"ילדי ישראל לא מודעים לסיפור שלנו": ילידי מדינות ערב חוזרים לרדיפות של בני משפחותיהם

אברהם בר־אב (76), תושב עדי שליד שפרעם, נשוי ואב לארבעה וסב לנכדים, הוא סופר פעיל וחבר באגודת הסופרים העברים. רוב יצירתו הספרותית מוקדשת לפרק החיים של משפחתו במצרים. סיפורים קצרים על ילדותו כונסו בספרו "פושקין מרוקאי" (הקיבוץ המאוחד 2017), ורומן רחב יריעה פרי עטו, "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר", פורש את סיפורה המלא של משפחתו. הוא נולד בקהיר. דור רביעי למשפחת מהגרים: אם מבולגריה, אב מטטואן שבמרוקו. "חשוב מאוד לספר נכון את הסיפור שלנו. לספר אמת, כמו שמתחקרים מבצע צבאי ולא כדי לשרת מטרת על מסוימת. לא כדי שיהיה לנו נכס הסברתי אל מול הנכבה של הפלסטינים, לא כ'מחווה שוויונית' כדי שנגיד שגם הסיפור שלנו נכנס לתוכנית הלימודים. צריך לספר בלי כחל ושרק כי זאת מצוות 'והגדת לבנך'", הוא אומר.

היום, 30 בנובמבר, הוא מועד ציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. כ־900 אלף יהודים גורשו או עזבו את מרוקו, לוב, מצרים, עיראק, כורדיסטן, עדן, לבנון, אלג'יריה וסוריה בין השנים 1948־1967. מעל 600 אלף עלו לישראל ועוד כ־300 אלף התפזרו במדינות שונות, חלקם בסוף הגיעו לישראל.

באפריל 2008 הכיר הקונגרס האמריקאי ביהודי ארצות ערב כפליטים, על פי כל חוקי הפליטות של האו"ם. לפני שנים ספורות הצטרף גם הפרלמנט הקנדי, בעוד שבישראל, במשך תקופה ארוכה, לא רצו לשמוע על כך. בנאום בר־אילן שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודש יוני 2009, השיב לאובמה על דברים שאמר קודם לכן בנאום קהיר: "אדוני הנשיא, המשוואה שלך בנאום קהיר לא נכונה. אמרת: שואה = פליטים פלסטינים. המשוואה הנכונה היא פליטים פלסטינים = פליטים יהודים מארצות ערב". זו הייתה הפעם הראשונה שראש ממשלה בישראל הכיר בכך. בין לבין, הוגשה הצעת חוק שלפיה הממשלה מחויבת לשמור על זכויותיהם של יהודי ארצות ערב ועל הרכוש ולהזכיר זאת בכל משא ומתן עם הפלסטינים. החוק עבר, אך לא הרבה קרה מאז.

חוק נוסף שהוגש על ידי ח"כ לשעבר ד"ר שמעון אוחיון (ישראל ביתנו), כיום מנהל מרכז דהאן לחברה, תרבות וחינוך במורשת יהדות ספרד והמזרח הפועל לחיזוק הזהות היהודית ולקירובם של בני הנוער למורשת קהילות ישראל, ונכנס לתוקפו ב־2014, קובע כי ביום שאחרי כ"ט בנובמבר יציינו בתי הספר את הגירוש והפליטות היהודית בארצות ערב.

האקסודוס הנשכח: רוב בני הנוער בארץ אינם מכירים את הסיפור של יהודי ערב

כמו סיפור מצדה

"אף על פי שמצרים הייתה מולדתי האהובה, לא היינו אזרחי המדינה", אומר בר־אב. "לא פורמלית ובטח לא תרבותית והתנהגותית. שפת האם שלי צרפתית. הערבית הייתה שפה לתקשורת עם המשרתים. חיינו בלב קהיר בבית מרווח ובשפע גדול. באופן ציורי: חיינו כמו עובר בתוך רחם שכל צרכיו מסופקים לו בשפע. עד שבאים צירי הלידה הכואבים המאותתים שהגיע הזמן להיוולד מחדש. כל ציר חזק ועוצמתי יותר מקודמו".

ציר הלידה הראשון, שאותו מתאר־בר אב, התרחש ב־1942, עם הגעתו של הצבא הגרמני לשערי אל־עלמיין: "המצרים המקומיים קיוו שהגרמנים יגיעו ויסלקו את היהודים ממצרים ובכך קיוו לקבל את בתי היהודים ורכושם. באותם ימים יכלו הורי לשמוע את המקומיים רבים ומתווכחים בינם לבין עצמם על הבתים והרכוש של היהודים לאחר שהגרמנים יגיעו. סבא החזיק פחי נפט מתחת למיטתו והתכונן להצית את הבית על יושביו ברגע שיחוש סכנה ממשית. מעין סיפור מצדה. מזלנו שהגרמנים נחלו מפלה באל־עלמיין. למרות שהדי הציר הזה נמשכו בהפגנות אלימות עד 1945, מצאנו דרך להיאחז בשגרה".

