"סבא שלי מעולם לא חשב על הסכנה שבה העמיד את עצמו בפעילותו להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. הוא מעולם לא היסס לעזור לאנשים שהיו שייכים לדת אחרת. הדבר היחיד שהניע אותו היה הרצון לסייע להם", אומר ג'יאקומו ברטגני, נכדו של רוכב האופניים האגדי וחסיד אומות העולם, ג'ינו ברטלי.
ביום שישי הקרוב (23 במרץ) ייערך במסגרת פסטיבל "ירוק ולא רחוק", המתקיים בשפלת יהודה, מסע אופניים לזכרו של ברטלי. למסע יקדים טקס שיתקיים ב"בית העדות" בניר גלים, שבמהלכו יצדיעו לפועלו של ברטלי למען הצלת יהודי איטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. במיוחד לרגל האירוע, יגיע ארצה נכדו מאיטליה. לאחר הטקס, שיתקיים גם במעמד ג'יאנלואיג'י בנדטי, שגריר איטליה בישראל, יחל המסע משלולית החורף בשפיר. במהלך המסע יהיו נקודות עצירה עם פעילויות ומידע הקשורים לברטלי, ובסיומו יתקיים הפנינג למשתתפים ולכלל המבקרים במקום.
ג'ינו ברטלי, שהלך לעולמו בשנת 2000 בגיל 86, נחשב אחד הרוכבים האיטלקיים הבולטים ביותר, שהתפרסם בניצחונותיו במרוצי ג'ירו ד'איטליה ובטור דה פראנס (1938 ו־1948). כשהוא היה בשיא הקריירה שלו, פרצה מלחמת העולם השנייה. רק לאחר מותו נודע שברטלי, קתולי אדוק, סייע להצלת יהודים, שהיו תחת השלטון הפשיסטי באיטליה. בשנים 1943־1945 הוא שימש כשליח של מחתרת אסיזי שפעלה באזור טוסקנה להסתרת פליטים יהודים במנזרים ולהברחתם לדרום איטליה שנשלטה בידי בעלות הברית. תוך כדי האימונים הספורטיביים הוא רכב על אופניו והגיע לכל מקום מבלי לעורר חשד. ברטלי ניצל את המוניטין שלו וסמך על כך שהמשטרה המקומית לא תעצור אותו, אסף צילומים של פליטים מהמנזרים והביא אותם למעבדה באסיזי, שם הוכנו להם תעודות זהות מזויפות. לאחר מכן הביא את התעודות לפליטים שבמנזרים. את המסמכים הוא החביא בשלדת האופניים, באוכף ובספר התפילות שלו.
מעשיו אלה של ברטלי פורסמו רק ב־2003, שלוש שנים לאחר מותו. בסוף 2010 התפרסמה עדותו של ניצול שואה ישראלי, שלמה (ג'ורג'יו) גולדנברג־פז, שעל פיה הוסתרה משפחתו במרתף ביתו של ברטלי בפירנצה, עד שחרור העיר על ידי בעלות הברית. ב־2013 הוכר ברטלי על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם, בעקבות עדויות על כך שהציל 800 יהודים.
ברטגני (33), נכדו של ברטלי, גר כיום בקסטלונובו די גארפאגנאנה, עיר קטנה בצפון טוסקנה. הוא עובד בחברת התרופות Kedrion כמתכנן מומחה. "אני ממש מתרגש לקראת האירוע הזה, כי למיטב ידיעתי זהו מסע האופניים הראשון שאורגן לזכר סבי בישראל", הוא אומר בראיון ל"מעריב המגזין". "זה יהיה נהדר לרכוב יחד עם כל האנשים. מאוד חשוב לנו כמשפחה להגיע לאירועים מסוג זה כדי להביע תמיכה במעשיו של סבי. חובתנו גם לאפשר לאנשים להכיר את סיפורו של סבי כמסר של שלום ואומץ".
זהו ביקורו השני של ברטגני בישראל. "הייתה לי הזדמנות להגיע לישראל בספטמבר האחרון", הוא מספר. "ביקרתי ביד ושם, וזה היה כמו לקבל גושפנקה לכך שמה שסבא שלי עשה, שלפעמים אפילו נראה לי לא ייאמן, אכן היה נכון. זה היה ביקור מרגש שלעולם לא אשכח".
