"אין לנו מלחמה עם החרדים”, מבהיר חיים אברג’ל. “אנחנו מדינה דמוקרטית, וכל אחד יכול לגור איפה שהוא רוצה. רק שלפה הם מגיעים בצורה מאורגנת, שיטתית, ועם זה יש בעיה. זאת קבוצה גדולה, עכשיו תן לה שטחים, תן לה דברים כאלה ואחרים. בוא נאמר שהם לא מתמודדים בצורה שווה עם כל אחד שנולד פה וגר פה שנים רבות”.
כבר שבע שנים משמש אברג’יל חבר במועצת קריית גת. בשנת 2013 הוא אף התמודד לראשות העירייה מטעם סיעת “התחדשות”, אך לא ניצח. מאז הוא באופוזיציה, ממשיך להניף את הדגל של הקמפיין שניהל אז: התנגדות עיקשת למה שהוא כינה “התחרדות העיר”. “כשהובלתי קמפיין שלם נגד התופעה הזו, זה לא היה משהו אישי נגד הדת”, הוא אומר. “בסך הכל באים לקריית גת לא מעט אנשים מסורתיים, דתיים, וכולנו חיים בשלום ביחד”.
בכל זאת, בחוגים החרדיים בעיר הוא כבר סומן. גם כי שלטי הבחירות שלו נשאו כיתובים כמו “קריית גת לא תהיה בית שמש”, בהקשר לשינוי הדמוגרפי העמוק שעובר על העיר בית שמש בשנים האחרונות בהקשר זה. מכך אברג’ל וחלק מתושבי קריית גת הוותיקים חוששים כעת, אם כי לדעת אברג’ל לא חוששים מספיק עדיין. “התושבים אדישים עד שזה פוגע להם בכיס או בזכויות שלהם”, הוא מתריע. “כרגע חוץ מלדבר, אני לא רואה לצערי איזו מחאה ציבורית פיזית. אני כן רואה מחאה כזו בעתיד. יגיע הרגע, ולא עוד הרבה זמן לדעתי, שיבינו. אנחנו רואים מה קורה היום בבית שמש. ואם אתה שואל אותי, גם בערד זה לא יעזור להם”.
במוצאי השבת שעברה הגיע המתח הוותיק בין חרדים לחילונים בערד לנקודת רתיחה, כאשר שלט עם תמונת האדמו”ר מגור והכיתוב “ערד לא למכירה”, שתלתה תושבת העיר, גרם לחסידים המתגוררים בעיר לצאת להפגין. התושבים החילונים בעיר יצאו להפגנה נגדית, וכל זה גלש מהר מאוד לאלימות: דחיפות, יריקות, הבערת צמיגים, ואז קטטה של ממש. ארבעה בני אדם נעצרו. שר הבריאות יעקב ליצמן, בן חסידות גור, כבר התערב, ומולו חבר הכנסת יאיר לפיד הודיע כי יגיע לערד לתמוך בתושביה החילונים.
אלא שכפי שאברג’ל מקריית גת כבר יודע, ערד ובית שמש רחוקות מלהיות לבד. חיכוכים מקומיים על רקע חשש מפני התחרדות נרשמו בשנים האחרונות גם בערים נוספות בישראל, מתנפחים בשקט עד לפיצוץ בלתי נמנע. בשנים האחרונות עלה לכותרות מאבקם של תושבי שכונת רמת אביב בתל אביב נגד מה שהם זיהו כהתחרדות של השכונה. גם בטבריה חלק מהתושבים טוענים כי היא מאבדת את הצביון החילוני שלה.
“יש פה השתלטות חרדית הדרגתית”, טוען גדי בן שמואל (65) מטבריה. “לקחו את כל המקלטים - אין היום מקלט אחד פנוי. השאירו שלושה־ארבעה בתי ספר חילוניים, וגם אותם לוקחים. יש שכונות סגורות בשבת. יש אלימות, הציבור כועס. משתלטים גם על שכונות שהיו חילוניות. תולים אלפי מודעות באופן פיראטי, מכסים את הקירות. טבריה איבדה את הצביון שלה, זה כבר מחריד. זה כואב לי. כבר חשבתי לעזוב, אבל אני יליד טבריה”.
