"התרסקות שהיא בעצם פריצה": החרדי לשעבר שאיבד את ידו והפך לכוכב רשת

"אני מאוד אופטימי ושמח. אני כבר מדמיין איך תיראה הפרוטזה, איזה צבע מעניין אבחר לה, ואיך אני חוזר לאימונים עם היד הזאת", אומר בן סירא הרוש ממיטתו בבית החולים הדסה עין כרם. "יום לפני התאונה יצאתי למועדון בתל אביב, ואמרתי לחברים שלי: 'איך בא לי להיות שחקן, להצליח בחיים, לפרוץ קדימה'. רציתי להיות דמות חיובית. בדיוק יום לאחר מכן קרתה התאונה שנראית כמו ההתרסקות של חיי, אבל אולי זו בעצם הפריצה להצלחה שלי. אלוהים בעצם שמע את תפילתי. לקח לי יד, משהו קטן כביכול,  אבל נתן לי עוצמה ואפשרות להתעצם ולגדול". 

בלי שהתכוון לכך, הפך הרוש, העוסק בפיתוח הגוף, לכוכב רשת וצבר בימים האחרונים אלפי עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם.  ב־22 במאי הוא נפצע קשה בתאונת אופנוע וידו השמאלית נתלשה ממקומה. הסרטונים שבהם הוא נראה חבוש בבית החולים במה שנשאר מידו הפכו לוויראליים, וזכו לאין ספור שיתופים ותגובות. על אף שלכאורה אמור הרוש להיות בדיכאון עמוק ובצער רב, כעת הוא נשמע דווקא מלא אופטימיות, וכבר רואה עצמו חוזר לחדר הכושר ומרים משקלים מטורפים. "אנשים אומרים שקיבלו בזכותי פרופורציות", הוא אומר, "סך הכל בכמה סרטוני רשת אני מצליח לסדר לאנשים את החיים. המון אופנוענים כתבו לי שמכרו את האופנוע שלהם בגלל מה שקרה לי". 

התאונה היא לא הדבר הקשה הראשון שהרוש, 21, מירושלים, נאלץ להתמודד איתו במהלך חייו. גם ילדותו הייתה רצופה בשלל התמודדויות לא פשוטות. הוא נולד למשפחה חרדית בשכונת סנהדריה בבירה, והיה הילד החמישי מבין עשרה אחים ואחיות ובן להורים חרשים־אילמים. "המצב הכלכלי של ההורים לא היה בשמיים, והם חיים מקצבאות הביטוח הלאומי", הוא מספר, "הייתה לי ילדות, מה שנקרא סמלית. הכל היה פשוט ורגיל. לא היו יותר מדי פינוקים. מילדות למדתי את שפת הסימנים, וכך תקשרתי עם הוריי. זה היה קשה מאוד. כשיש לך הורים חרשים־אלמים, זה לא כמו אבא  ואמא רגילים. למשל, אם יש בעיה בבית הספר או אם מישהו פגע בי או הרביץ לי, אין למי לפנות. לא הייתה לי התמיכה הזאת מההורים, למרות שהם העניקו לי המון אהבה. אבל היה לי קשה להביע רגשות בשפת הסימנים". 

