קשה למחוק את החיוך מפניו של גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול. האיש אופטימי בצורה קיצונית, אבל כשהוא חוזר שלוש שנים לאחור ומדבר על אותו הרגע, שעה לפני הפסקת האש, סוף מבצע צוק איתן, כשפצצת מרגמה נחתה לידו ולקחה את שתי רגליו ואת חבריו מקיבוץ נירים, זאב עציון ושחר מלמד ז"ל, משהו בעיניו באמת נוצץ.
“אתה שואל, מאיפה האופטימיות? אני רואה היום שדברים מתגשמים", ירקוני מסביר. “טוב פה. המקום מתפתח. כולם שואלים מתי הבנתי שאין לי רגליים. לא זוכר את הקטע שהבנתי. נראה כאילו שהיה מובן מאליו שהתעוררתי בלי רגליים ומפה זורמים הלאה. אני עושה את הדבר הכי טוב שאפשר בשביל עצמי. אומרים לי כל הכבוד על השיקום. מה הייתה האלטרנטיבה? לשבת בבית, לא לעשות כלום, להישאר בכיסא גלגלים?".
ירקוני קידם את פנינו עם הפרוטזות שלו, מסרב לעשות לעצמו קיצורי דרך. לעתים הוא נעזר במקל הליכה, אבל הפעם בחר להראות עסקים כרגיל, אולי אפילו עוצמה. “אני מנסה לעשות היום כל מה שאני רוצה, אבל אם האוטו יכול לנסוע עוד מאה מטרים, שייסע, אלך פחות", הוא מחייך. “החוכמה היא לא לרחם על עצמך, אבל מצד שני לא להגיד סתם ‘אעשה בשביל להוכיח'. יש דברים שפעם מאוד אהבתי, כמו לטייל בשדה, אבל היום קשה לי עם העליות והירידות. אני מאוד אוהב בריכות שחייה, אבל הכניסה והיציאה לוקחות זמן. אני חושב שלוש פעמים לפני שאני הולך לשם, ובבית לא עושים הנחות. אני שוטף כלים, מכין את האוכל בשישי בערב. תאמין לי, הדבר הראשון שאני רוצה זה להוריד את הרגליים. זה לא דבר נוח".
לא מתרגלים עם הזמן?
“אתה כל היום זוכר את הרגליים האלה. גם עכשיו, כשאני יושב, אז קצת כואב פה וקצת שם. שאלתי בנושא את מעוזיה סגל, שהוא פצוע הרבה יותר קשה ממני. הוא אמר שלו כבר לא כואב, אז או שהזמן עושה את שלו או שככה צריך לחיות".
לא כועס
גדי היה רכז המשק בקיבוץ נירים שבנגב המערבי. ב–26 באוגוסט 2014, ממש שעה לפני הכרזת הפסקת האש במבצע צוק איתן, הוא יצא לתקן גנרטור שנפגע מהירי, יחד עם שחר מלמד. השגיח עליהם רכז הביטחון זאב עציון. “היו צריכים להגיד לנו שהולכת להיות הפסקת אש", ירקוני אומר היום. “ידעו ולא אמרו. היחיד שאמר את זה בזמן שהיינו שם והתחילו לירות היה הנהג שלי. הוא הזהיר: ‘אשתי אומרת שעוד שעה תהיה הפסקת אש'. אמרתי לו: ‘תפסיק לבלבל את המוח, תן להמשיך לעבוד'. הייתי משוכנע שאם תהיה, בטח נדע, הרי קיבלנו אישור מהצבא, מהמועצה ומכולם לעשות את התיקון. לא סתם זאביק נכח שם. הוא היה בשביל לראות מה קורה מבחינה ביטחונית".
אתה לא כועס?