גם בן שמואל מבקש להבהיר כי אין לו בעיה אישית עם אורח החיים החרדי, אך לדבריו, כשזה משנה את פני החיים בעיר הולדתו - הוא כבר לא יכול לעמוד מנגד. “צעירים מתחילים לעזוב”, הוא אומר. “אנחנו מנסים בכוח להכניס אותם ללהט שלנו, שלא יעזבו. אבל אין עבודות, מסכן מי שפותח מסעדה, בית קפה או בר. יורדים לחייו, שולחים לו פקחים, ממררים את חייו. בשבת העיר סגורה הרמטית. כל הרחובות חשוכים. השנה האחרונה הייתה הכי קריטית. כל יום נסגר פה עסק. תעבור ברחובות של טבריה ותראה רק עסקים סגורים. רחוב הגליל, שהיה היקר ביותר בארץ, פנוי. אין פאבים, אין מסעדות. אם תסתובב בטבריה עילית, הכל שחור. מגיעים אוטובוסים בימי חמישי־שישי, מלא חרדים שבאים לנפוש בשבתות, וגם כדי לחזק את האוכלוסייה המקומית שהפכה לחרדית. אין היום שום פיתוח לחילונים, רק לחרדים”.
בשבוע שעבר הגישו בן שמואל ועוד פעילים בעיר עתירה מינהלית נגד פעולות העירייה בסוגיה. קבוצת פייסבוק שפתחו תחת השם “מרימים את טבריה מהקרשים” עוסקת רבות בעניין הספציפי הזה, וכבר מונה כ־15 אלף חברים.
מקלות וגזרים
“בכל מקום שהחרדים מתקרבים להיות בו רוב, שזה מ-40% ומעלה, העיר תהיה חרדית בסוף”, אומר ד”ר גלעד מלאך, ראש תוכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה. “זה קרה בבני ברק, בשכונות רבות בירושלים, בבית שמש. יש אומנם מקומות שבהם כן מצליחים לנהל את מערכות היחסים במשך שנים רבות ברוח טובה, שכונת הדר בחיפה, למשל, אבל זו עיר גדולה שנוכחות חרדית גדולה יכולה להיספג אל תוכה. את ההשפעה אנחנו רואים יותר בערי השדה והפריפריה, לשם גם חרדים הלכו בעיקר. לא לתל אביב, לא לגבעתיים, לא לרמת גן”.
לדברי ד”ר מלאך, עד השנים האחרונות 87% מהחרדים גרו באזור המרכז וירושלים, 7% בצפון ו־6% בדרום. “אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים אותם הולכים לחיפה, למגדל העמק, לעפולה, לחצור הגלילית, למגוון ערים”, הוא אומר, “מגוון מקומות שבהם אפשר להשיג דיור זול”.
“הציבור החרדי בישראל נמצא בתהליכי שינוי”, אומרת גם ד”ר לי כהנר, ראש החוג ללימודים רב־תחומיים במכללת אורנים וחוקרת חרדים אף היא במכון הישראלי לדמוקרטיה. “מצד אחד ישנו ציר המרחב שמדבר בשפה מתבדלת מאוד, כי אנחנו תמיד רוצים לגור ליד הדומה לנו, וזה טבעי. אבל הציר ההופכי הוא השינוי שהחרדים עוברים. יותר חרדים עובדים, גם גברים וגם נשים, יותר מהם נכנסים להשכלה גבוהה, תרבות הצריכה כבר מדברת בשפה קצת חרדית. כל הדברים האלה מייצרים לא רק קולות ורעיונות חדשים, אלא גם לאט־לאט נוצרות יותר ויותר קבוצות שאנחנו קוראים להן ‘חרדים מודרניים’ או ‘חרדים ישראלים’, והם לא יכולים לשאת מרחבים נבדלים הארד קור”.
לדבריה, הם גם לא צריכים לעשות זאת, שהרי הגיוון הזה אינו רק בלתי נמנע, אלא אף עשוי להיות לו אפקט חיובי לרווחת כולם אם יטופל נכון. “היום בתוך החברה החרדית יש אוכלוסיות מגוונות, ואתה ואני והם צריכים למצוא את הדרך לחיות יחד”, היא אומרת. “יצטרך להיות פה איזה משא ומתן. ברור לנו שאף ראש עיר לא ירצה אוכלוסייה חרדית גדולה. זה עוני, זה בעיות. אבל כדי לחלוק בנטל צריך לייצר תהליכים של מקלות וגזרים לראשי הערים כדי שבכל מקום תהיה כניסה. חרדים מעורבים בזה. הם שחקן קשוח והישרדותי מאוד, גם כי אף אחד לא רוצה לגור לידו. זה שחקן שמארגן עבור אנשיו את המגרש, והוא חייב את המדינה והממשלה. אי אפשר לעשות את הדברים האלה לבד. כמה קווי תפר יש לך כמו ציר יפו בירושלים? כמה ערד יש לך? גם שם צריך לבדוק את המספרים, לבדוק כמה רעש וכמה דמוגרפיה”.