בלי גינונים
ברטלי הוא אביה של אמו של ברטגני, ביאנקה מריה ברטלי, בת הזקונים שלו מבין שלושת ילדיו. עד שהיה בן 3, התגורר ברטגני באותו בניין עם סבו בפירנצה. בהמשך הוא עבר עם הוריו מחוץ לעיר, אולם הסב נהג לבקר אותם הרבה במהלך השנה. "הוא אהב את השקט של העיר הקטנה, ושם האנשים היו דיסקרטים לגבי זהותו ולא התייחסו אליו כמו סלבריטי", מספר ברטגני. "סבי היה אדם נדיב מאוד וצנוע. להיות במחיצתו לא היה כמו להיות ליד סלבריטי ספורט. ראיתי בו רק סבא שלי והתייחסתי אליו רק כסבא שלי. אהבתי מאוד לבלות איתו, לשחק איתו ולהקשיב לסיפורים שלו על מרוצי האופניים. הייתי קולט עד כמה שהוא מפורסם רק כשיצאנו, למשל, לסופרמרקט, וכל האנשים הביטו בו ובירכו אותו. אבל הוא התנהג כמו אדם רגיל לחלוטין. לא היו לו גינונים של סלבריטי. למרות שסבי היה מצטייר בפני כל כאיש קשוח בגלל אופיו החזק, הוא היה ממש עדין ונדיב עם בני המשפחה וחברים. הוא אהב לדבר עם אנשים על רכיבת אופניים, ותמיד היה מספר כל מיני אנקדוטות מהמרוצים שבהם השתתף".
ברטגני זכה לבלות עם סבו האהוב עד היותו נער צעיר. כשהיה בן 16, ברטלי נפטר. "אני זוכר שכל פעם כשסבא היה מגיע לפגוש אותנו בביתנו, הוא היה מביא לי מתנה קטנה, ואחרי ארוחת הצהריים הוא גם אהב להישאר בחוץ בגינה יחד עם הכלב שלי. הוא היה נח על כיסא בימים שטופי שמש", הוא משחזר. "אני גם זוכר שכשהוא היה מגיע, הייתי אוכל שוקולד בחשאי בניסיון לא להתגלות על ידי סבתי, שלא רצתה שהוא יאכל יותר מדי ממתקים. אני חושב שהקשר שלנו היה מאוד מיוחד, גם לאור העובדה שאני הנכד היחיד שלו ממין זכר".
הוא ניסה למשוך אותך לרכיבת אופניים?
"סבא מעולם לא דחף אותי להיות רוכב אופניים. הוא לא רצה שאהיה רוכב אופניים כמוהו. הוא רצה שאלך לאוניברסיטה ואסיים את הלימודים, כי הוא עצמו גדל כילד עני, ולא הייתה לו הזדמנות ללמוד".
ובכל זאת, הוא לפחות לימד אותך לרכוב?
"אני לא זוכר אם הוא לימד אותי לרכוב על אופניים בפעם הראשונה, אבל אני כן זוכר בבירור שכאשר הוא הביט בי רוכב על אופניים, תמיד היו לו כמה עצות לתת לי כדי לתקן את היציבה ואת הסגנון שלי. נהגתי לראות מרוצים רבים בטלוויזיה כשהייתי צעיר, אבל עכשיו, אחרי שנגעלתי משערוריות רבות שפורסמו לאחרונה לגבי שימוש בסמים בקרב רוכבים, אני כמעט כבר לא עוקב אחרי הספורט הזה".
מה בעיקר למדת מסבך?
"להיות אדם ישר, מכובד וצנוע. וכאמור, העצה הטובה ביותר שלו הייתה שלימודים הם הדבר החשוב ביותר. הוא היה ממש ממוקד בזה בנוגע לעתיד שלי. תקופה שאני ממש נושא בלבי היא כאשר בגיל 9־10 הייתי מבלה עם סבא בשלבים ההרריים הקשים של מרוץ ג'ירו ד'איטליה. נהגנו לנסוע לאורך כל הדרך ולהיות במרחק של חצי שעה לפני קבוצת רוכבי האופניים, כך שתהיה לנו ההזדמנות להגיע אל הנקודה הסופית של המרוץ ולהסתכל על הספרינט האחרון של הרוכבים. הייתי אז צעיר מאוד, אבל התרשמתי כל כך מהאהבה שכל האנשים שפגשו את סבי הפגינו כלפיו. הוא נחשב באמת לסלבריטי, ואני הייתי כל כך גאה בו. כולם ביקשו ממנו חתימות, ולכן בערבים הוא היה חותם על הרבה תמונות שלו כדי לתת אותן לילדים ביום למחרת".
הקשר עם המחתרת
ברטגני מודה שלא ידע על פעולות הגבורה של סבו למען הצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. "אמי ואני למדנו להכיר את הנושא רק דרך העיתונות, לאחר שנעשו מחקרים רבים, ונשמעו עדויות רבות", הוא מספר. "אני באמת גאה במה שסבא שלי עשה כדי להציל יהודים, ולכן אני, בתור בן משפחה, תמיד עושה כמיטב יכולתי כדי להשתתף ולתמוך ביוזמות שקשורות בכך, כמו למשל מסע האופניים ביום שישי הקרוב".
גם לאמך הוא לא סיפר כלום על תקופת המלחמה?