“היום אני לא חושב על זה, לא חשבתי ואני לא כועס. יש לי את הפריבילגיה לחיות, להבדיל משתי משפחות שכולות. הן בטח כועסות ויכול להיות שגם עלי. אני הייתי המנהל. יכולתי להגיד שלא יוצאים לתקן. יכול להיות שיש אנשים שחושבים שהם היו שם בגללי. לא יודע. אני מאוד שלם עם עצמי ולא כועס על אחרים. כעס לא עוזר. אני בחיים? זה העיקר".
מה אתה זוכר מאותו יום?
“אני זוכר שנפלתי אחרי הפיצוץ ומיד ירקתי את השן הקדמית, שבינתיים סידרו אותה. לא היה כאב. ההרגשה היחידה הייתה כמו שיש חתך גדול ומופיע כיווץ רציני במקום כשהדם מתחיל לזרום. נשארתי על הרצפה, לא ניסיתי לזוז. הגיעו אחרי כמה דקות חיילים ששמו לי חוסם עורקים ואז עוד פצמ"רים. היה גם ‘צבע אדום' וכולם שמו עלי שכפ"ץ וברחו, כי לא יכולתי לזוז. אמרתי: ‘אלוהים אדירים, רק שלא ייפול עלי'".
באותם רגעים ידעת מהו גורל חבריך?
“את זאביק לא ראיתי, אבל שמעתי את החשמלאי של הקיבוץ צועק: ‘תראו מה קרה לגדי, זאביק הלך'. סובבתי את הראש וראיתי את אשתו של שחר רוכנת עליו וצועקת. הבנתי מה המצב. אותי פינו באמבולנס, שם ממש התחיל לכאוב לי וביקשתי משהו להרגעה".
ירקוני הוגדר פצוע אנוש. במשך 13 ימים שכב במחלקה לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. “כשהתחלתי להתעורר, היו לי הזיות", הוא נזכר. “הייתי בטוח שאני בסרט ויורים עלי ואנשים מסביב מתים. התפרעתי ורצו לקשור אותי למיטה. אמרו אז למשפחה: ‘אל תדאגו, זה מהתרופות'. אחרי זה לא היו לי יותר סיוטים. בפעם הראשונה אצל הפסיכולוג בשיקום, הוא חשב שאני עובד עליו, אבל באמת לא היה כלום. הוא אמר שאין לו מה לעשות איתי. תמיד אני אומר לעצמי שזה היה מאוד נורמלי אם בלילה, לבד, הייתי קצת בוכה ועצוב על העובדה שאין לי יותר רגליים. זה לא קרה. לא ישבתי בבית חולים ואמרתי איזה מסכן אני. וגם היום לא".
וכשאתה עובר ליד הזירה שבה הכל קרה?
“לא עושה לי כלום. מקום הפציעה נמצא 50 מטרים מהבית שלי, 20 מטרים ממקום החניה של הרכב שלי. לא חושב על זה. ואני זוכר הכל, מדקלם את מה שקרה". ירקוני משוכנע שהתקופה שבה היה מחוסר הכרה עשתה לו משהו. אולי היא סייעה לו, בדיעבד, לעבור את הימים הקשים בצורה קצת אחרת מתושבי האזור.
“כשאני מנסה להסביר לעצמי למה המשכתי בחיי, קופצים לי אותם 13 ימים, שהיו חשובים בתהליך השיקום", הוא מסביר. “האזור היה בכאוס אדיר, לוויות של חברים, שכבתי פצוע במצב אנוש ולא ידעו אם אחזיק מעמד. הקיבוץ היה שבור. הכל רותח ואני לא בעולם הזה. לא התאבלתי על זאביק ושחר, לא הייתי בהכרה. כשבאו אלי לביקור בשיקום בתל השומר, זה כבר היה אחרי. ישבנו בחוץ על הדשא עד 11 בלילה. ראיתי את האנשים שרויים באבל ואמרתי להם: ‘אנחנו חייבים לזכור את זאביק ושחר, אבל צריכים גם לרוץ קדימה. אם לא נדחף את הקיבוץ, הוא יתפרק לרסיסים'".
