אדום". 
 

בשלב מסוים ביצעו החוקרים תרגיל חקירה פופולרי בתלונות על עבירות מין - עימות. “זה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי", שני אומרת. “אנשים חושבים שזה רע וקשה, אבל אני באתי להשיב מלחמה. נכנסתי לחדר ולקחתי את הכוח בחזרה. צרחתי את נשמתי והוצאתי כל כך הרבה כאב. הייתה שם מבחינתי סגירת מעגל. לא ידעתי מה יהיה עם התיק. ידעתי שיש אפשרות שהוא ייסגר. אבל הזכות להתעמת זה כוח. הרגשתי בטוחה, עם שני שוטרים בחדר, וצעקתי עליו, הוצאתי את כל הפגיעה. זאת מתנה גדולה. הזדמנות".

המשפט

“נקודת האור הייתה כשהתיק עבר לפרקליטות", אומרת שני. קולה, שעד עכשיו היה חזק ותקיף, מתרכך. כתפיה נופלות מעט והיא נשענת לאחור. הכל נרגע. “אחרי שאתה מצליח לעבור את המשטרה, הפרקליטות כבר בצד שלך. עדיין יש שאלות, אבל נורית (התובעת, עורכת הדין לנגנטל שוורץ - מ"ש) נתנה לי הרגשה שנלחמים על הזכויות שלי. היא עדכנה אותי שמגישים כתב אישום וכל הזמן אמרה לי: ‘אני לא יודעת מה יהיה, אל תצפי לכלום. הדבר הכי חשוב זה שהלכת להתלונן'". 
 

במהלך משפטו של ורון עברה שני את אחד האירועים הקשים ביותר עבור קורבנות תקיפה מינית - היא עלתה לדוכן העדים, הישירה מבט אל תוקפה וגוללה את הפרטים הקשים והאינטימיים ביותר שלה. במשך יומיים שלמים העידה, כולל חקירה נגדית. “זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם", היא נזכרת, “אבל היה לי כבוד גדול לעמוד מול השופטים ששומעים את הסיפור שלי. הרגשתי בעלת זכות. נכון שחשוב לפרוק באוזני הורים, חברים - אבל באולם בית המשפט זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי את סיפורי למי שיש לו כוח להשפיע על המצב".
 

החקירה הנגדית הייתה “ארוכה ומתישה. הסנגור שלו הדפיס 18 תמונות מהאינסטגרם כדי להראות שאני מחייכת ומאושרת. עניתי שברור שאנחנו מעלים לרשתות החברתיות רק את התמונות השמחות. הוא קרא רשימה של גברים ששכבתי איתם. דיבר על איך שאני מתלבשת. ואני אומרת - shame on you. זאת הייתה מלחמת התשה שידעתי שאני מנצחת בה. כדור הצדק בידיים שלי ואני מחזיקה אותו חזק עד סוף המשפט". 

“מוטב להם לדברים שלא היו נאמרים", כתבו השופטים בגזר הדין על הטענות שהציג הסנגור נגד המתלוננות.   

העונש

“לא ציפיתי לשום דבר", משחזרת שני את ההמתנה לגזר הדין. “קטונתי מלומר כמה שנים הוא צריך לקבל. כל מה שרציתי זה צדק, הכרה והרתעה - וקיבלתי הכל. הייתי מעדיפה שהוא יודה ויקבל עונש קל יותר. אני לא צריכה את החרטה שלו. בכל פעם שיש לי ספק, אני שומעת את ההקלטה. אבל בכך שהוא לא מודה, זה לא סיפור הצלחה מושלם. התופעה הזאת תמשיך להתקיים.  
 

“אולי קורא את זה מישהו שעבר תקיפה מינית. האם הייתי ממליצה לו ללכת להתלונן? אני לא יודעת. קודם כל הייתי חושבת יחד איתו איך להביא הוכחות ואומרת לו שהוא חייב סביבו מעגל תמיכה. זה תהליך ארוך וצריך אנשים שינגבו לך את הדמעות בלילה. זה הליך קשה, אבל אם ישנם שני הדברים הראשונים - הוכחה ותמיכה - כבר עשית כברת דרך.
 

“הנאשם קיבל שבע שנות מאסר. בדיוק כמו משה קצב. המחשבה עליו ליוותה אותי לאורך ההליך. חשבתי שאם החלטנו כחברה להוקיע את התופעה ולשלם את המחיר של הכנסת נשיא לכלא, אנחנו אצילים. המסר הוא שלא משנה איזה אזרח אתה, אנחנו מתנגדים להתנהגות כזאת. אנחנו נאורים. ולתוקפים כאלה אני אומרת: אתם הורסים לאנשים את החיים. זה משפיע על כל התחומים. ובזה אני נלחמת היום".