נינתו של אוסטרלי אבוריג'יני שלחם בארץ: "חייבת לישראל את חיי"

עד ליום שבו חקרה על אבות אבותיה, אלסי אמאמו, אוסטרלית אבוריג’ינית בת 35 מסידני, לא ידעה דבר על ישראל, למעט מה ששמעה בתקשורת על הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועל השואה. לא היה לה מושג שלשושלת שלה יש קשר לבנייתה של מדינת ישראל ולעצמאותה.

“הכל התחיל כתחקיר שורשים”, היא מספרת כעת. “כשהייתי בת 20, ביקשתי לבנות את העץ המשפחתי וגיליתי את הסיפור מאמי ואחיותיה. שאלתי איך סבא רבא וסבתא רבתא נפגשו, והן ענו במבוכה שמדובר בסיפור מצמרר של מלחמה, פציעה, שיקום ושיברון לב. עד לאותו הזמן בכלל לא ידעתי שסבא רבא שלי לחם בכוחות אנזא”ק (גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים) והיה בישראל”.

הקרב ההיסטורי על תחנת הרכבת בצמח, שבו השתתף סבה של אמאמו, נערך בספטמבר 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, והוא נחשב לקרב הפרשים האחרון בהיסטוריה. הוא גם זכור אצל העם האוסטרלי כקרב ההיסטורי האחרון בעל הישג אדיר שבו נחלו הצלחה צבאית מסחררת. כוחות אנזא”ק נקראו אז בידי הממלכה הבריטית לחבור אליהם בארץ ישראל ולשחררה מידי השלטון העותמאני. לפני שבוע נערך בצמח שחזור לקרב ההיסטורי, ביוזמת קרן קיימת לישראל.

במקביל, היום יצוינו 100 שנה לקרב ההיסטורי על כיבוש באר שבע, שנערך ב־31 באוקטובר 1917, על ידי שחזור הקרב המפואר, ומצעד היסטורי במעמד ראשי הממשלות של ישראל, אוסטרליה וניו זילנד ויו”ר קק”ל. אמאמו הגיעה ארצה לרגל שני השחזורים. במהלך השחזור של הקרב בצמח היא רכנה אל האנדרטה ובמשך דקות ארוכות דמעה לתוך האבן. לאחר כמה דקות של בכי ותפילה חרישית, הסתובבה לנוכחים והסבירה: “בלי ישראל לא הייתי קיימת היום”.

טלגרם גורלי

פרנק פישר, סבא רבא של אמאמו, התנדב לצבאות אנזא”ק ב־1916 במסגרת הגיוס של הממלכה הבריטית. הוא היה נשוי טרי לאווה, והם התגוררו בשמורה אבוריג’ינית בסמוך לשיברג. בשנת 1918 הוא ועוד מאות לוחמים הפליגו באונייה “יוליסס” מסידני לסינגפור, ומשם למצרים ולארץ ישראל. פישר הוצב בדיוויזיה ה־11 ונשלח לאזור צמח במטרה להשתלט על תחנת הרכבת בצמח (אז סמח’) ששלטה על ציר מרכזי שמנע מהבריטים את המשך ההתקדמות. “הוא ועוד תשעה חיילים היו נודעים כ’שומרים השחורים של קווינסלנד’ כי שמרו בעיקר בשעות הלילה”, מספרת אמאמו. “ב־25 בספטמבר 1918, בשעה ארבע לפנות בוקר, הדיוויזיה של סבא רבא שלי, עם הדיוויזיה הרביעית של אנזא”ק, תקפו את תחנת הרכבת בצמח, כל אחד מצד אחר. הם הגיעו רכובים על סוסים, בחסות החשיכה, ניתקו את החשמל ותקפו את החיילים הטורקים בתחמושת כבדה ובמכונות ירייה. אחרי שנגמרה התחמושת, הם עברו להשתמש בפגיונות ובחרבות”.