לא נשבר
גדי חווה משברים רבים בחייו, אבל מכולם יצא עם הראש מעל המים, כמעט בלתי שביר. “הייתה לי ילדות נהדרת, אבל לא פשוטה", הוא מספר. “למדתי בכיתה מיוחדת כי אני דיסלקט ברמה גבוהה. הייתי מקובל בבית הספר כחבר, אבל לא כתלמיד. בגיל 24 גם הראייה שלי נפגעה מאוד ממחלת הגלאוקומה. אנשים לפעמים נעלבים, חושבים שאני סנוב, אבל אני פשוט לא רואה אותם".
איך זה קרה?
“הרופא אמר בהתחלה שזו עין עצלה, אבל חזרתי בדיוק מטיול בארצות הברית ושמתי לב שיש בעיה - אני צריך לסובב יותר מדי את הראש כדי לראות. נסעתי לבית החולים סורוקה ובשנייה עצרו את זה, אחרת הייתי מתעוור לחלוטין. לא בכיתי, אבל הייתי חקלאי ואהבתי לעבוד על טרקטור. ישבתי אז על צמיג, בלי שאף אחד יראה ושאלתי מה אני עושה עם עצמי. בן 24, עוד לא נשוי. באותו רגע החלטתי שאני הולך ללמוד תעשייה וניהול. בלי סיפור הראייה לא חושב שהייתי לומד. לא ויתרתי לעצמי בשום מקצוע. קרעתי את התחת במשך שנתיים וחצי ועד היום אני שונא ללמוד".
בשנת 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, כשהוא בן 42, ירקוני הסתובב בשטח במשך כמה שעות עם כאבים עזים בחזה. כשהגיע לחדר המיון בבית החולים, העבירו אותו ישר לצנתור והסבירו שהוא חווה התקף לב קשה. “הסתובבתי שבע שעות עם ההתקף", הוא צוחק. “בצוק איתן, כשהייתי במצב אנוש בבית החולים, הרופאים לא ידעו אם הלב שלי יחזיק מעמד. פחדו לנתח ובסוף עברתי שלושה ניתוחים. הייתי פעם באנגליה, בסיור חקלאי ונתקענו שם בגלל הר געש שהתפרץ והשבית את הטיסות. הופ, נגמרו לי התרופות. באתי לרופאה מקומית, שבחנה את התיק הרפואי שנשלח אליה. היא אמרה: ‘יש לך קצת יותר מדי מחלות לגיל שלך'".
לא מתרגש
ועם כל הבעיות האלה, ירקוני בחר דווקא בפוליטיקה המקומית הסוערת. תשעה חודשים אחרי הפציעה הקשה נבחר לתפקיד ראש המועצה האזורית אשכול. הוא מבין שאחד מתפקידיו העיקריים הוא לשדר ביטחון לתושביו, גם כשהוא בעצמו צלקת חיה למצב הביטחוני הרגיש. “היית שואל אותי דקה לפני הפציעה אם אהיה פעם ראש מועצה, הייתי חושב שנפלת מהירח ואין לך מושג מהחיים", ירקוני שוב חייך. “זה לא מעניין. הפתיע אותי שרציתי. ראש המועצה הקודם, חיים ילין, אמר שהוא הולך לפוליטיקה ומצטרף למפלגת יש עתיד. הרעיון קפץ ברגע. יכול להיות שמה שהשתנה בפציעה זה לא האופטימיות אלא דווקא האמונה שהמקום הזה צריך להמשיך להתקיים".
אתם יושבים על הגדר, זה עדיין מקום מפחיד.
“אני מאמין באלף אחוז שזה האזור הכי בטוח לגור בו. נשבע לכם, ואני יכול לשכנע כל אחד".
רק אתמול נפלה פה רקטה.
“ביג דיל. מאיפה אתה מגיע?".
תל אביב.