"הוא מעולם לא דיבר איתה או איתי על פעולות הגבורה שלו. הוא רק אהב להזכיר את הסיפורים שלו על מרוצי האופניים, כי הוא רצה להיות מוכר ומזוהה כספורטאי ולא כגיבור. הוא היה איש מאוד דתי, מאוד צנוע. היה לו חוש צדק גדול, והמשפט שהוא תמיד היה נוהג לומר היה: Good is to be done, but not to be said. לפי השקפתו, לתפוס תשומת לב ותהילה בגלל דברים שאמונתו ומצפונו הורו לו - נחשב כדבר שלילי".
כאמור, לפעילותו החשאית של סבו בזמן המלחמה התוודע ברטגני רק לאחר מותו של הסב. "פשוט נדהמתי מהסיפור הזה, משום שבשנים 1943־1944 סבא כבר היה מאוד מפורסם, והוא ממש סיכן את עצמו", הוא מספר. "אגב, אחרי המלחמה הוא חזר למרוצים וחזר לנצח. היו לו מוח מבריק, לב גדול וגוף מושלם. הוא מעולם לא ויתר. אחרי ששמעתי על פעילותו, התחלתי לחפש מידע נוסף, אבל היה די קשה למצוא חומר היסטורי, כי הוא שמר הכל בסוד מכולם. מעולם לא החמצתי ספר חדש או חומרים דוקומנטריים על סיפורו של סבי. אני מאוד מתעניין בעברו ההיסטורי, אבל אני די בטוח שאם הוא היה בחיים, הוא היה רוצה שיזכרו אותו אך ורק כרוכב אופניים גדול ולא יותר מכך".
מה לדעתך הניע אותו בפעילותו להצלת יהודים?
"אני מניח שפעילותו הייתה מונעת על ידי חוש הצדק הגדול שלו ועל ידי אמונתו העמוקה שהניעה אותו בכל רגע של חייו. הוא כמובן היה מודע לחלוטין לסיכונים שלקח על עצמו, אבל זה לא עצר אותו במהלך כל רכיבה שלו מפירנצה לאסיזי ובחזרה, כשהוא נושא על אופניו מסמכים מזויפים וצילומים על מנת לתת זהויות חדשות ליהודי איטליה.
"סבא נעצר פעמים רבות על ידי נאצים וחיילים פשיסטים. בדרך כלל הם הכירו אותו כרוכב המפורסם והניחו לו להמשיך בדרכו, לפעמים אחרי שביקשו חתימה. הוא נהג להעמיד פנים שהוא מכשיר את עצמו למרוצים שיתקיימו שוב אחרי המלחמה. הוא גם לא הניח להם לגעת באופניו ואמר שהם מכוונים בדיוק בצורה מסוימת עבור האימונים. אבל בהמשך המצב נעשה מסוכן יותר ויותר. בסופו של דבר, הפשיסטים קראו לסבא לחקירה במפקדה של המשטרה הפשיסטית, Villa Triste, שבוצעו בה עינויים והוצאות להורג. הוא הוחזק שם כמה ימים, ולמרבה המזל בסוף שוחרר בלי שנגעו בו, כי הוא היה מפורסם מדי וגם לא היו להם מספיק ראיות כדי להכניס אותו לכלא או להרוג אותו".
בחקירתו הוזהר ברטלי שלא לקיים קשר עם המחתרת, ולאחר חקירה זו שלח את בני משפחתו למחבוא והמשיך בפעולותיו במחתרת. "לפני כשנתיים עקבתי במכוניתי אחרי קבוצת רוכבים מהקבוצה הישראלית סייקלינג אקדמי, שרכבה לאורך המסלול מפירנצה לאסיזי, אותו מסלול שסבי היה נוהג לרכוב", מספר ברטגני. "הופתעתי מאוד מאורכה של הדרך הזאת, גם בגלל שסבא היה צריך להספיק לחזור לפירנצה לפני העוצר, וגם בגלל שהכבישים באותה עת היו הרוסים למדי. הם לא היו מאספלט, אלא בעיקר מעפר ואבנים".
האם פגשת מישהו שסבך הציל?
"בשנת 2013, במהלך הטקס שנערך בבית הכנסת של פירנצה לרגל ההכרה של סבי על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם, הייתה לי הזדמנות להיפגש עם ג'ורג'יו גולדנברג. האיש המבוגר הזה, שלמרבה הצער נפטר לפני כמה שנים, היה ילד כאשר הוא ובני משפחתו הוסתרו במהלך המלחמה על ידי סבי בדירה שהייתה שייכת לו בפירנצה. אחר כך סבי העביר אותם למרתף תת־קרקעי שגם היה שייך לו. מי שנתפס באותה עת בהסתרת יהודים, דינו היה מוות. אבל סבי עשה זאת ללא היסוס. הפגישה עם ג'ורג'יו, למרות שהייתה יחסית קצרה, מאוד נגעה ללבי, כי עיניו היו מלאות בהכרת תודה".
רישום למסע: yarok.touryoav.org.il