במקום התפתח קרב קשה, והפרשים ספגו אבדות ופצועים רבים. הקרב הסתיים לאחר שעה בלבד בניצחון הבריטים ושותפיהם. בסופו נספרו 14 הרוגים בכוחות הממלכה ואנזא”ק ו־64 פצועים, ביניהם גם פישר. אלא שבשל הבלבול הגדול ששרר בשדה הקרב שורבב שמו של פישר לרשימת המתים.

“סבא רבא שלי נפצע מירייה ברגל והועבר לטיפול רפואי, ואחריו נשלח לשיקום ארוך במוסד רפואי כלשהו בישראל שארך שישה חודשים”, מספרת אמאמו. “בתקופה ההיא התקשורת התבצעה באמצעות מכתבים ומברקים כמובן, אבל בשמורות האבוריג’יניות היה קשה מאוד לקבל מידע. אווה, אשתו של פרנק, הועברה על ידי המיסיונרים והשלטונות שהשתלטו על השמורות לאזור אחר. לאחר שאיתרו אותה, היא קיבלה טלגרם שבו מודיעים לה על מותו של פרנק בעלה. זאת בשעה שהוא חי וקיים ומקבל טיפול מסור בישראל”.

פישר החלים מהפציעה וחזר מקץ שישה חודשים לאוסטרליה בציפייה לפגוש סוף־סוף את אהובתו אווה. הוא לא מצא אותה בשמורה שבה התגוררו, כי היא נכבשה בידי גורמים שסילקו את התושבים וריכזו אותם בשיברג. לאחר חיפושים רבים, איתר אותה כשהיא כבר נשואה לגבר אחר ונמצאת בהריון ממנו.

“מובן שהוא היה שבור לב”, מספרת אמאמו. “הוא הגיע ולפתע מצא את אשתו בהריון ונשואה לגבר אחר ששמו תומאס. הוא הרגיש שכל עולמו חרב עליו באותו רגע. תוך כדי הגילוי והתדהמה התפתח בין השניים ויכוח באופן טבעי, שאחר כך הוביל גם לקרב גדול ואלים”. השוטרים בשמורה הפרידו בין שני הבעלים, ונתנו לפישר שתי אופציות: לבחור לחזור לאווה או לעזוב ולמצוא אהבה חדשה.

“אווה הייתה צעירה”, מסבירה אמאמו. “היא חיכתה לו במשך יותר משנה, ובסופה קיבלה טלגרם המבשר על מותו. גם הוא הבין שהיא כבר מאוהבת באדם אחר. לכן הוא חזר לקווינסלנד, ושם פגש את סבתא רבתא שלי, אזמי דרננד, והם נשארו יחד עד יום מותם והביאו לעולם תשעה ילדים, ובהם גם סבא שלי, אביה של אמי. בזכות זה אני פה היום. בלי הטעות הנוראה שהפכה את חייהם של הרבה מאוד אנשים, כנראה לא הייתי נוצרת כלל. פרנק היה חוזר לאווה, והיו נולדים להם צאצאים אחרים לשושלת אחרת. רק כשהגעתי לפה הבנתי כמה זה סמלי. פנו אלי וסיפרו לי על הטיול והשחזור, וציפיתי לזה במשך שנה וחצי בכליון עיניים. בטקס בצמח חוויתי את הרגע הכי מרגש בחיי אי פעם. כל הנקודות התחברו לי ובכיתי המון. היה לי חשוב מאוד להגיע לכאן להנציח את סבא רבא שלי. אנחנו אסירי תודה על ההצלה שלו. לכל המשפחה שלי יש כיום חיבור למדינת ישראל יותר מאשר לכל מקום אחר בעולם”.