“כמה נפצעו היום בתל אביב בתאונות דרכים? איפה יותר בטוח לבן שלי להסתובב? אני אפילו לא יודע היכן הוא ישן הלילה, והוא בן 14. הבן שלך יוצא מהבית ואתה רועד. 99 אחוז פה זה גן עדן. יש אחוז אחד שהופך לפעמים למאה אחוז ואיתו מגיעה הקטסטרופה. אם מתכוננים היטב לבום, אפשר לחיות איתו. לא נוכל לחיות עם בום בכל יום, לא נוכל לחזור למה שעברנו, אבל מאז צוק איתן יש פה תקופה אחרת. אני לא אומר שאין מתח, לא אגיד שאין אפשרות שמחר תהיה פה מהומה, אבל עדיין הרבה יותר בטוח פה מאשר לגור בירושלים, בתל אביב או בתאילנד, שם כל אחד מסוגל לתקוע לך סכין בשביל 1,000 דולר שאתה מחזיק בכיס".
מדברים על הסבב הבא שבסוף יגיע.
“הוא לא מפחיד אותי. אני יודע שמי שלא צריך להיות פה, לא יהיה. התושבים יפונו. זו החוכמה מהפעמים האחרונות. לא יברחו אלא יפונו ויתפנו ויחזרו אחרי המלחמה כקהילה. אלה תהליכים שאנחנו עושים עכשיו. משקיעים כוח אדם, אנרגיה וכסף בהכנה של התושבים לרגע שבו הם יידרשו לפנות את הבית. אנחנו לא נוטשים. נחזור מחוזקים אחרי הסערה".
זה נראה לך כמו חיים סדירים?
“אתה צודק, אבל צריך להבדיל בין העיקר לטפל. הייתי ראש מועצה בקיץ הראשון אחרי המלחמה. הלכתי לבתי הספר ביום האחרון של הלימודים. הדבר היחיד שהדאיג את התלמידים זה שיהיה להם חופש שקט. הם זכרו את החופש הקודם. השנה כבר לא שאלו. זה בהחלט לא נורמלי שילד ייצא לחופש וידאג למצב הביטחוני, אבל זה עבר משום שאנחנו יודעים לטפל".
בוודאי יש פחדים וחרדות.
“אמת, וזו לא בושה. בזמן שהייתי בבית החולים שלחו את הבן שלי לזרוק את הזבל בחושך. הוא חזר ואמר לאמא שלו: ‘את לא יודעת כמה אני מפחד שייצא מישהו מתחת לאדמה'. היא התקשרה לספר לי. זה פחד שלא הייתי רוצה שאף ילד יחיה איתו. היום אני יכול לתת למדינת ישראל ציון גבוה. נלחמנו כמו אריות כדי שיבנו פה מכשול תת–קרקעי נגד המנהרות, שלא יחסכו שקל, שיעשו את זה כמה שיותר מהר".
אתם עוד מרגישים את החשש מהמנהרות?
“זה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, ואני לא מסכים עם הרמטכ"ל שאומר שלא. אם חס וחלילה הייתה מנהרה שפורצת באחד היישובים והיה מתרחש מה שאנחנו חוששים ממנו, אני לא בטוח שהיישובים היו נשארים והייתי יכול לדבר איתך באותו ביטחון. אם לא יהיו כאן יישובים, זו בעיה אסטרטגית. המדינה עשתה נכון כשהקימה מכשול. אני לא יכול להבטיח לתושבים שאין מנהרה, אבל יכול להבטיח שצה"ל, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה עושים הכל על מנת שלא תהיה. זה החוזק שלי: לבוא לתושבים ולהגיד ‘שומרים עלינו'".
אתה מרגיש היום יותר בטוח?
“בשלוש השנים האחרונות שופרה איכות ההתרעה והיא היום מדהימה. בעבר לא היה לך זמן לברוח. מדברים כל הזמן על הילדים? אבל האם אנחנו, המבוגרים, מחוסנים? אתמול הייתי באשקלון כשהזהירו ‘צבע אדום'. אתה חושב שלא הסתכלתי לשמיים וחיפשתי?".