ציר הלידה הבא הגיע במאי 1948. מיד עם פרוץ המלחמה, אביו הנרי והדוד אלי נלקחו למעצר במחנה האקסטפ ללא משפט. האשמה היא "ציונות", והתנאי לשחרורם הוא עזיבת מצרים לצמיתות. הבית של הסבתא ויקטוריה עוקל לטובת קצין מצרי בכיר. המתפרה של סבתא פורטונה נסגרה. "למרות שאבא שוחרר ממעצרו במפתיע אחרי 18 חודשים וחברים מוסלמים דיברו על לבנו להישאר, הנשים, אמא סופי וסבתא פורטונה, דחפו בכוח לעזוב ולעלות ארצה", הוא מספר. "ברחובות דהרו משאיות עם המון זועם שצעק: 'היהודים כלבים של הערבים'. יהודים. לא ציונים".

הנשים גם ספגו הטרדות. "המקומיים אהבו את היהודיות", מספר בר־אב. "הן היו ידועות כבתולות ונקיות. אחד הערבים אילץ את דודה שלי להיות איתו. אחרי שנישאה לחייל בריטי וברחה ללונדון, הוא המשיך לאיים על המשפחה עד היום שבו ברחנו ממצרים. והיו עוד התרחשויות רבות, רבות מאוד, אלא שרוב הדור הולך וכלה. איני מצטער על הגירוש. אני חושב שאין איש מכל יוצאי ומגורשי מצרים שהיה רוצה לחיות שם היום, אבל בשיחות עם כל מכרי יוצאי מצרים אין אחד שנוטר טינה לעם המצרי על מה שקרה. זה אף על פי שרבים איבדו רכוש ולא קיבלו פיצוי הולם למרות השלום. נזק נוסף ובלתי הפיך שלא התאוששנו ממנו עד היום הוא הפירוק והפיזור של חלקי משפחתנו המלוכדת לקצווי תבל: אנגליה, איטליה, צרפת, קטלוניה ואוסטרליה".

אליהו חסון (83) ממבשרת ציון, נשוי ואב לשניים, סב לחמישה נכדים, נולד בסוריה למשפחה של בנקאים שהחזיקה בבעלותה בנק פרטי. "היום הממלכתי שנולד באיחור של 60־70 שנה הוא יום מוצדק ונכון", אומר חסון. "ילדי ישראל לא מודעים לסיפור שלנו. אני נעלב מזה. הצעתי למשרד החינוך לספר את הסיפור לפחות באזור ירושלים ללא תמורה כספית, ואפילו לא השיבו לי. זה ממשיך באופן ישיר את העובדה שלא ייחסו לסיפור שלנו חשיבות. משה שרת, שהיה שר החוץ, החליט שלא מדברים על הפליטות של יהודי ערב כדי שהפלסטינים לא ידברו על הפליטים שלהם".

אבל חסון מספר: עם פשיטת הרגל של האימפריה העותמאנית, הכספים שהולוו לממשלה ולאנשים לא הוחזרו, והבנק פשט רגל. "היינו בעלי נתינות איטלקית, אבי ומשפחתו הוגלו לאנטוליה, ושם סבי וסבתי ושני דודיי מתו בגלל התנאים הקשים. לא היה להם מה לאכול", משחזר חסון. "ב־1918 הם חזרו לדמשק וקיבלו את ביתם בחזרה. אבא התחיל את עבודתו עם החותן שלו, שהיה סוכן עשיר ומקובל בדמשק של חברת נפט אנגלית. ב־1943 סבא נפטר מסוכרת בהיותו בן 56 בלבד. אני קרוי על שמו, ולכן נתן לי יחס מועדף. במהלך מלחמת העולם השנייה סבי הואשם כאילו הוא מסית נגד השלטון של צרפת. עצרו אותו, ועד היום אנו לא יודעים אם אלו הסורים או הצרפתים. זוהי האשמת שווא שכן היהודים ידעו את מקומם ולא העזו להתערב בפוליטיקה. עד שהוא נפטר לא ידענו מי עצר אותו ולמה. פשוט ככה היה נהוג".

בתקופת מעצרו, גדשו את הרחובות הפגנות אלימות מאוד. "בהפגנות היו צועקים: 'פלסטין היא מדינתנו והיהודים כלבינו'. במהלך ההפגנות היו מנסים גם לעשות פוגרומים ולפגוע ביהודים", מספר חסון.

בשנת 1943 הגיעו לדמשק הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. "הם התארחו גם אצלנו והלכו עם אמי לבית הספר אליאנס כדי לבחון אם יש בנות שמעוניינות לעלות לארץ ישראל", נזכר חסון. "כאשר רחל ינאית אמרה בכיתה: 'מי שרוצה לעלות לישראל - שתקום', קמו כל הבנות. זה מעיד על ההרגשה הקשה של היהודים וחוסר הביטחון שהיה לקהילה בדמשק. אמא הייתה פעילה בקהילה ולכן נעזרו בה. כהוכחת רצון טוב שלחה באותה שנה את שתי אחיותיה ושנה לאחר מכן, ב־1944, את שתי בנותיה, שהתגייסו לפלמ"ח והשתתפו בליווי שיירות לירושלים בפיקודו של אלוף אלעד פלד".