מחקר שערכה כהנר העלה כי בין 2003 ל־2015 זינק שיעור המועסקים החרדים בישראל בעשרות אחוזים: מ־34% אצל הגברים ל־50%, ומ־51% אצל הנשים ל־73%, כמעט חצי מהן במשרה מלאה. עליות נרשמו גם בקטגוריות אחרות: כניסה לאקדמיה, גיוס לצבא, קבלת רישיון נהיגה ואפילו שימוש באינטרנט. במקביל, לדברי כהנר, החל הציבור החרדי להגר למקומות שונים מאלו שאליהם נהג להגר בעבר: תחילה למושבות שהפכו לערים, אחר כך לעיירות הפיתוח, בשנות האלפיים לערים שנבנו לחרדים בלבד, כמו ביתר עילית, מודיעין עילית או אלעד, וכעת בעיקר לאזורי פריפריה.
“החברה החרדית גדלה בקצב מאוד מהיר, 4%־4.5% בשנה לעומת 1% פלוס בכלל החברה היהודית”, אומר ד”ר מלאך. “אבל בשנות ה־80 המאוחרות, בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים הייתה בנייה מסיבית של ערים חרדיות חדשות. בסוף העשור הראשון למילניום, העתודות שם כמעט נגמרו. היה ניסיון חדש, היישוב חריש, שגם אמור היה להביא עשרות אלפי משפחות, אבל זה כשל. היה ניסיון נוסף, כסיף בדרום, ליד תל ערד, וזה כבר אושר ממשלתית, אבל במקרה הטוב בעוד 10־15 שנה יהיה שם משהו”.
עדות לשינוי
בינתיים הציבור החרדי פונה בהמוניו לערי הספר, לעתים קרובות בעקבות הוראת הרבנים שמכוונים אותם למקומות ספציפיים. גם תושבים באשדוד טוענים שהם מצויים במאבק על אופייה של העיר. “הנוכחות של הציבור החרדי מונעת מאנשים לרכוש דירה בעיר הזו”, טוען דרור מקדש (43), תושב העיר שמנהל את מאבק התושבים במה שהם תופסים כהתחרדותה של העיר. “אנשים פשוט לא מסוגלים לגור בעיר הזו כי יש כניסה מורגשת של אוכלוסייה חרדית. לא רק, אבל הרבה מאוד חרדים”.
לדברי מקדש, החוף הנפרד באשדוד הוא עדות חיה לשינוי שעוברת העיר. “החוף הזה לא היה פעם, והיום אפילו מרחיבים אותו. יש גם פארק חדש שבנו באשדוד קרוב לחוף הים (מכונה “פארק אשדוד ים” - ע”ר), ורוב הזמן אתה רואה שבא ציבור חרדי אפילו מחוץ לעיר, והוא דוחק את המקומיים. אנשים באים עם הילדים שלהם ופשוט מסתכלים מהצד כי הם לא יכולים להתקרב”.
העיתונות המקומית באשדוד כבר מתריעה על כך שנים ומותחת ביקורת על העירייה, שלטענתה מיטיבה עם החרדים כדי למשוך אותם להתגורר בעיר על חשבון התושבים הוותיקים. גם כותרות אפוקליפטיות התפרסמו שם, שניבאו לעיר עתיד שחור אם ייבחר ראש עיר חרדי.
הסכם גג שחתמה בחודש שעבר העירייה עם משרדי השיכון והאוצר לבניית כ־40 אלף דירות בתוך שבע שנים בעיר מחולל את הסערה התורנית באשדוד בנושא זה. הסיבה: כרבע מן הדירות הללו מיועדות לציבור החרדי. רק לאחרונה אמר ראש העיר בראיון כי החרדים מהווים כיום כרבע מאוכלוסיית העיר וכי אין ברירה, אלא לשלב אותם. אך קדוש רואה את הדברים אחרת. “אני חושב שזה מאוד תמים לחשוב שהם ישנו את הגישה שלהם ואת האינטרס של המגזר שלהם רק כי אנחנו באים ומבקשים מהם”, הוא אומר. “אנחנו רואים מה קורה ברמה הארצית – המצב הולך ומידרדר, דורשים מעסקים לסגור בשבת, ראש הממשלה מונע עבודות על פסי רכבת בשבת, ואנשים שתקו עד עכשיו. אבל יותר ויותר אנשים מבינים מה קורה להם מתחת לאף”.
“באשדוד יש קהילה מאוד גדולה של חרדים שנמצאים בקואליציה עם ראש העיר”, אומר מצדו אברג’ל מקריית גת. “מגיעים לשם באמת המון חרדים, אבל אשדוד כבר מגיעה ל־300 אלף תושבים, אז אני מניח שהם לא יהפכו שם לרוב. בקריית גת, לעומת זאת, יש 55 אלף תושבים, שמהם 15% חרדים ועוד 15% דתיים־מסורתיים. לכן התארגנות ממש רצינית פה היא רק עניין של זמן. אני לגמרי רואה את זה קורה”.