שאלתי את גדי אם הדעות הפוליטיות שלו השתנו בעקבות הפציעה הקשה. בכל זאת, הוא ממשיך להתגורר ליד אלה שפגעו בו והמצב לא הולך ומשתפר.
“אני לא איש פוליטי היום", הוא אומר. “יש לי דעות אבל אני שומר אותן לעצמי. לא מזוהה עם מפלגה, משום שזה לא בריא לתושבים שלי. אפשר להגיד שפעם הייתי שמאלני יותר. אני לא רואה שיהיה יום אחד שלום, אבל צופה אפשרות שבסוף נחזור לחיות זה לצד זה. כנער היו ימים שהגעתי לגדר, כשבקושי הייתה גדר. ילד עם טרקטור. הייתי נותן להם תפוחי אדמה וגזר. למה שזה לא יחזור? אנשים חייבים להאמין. אין אלטרנטיבה אחרת. או שימותו ויהיה אסון או שיחיו אחד ליד השני. להם יותר כדאי מאשר לנו. אנחנו יותר חזקים. כמו שאמרתי לילדי, תשמחו שאתם בצד הזה ולא בצד ההוא".
זה עדיין אפשרי?
“אנחנו חייבים לדאוג להם. אם אני רוצה שלי יהיה טוב, לשכן שלי חייב להיות טוב. לא בטוח שאני מסוגל לתת לו את הטוב הזה, אבל צריך לנסות. היום אין מלחמה ואני רוצה להרחיק את המלחמה הבאה כמה שיותר. מי שיש לו חיים טובים, יש לו מה להפסיד - ולהם אין היום מה להפסיד. אין בתי ספר, אין חשמל ואין מה לאכול, לכן לא תהיה להם בעיה לחפור את המנהרה הבאה".
באופן אישי, אין בך רצון לנקום?
“שום נקמה ושום כעס. הם לא עשו את זה בכוונה כדי לפגוע בי אישית, הם רצו לפגוע במישהו. אני בדרך כלל לא כועס. מה זה יעזור?".
לא עוזב
ירקוני היה בין ששת הישראלים שיצאו בחודש ינואר 2015 להעיד בפני ועדת שאבאס שמינה האו"ם כדי לחקור את אירועי מבצע צוק איתן.
“כבר הלכתי אז בעזרת הליכון", הוא מספר. “אמרתי לעצמי מה זה בשבילם, הרי הם יכולים להביא ילד פלסטיני שאין לו ידיים, רגליים, עיניים, מקרים הרבה יותר קשים ממני. רק שהייתה לי מטרה: רציתי להגיד שם שמתרחשות לפעמים טעויות, אבל הם לא יוכלו לשכנע אותי שהצבא שלנו הוא לא הכי נאור בעולם. אמרתי: ‘עלי ירו משום שאני אזרח, אנחנו יורים רק על אלה שמנסים להרוג אותנו ולפעמים פוגעים לצערנו בחפים מפשע'. תבין, על הילדה שלי ירו במשך 15 שנה והיום היא בת 18. אין צ'אנס שאעזוב. מצד שני, אני משוכנע שגם הם לא יעזבו. אי אפשר לזרוק אותם לים".
איך חברי הוועדה התייחסו אליך?
“היו שם שלושה והייתה מתורגמנית. זה היה די הזוי. תחשוב על התמונה הזו: שווייץ, בחוץ אפור וקר ומהחלון אפשר היה לראות את אגם ז'נווה בשיא יופיו. אמרתי להם: ‘איך אתם בכלל יכולים להבין מפה, מהחדר המחומם, עם האגם המרהיב שברקע, את מה שאנחנו עברנו בשנים האחרונות?'. זה ההבדל".
היום אתם שומעים את הדי הפיצוצים של דאע"ש במצרים.