בדמשק היו ניסיונות בלתי פוסקים מצד הערבים לרצוח יהודים ולפגוע בהם. "היה שייח שאהב לשמוע את דעתו של אבא שלי על כל מיני דברים", ממשיך חסון. "באחת הפעמים שאל אותו על הסיפור של דוד המלך ובת שבע. אבא השיב שהסיפור מופיע גם בקוראן. לפתע המוני אנשים החלו להתלהם וניסו לרצוח את אבא. כמעט ביצעו בו לינץ'. במזל, קאדי מקומי הציל את אבא כשאמר שזה באמת מופיע בקוראן וכי לא ביזה אף אחד. ב־1945 נרצח מורי ז'אק פרנקו משום שהיה יהודי. לא נשאר ממנו זכר. זיהו אותם לפי הבגדים. והיו גם סיפורי אונס. לא דיברו על זה כדי לא לבייש את הבחורות. יהודים היו כמו רכוש של המוסלמים".

ב־1945 המצב החמיר עד כדי שפרץ מרד נגד הצרפתים, שהפציצו בתגובה. צעירים רבים מדמשק החלו לעלות לישראל באופן בלתי לגאלי, בהם 1,300 ילדים. "העלייה נקלטה בקיבוצים ובמושבים ותרמה רבות להקמת המדינה ולביסוסה בהמשך", הוא מספר. "כשסוריה קיבלה עצמאות ב־1946, נאסר על כל פעילות ציונית, ובשנת 1947, עם החלטת החלוקה, סוריה פיטרה את היהודים שעבדו במוסדות ציבוריים וקבעה חוקי אפליה נגד היהודים, למשל סימון בתעודת זהות בקו אדום 'בן דת משה'.

ב־1948 עצרו כמעט את כל מי שילדיהם לא התייצבו לשירות, כלומר עלו לארץ. אבא שלי נעצר לשלושה חודשים ועונה. לא יכלו לבקר אותו. יותר מאוחר, דודי נעצר. הסיבה: הוא דיווח את השמות של ההרוגים והפצועים של פיגוע בבית הכנסת בדמשק. הוא היה 11 חודשים בכלא. ממש פירקו אותו לגורמים. אמי הלכה לבקר את דודי וכשביקשה לראות אותו, אמרו לה שלא תוכל, אך ייתנו לה לשמוע אותו. הכו אותו מכות רצח ואמרו לה: 'עכשיו שמעת שהוא חי, את יכולה ללכת לבית'. אחרי קום המדינה אסרו על היהודים להתרחק ארבעה קילומטרים מביתם. זה הביא הרבה צעירים לברוח, וכך נותרו הרבה בחורות שלא התחתנו בגלל היעדר הצעירים. ב־1947 התלוו ארבע צעירות למבריח ערבי, שהיה אמור להבריח אותן לארץ דרך לבנון. אנסו אותן, רצחו אותן וניסו להעלים את הגופות באמצעות חומצה".

לא הגענו לנחלה

עשור לאחר מכן, בשנת 1957, פנה המוסד אל חסון בהצעה להתגייס לשורותיו: "לא הייתה לי בעיה, אך התניתי בכך שיעלו את הוריי לארץ. הם אמרו: בשמחה. אמרתי להם שאיני סומך עליהם וסידרו לי פגישה עם איסר הראל. ב־1959 הוא הגיע למרוקו ואמר לי: 'לא שכחתי אותך. ניסינו ואיננו מצליחים עדיין'. בסוף המוסד הצליח להעלות אותם בשנת 1962".

"לצערי, החברה הישראלית לא באמת מכירה בעובדה שקרוב למיליון יהודים חוו 'נכבה' משלהם", אומר ד"ר אוחיון, כאמור יוזם החוק לציון יום הגירוש והיציאה של יהודי מדינות ערב. "קיימת בורות לגבי הרכוש האמיתי שהושאר במדינות ערב. מדינת ישראל לא רצתה להעלות את סוגיית הרכוש הזו כדי לא לציין את רכוש הפליטים הפלסטינים. רק לאחרונה אנחנו שומעים יוזמות של משרד החוץ לספר את הסיפור. יש גם שינויים ותיקונים בתוכניות הלימודים, אבל לא הגענו למנוחה ולנחלה. יש פרקים שנוגעים לכל מסכת ההתיישבות בארץ. מי תרם ומי יישב באמת? האם רק העלייה הראשונה, הביל"ויים והקיבוצים? בוודאי שלא, וועדת ביטון עדיין נלחמת על זה.

עד לפני 12־14 שנה משרד החינוך תקצב מכוני מחקר לחקר יהדות המזרח, אבל התקציב הופסק והמכונים נסגרו. אנחנו חיים ממה שחוקרים בעבר חקרו. היום אין עתודה. אין מי שיחקור ויחשוף באותם ממדים שנחקרות קהילות אחרות. עיקר התקציב שביקשה הוועדה, של 100 מיליון שקלים בשנה, נוגע למחקר. בלי מחקר לא יהיה ידע רציני מבוסס".