תפילה למען העמים

היום, כאמור, יתקיים בבאר שבע הטקס הרשמי והשחזור של הקרב המפואר לשחרור העיר בשילוב מצעד מרהיב, בהשתתפות 120 סוסים ופרשים לבושים במדים הייצוגיים של אוסטרליה וניו זילנד, בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש ממשלת אוסטרליה וניו זילנד ויו”ר קק”ל דני עטר. בטקס ישתתפו כ־5,000 איש מהארץ ומהעולם, ויתקיימו כעשרה מוקדי פעילות ברחבי העיר ובסיומם ייחנך המרכז להנצחת חיילי אנזא”ק בעיר.

על ההפקה הגרנדיוזית מנצחים אב ובן מחברת “חוויית הרוכבים”, אילן וניצן פלג, שעסקו בלוגיסטיקה המורכבת מאוד של שינוע סוסים, הדרכה לפרשים, שיעורי רכיבה, תיאומים, רישיונות והובלת המצעד ברחבי העיר.

גם בקק"ל עובדים זמן רב על השחזור ההיסטורי ועל האירועים שבעקבותיו, ובשיתוף עיריית באר שבע יזמו את מגוון האירועים ההיסטוריים. “הקשר ההיסטורי עם קק"ל הנו חשוב ובלתי נפרד לאורך ההיסטוריה", אומר דני עטר, יו”ר קק”ל. "לצד משימת גאולת הקרקע עומדת חשיבות להכיר ולהטמיע את הסיפור ההיסטורי של הארץ".

"אנו מאמינים כי טיפוח מורשת ניצחון זה, באמצעות מרכז להנצחת חללי אנזא"ק שייחנך עתה וכן באירועים נוספים אחרים השנה ובשנים שיבואו, יציב את באר שבע על מפת התיירות בעולם”, מוסיף ראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ’.

השחזור הראשון של הקרב המפואר נערך כבר ב־2007 בישראל. למרות המשמעות ההיסטורית והלאומית של הקרב, לדברי אמאמו, רק השנה, במלאת 100 שנה לקרב, זכו לראשונה גם 20 החיילים האבוריג’ינים שהשתתפו בו לאות הוקרה והנצחה. אמאמו וחבריה האבוריג’ינים למשלחת הם הצאצאים הראשונים שהוזמנו להשתתף בשחזור המתקיים כבר עשור.

“למרבה האירוניה, סבא רבא שלי פרנק לחם בעצם עבור מדינה שלא הוכר בה כאזרח בכלל”, היא מציינת. “גם אמי, שהייתה נכדתו, לא הוכרזה כאזרחית אוסטרלית עד לשנת 1967. זה היה המצב שם בימים ההם, כך שהעובדה שלראשונה יש אזכור ל־20 אבוריג’ינים שנלחמו פה היא מאוד משמעותית עבורי. להגיע לפה כיום כאזרחית אוסטרלית, בראש מורם ובגאווה, ולהנציח אותו ואת זכרו - זה כבוד גדול עבורי ועבור כל האבוריג’ינים”.

בימים האחרונים ביקרו חברי המשלחת בצפון, בירושלים ובים המלח. אמאמו מספרת שבנסיעה לים המלח ראתה את שרידי מסילת הרכבת הישנה והתרגשה מאוד. גם הביקור בכותל גרם לה לדמוע ולומר תפילה למען העם האוסטרלי והישראלי. בלילה שלפני השחזור ישנו חברי המשלחת באוהלים והתאמנו ברכיבת פרשים כדי לחוות את תנאי השטח בצורה הכי אותנטית.

“ברור לגמרי שבלי ישראל, סבא רבא שלי לא היה מחלים מהפציעה”, היא מסכמת. “הקהילה היהודית בארץ דאגה לו, חיבקה ועטפה אותו בתקופה הכי קשה בחייו, ובלי זה הוא לא היה מבריא. אני חייבת לישראל את חיי. אני לוקחת איתי הביתה מהארץ היפה הזו שלכם את הגאווה, הזיכרון והזכות לחיים”.