“זו באמת קטסטרופה. התושבים שומעים כל הזמן, אבל אין לנו כלים לעצור את זה. זו המלחמה השקטה שיש פה מאז צוק איתן. אנחנו אומרים ששקט, אבל שמים לב שהילדים מושפעים מהרעש. בצד הדרומי של המועצה שלנו, מעברו השני של הגבול, המצרים זורקים פצצות כמעט מדי יום".
ירקוני מרגיש היום מה זה להיות ראש מועצה, להיאבק על זכויות תושביו, להזכיר לכולם שהם עדיין פה. בימים שבהם ישראל עסוקה בפרשת הצוללות מגרמניה וקרבות שלטון, יישובי עוטף עזה נשכחים מאחור, כמובן עד הסבב הבא. “32 יישובים יש במועצה שלנו", ירקוני מתגאה. “במלחמה היו 14 אלף תושבים, היום יש יותר מ–15.5 אלף. איפה אתה יכול לבנות בית פרטי בגודל 120 מ"ר במחיר של 900 אלף שקל? זה גם אחד השיקולים לעבור לכאן. לכן התשתיות מאוד חשובות ואני כל כך כועס שיש כאן כביש כמו 232, שמוביל אלף משאיות לתוך הרצועה ורבים איתנו על הרחבתו. אומרים שאין מספיק כסף, דוחים. לא מצליח להבין. הרי מצד אחד השקיעו מיליארד וחצי שקל ובנו ממ"דים בכל בית. אולמרט אמר כשהיה ראש ממשלה ש'לא נמגן את עצמנו לדעת', וכל הכבוד לו, אבל הוא הבין שהמיגון בבית חשוב מאין כמוהו. אז למה לא מבינים שצריך לבנות פה תשתיות מתאימות? נהרגו לנו בזמן האחרון שני אנשים בכביש".
רחוק מהעין רחוק מהלב.
“זו הבעיה. שלוש שנים עברו מצוק איתן. השקיעו פה הרבה כסף, אבל מדינת ישראל חייבת להבין שהאזור הזה צריך כל הזמן תמריצים כדי להתקיים. להשקיע משום שפה זו עדיין ציונות. יש לי כמה חלומות, כמו הקמת תחנת כוח, לייצר פה חשמל ולתת גם לצד השני. לפתח את הדרום, ליצור מקומות עבודה איכותיים. לא חשבתי אף פעם לעזוב והילדים גם ידעו שאין שום סיכוי. לא יעזור, אני לא רואה את עצמי חי בשום מקום אחר".
לא שוכח
ירקוני חגג עכשיו את יום הולדתו ה–50, בילה עם משפחתו בתאילנד. אשתו, שהם, סיפרה שעוד כששכב מעורפל בבית החולים, אחד הדברים הראשונים שזכר היה שהסכימה בעבר לנסוע לטיול במזרח הרחוק. “דווקא את זה אתה זוכר?", היא שאלה אותו כשהתעורר. “אני חושב שהפציעה גרמה לי להבין שצריכים לחיות יותר, ליהנות מהחיים", הוא אומר. “לפני כן לא הייתי חושב לצאת לחופשה בת שלושה שבועות, זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי. טוענים שהפכתי להיות הרבה יותר פתוח. בעבר הייתי קיבוצניק סגור וגם היום אני מרגיש כזה. תמיד מעדיף לשבת בצד ולשתוק".
יש סיכוי שיום אחד נמצא אותך במפלגה גדולה?
“לא. אני מאחל לחיים ילין הרבה הצלחה בפוליטיקה הארצית, אבל חושב שהוא הפסיד תפקיד הרבה יותר מאתגר. אני רואה חבר כנסת וראש מועצה וחושב שבמיוחד פה, במועצה האזורית אשכול, יש לך הרבה יותר במה להתעסק, ובכל תחום. הבטחתי להיות בתפקיד במשך שמונה שנים, כי שלוש וחצי זה מעט מדי. הרבה אתגרים עומדים בדרך. כשאתה למעלה, צריך לזכור שאפשר גם להיות למטה. אני משנן את זה כל יום, עברתי את זה לא פעם בחיים".