תושבת הצפון, באמצע שנות הארבעים לחייה, טוענת נגד בעלה: "ערכם של רכבי האספנות (שלו) הוא בדיוק כמו ערכו של מטבע הביטקוין... רק עולה כל הזמן". בעלה טוען להגנתו כי "רכבי האספנות הם כמו בובות ותכשיטים - אלה שייכים לה, ורכבי האספנות שייכים לי ולא לאשתי". במסגרת תביעת גירושים, הגיעו הצדדים לעימות קשה על רכושם אחרי שהאישה הבינה כי בעלה מתחיל להיפטר מאוסף האספנות יקר הערך של מכוניות שצבר לאורך השנים. האישה מגוללת בסיכומיה לבית הדין הרבני סיפור מוזר אבל עקרוני על בעלות משותפת על כלי רכב, גם אם שמה לא נרשם כמקובל ברישיון הרכב.
האישה, בעלת עסק גדול ליבוא, טוענת באמצעות עורך הדין גדלי סולן, כי לבעלה המלונאי עשרות רכבי אספנות שערכם נאמד בכמה מיליוני שקלים וייתכן שאף היא אינה יודעת את ערכם האמיתי בגלל "המיוחדות ושנת הייצור של רכבים מסוימים, ובעיקר בגלל העלייה המטורפת במחיריהם ככל שהם מתיישנים". האישה דוחה מכל וכל את טענות הבעל שהרכבים הם רכושו הפרטי כמו שהתכשיטים ואוסף הבובות הם רכושה הפרטי. היא דוחה גם את טענת הבעל שלפיה הרכבים רשומים רק על שמו ולכן הם בבעלותו. לדבריה: "הרישום הוא דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי להשפיע על הבעלות בפועל".
לדברי האישה, לבעל עוד מספר רכבי אספנות הנמצאים בחו"ל, ביניהם רכב יוקרה מסוג פרארי, המוחזק אצל חברו המתגורר בגרמניה, ורכב מסוג פורשה מודל 1961, שערכן נאמד בכמיליון יורו. עו"ד סולן טוען כי יש לאסור על הבעל למכור רכבים מהאוסף שברשותו, כפי שעשה לאחרונה, וכי בידי האישה קיימות הוכחות למכירת רכבי אספנות ישנים על ידו בסכום המוערך במאות אלפי שקלים.