בילדותו למד הרוש במוסדות דתיים וחרדיים, אך בגיל עשר החליט שהוא לא חוזר ללימודים. "להורים שלי לא היה כוח נפשי להתמודד עם המצב, והם פשוט ויתרו לי", הוא מספר, "ואז נכנסה לתמונה הרווחה, ויום בהיר אחד לקחו אותי לפנימייה בלי שרציתי. זה היה הוסטל לנערים בסיכון. התחלתי לבכות ורציתי רק לברוח מהמקום הזה. הרגשתי דיכאון. יום אחד אכן הצלחתי לברוח, חזרתי הביתה, ולמחרת ההורים והעובדת הסוציאלית שכנעו אותי לחזור. עברתי מפנימייה לפנימייה  וברחתי מכל מקום. ואז בגיל 16 הגעתי לבית ספר למלאכה של חב"ד בקריית מלאכי, ושם סוף-סוף פרחתי. כל הפנימיות שהייתי בהן קודם היו במסגרות חרדיות נוקשות. אסור היה להשתמש בטלפונים ניידים, חייבו אותי ללבוש שחור־לבן. היו איסורים מאוד קשים. אמנם אני בא ממשפחה חרדית והאמונה באלוהים תמיד נמצאת אצלי, אבל לא התחברתי לכפייה בכוח. רציתי לשלב את אלוהים בחיים היפים. בפנימיה של חב"ד אפשר היה להתלבש כפי שרוצים ולהשתמש בטלפונים ניידים, יש שם טלוויזיה, אפשר לצאת, יש טיולים, יש חינוך טוב, אהבה, תמיכה. המדריכים והמנהלים כל כך אהבו אותי שעשו לי מנוי לחדר כושר מחוץ לפנימייה. יצאתי כל יום אחרי הלימודים להתאמן".

ככה בעצם התחברת לתחום הכושר?

"בגיל 16 התחלתי להתאמן, להיראות מדהים, התקדמתי מיום ליום. בגיל 17 מצאתי עצמי בתחרות פיתוח הגוף 'מר צפון'. מי שדחף אותי לתחרות ולאימונים היה אחי הגדול, מרדכי, שנמצא שנים רבות בתחום פיתוח הגוף. התחריתי בקטגוריית נוער, וזכיתי במקום ראשון. כל כך שמחתי כשקיבלתי את הגביע. בשנת 2014, בגיל 18 וחצי, בצבא, השתתפתי בתחרות 'מר ישראל', ושוב זכיתי במקום הראשון לנוער. גם ב־2016 התחריתי ב'מר ישראל' וזכיתי במקום שני באותה קטגוריה". 

"ממש לא. אני בא ממשפחה של 10 אחים שאף אחד מהם לא התגייס. אבל הפנימיה מאוד דחפה אותי להתגייס. ההורים קיבלו את העובדה שהתגייסתי, אבל בגלל המצב הכלכלי ומפני שרוב חיי הייתי בפנימיות, קיבלתי אישור חריג להיחשב לחייל בודד. התגייסתי בתור נער מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), ניסיתי להתקבל ליחידת דובדבן, ובסוף הלכתי להיות לוחם בגדוד 890 של הצנחנים. בהתחלה שמחתי ופרחתי. היו אקשן, חבר'ה טובים, הכל עבד לפי התוכנית. אבל אחרי חמישה חודשים התחלתי להרגיש שאני לא מוצא את עצמי. אמרתי שאני רוצה להיות מאמן כושר, לשרת קרוב לבית ולעבוד במקביל. ואכן קיבלתי את התפקיד שרציתי. שרתתי בפיקוד מרכז ירושלים כמאמן כושר, ולפני שלושה וחצי חודשים השתחררתי". 

את יחסו לדת כיום הרוש לא יודע בדיוק להגדיר: "בשנתיים האחרונות לא תמיד חבשתי כיפה. שומר שבת, לא שומר שבת. עכשיו בגלל התאונה התקרבתי יותר לאלוהים". 

התאונה הטראגית קרתה כשהרוש היה בדרכו הביתה לירושלים מקורס מאמני כושר בתל אביב, שאליו הצטרף לפני כחודש וחצי. "רכבתי על אופנוע בקו תל אביב ירושלים ארבע פעמים בשבוע", הוא מספר, "ביום התאונה היה חם מאוד, סיימתי את הלימודים בשעה שלוש וחצי, ובסביבות ארבע התחלתי לנסוע הביתה. עברתי את המחסום לפני מחנה עופר, ולקחתי ימינה לכיוון גבעת זאב. כמה דקות לפני שהייתי אמור להגיע הביתה, הגלגל האחורי החליק לי את האופנוע. כנראה היו שם אבנים קטנות שלא שמתי לב אליהן, ותוך שניה מצאת את עצמי בתוך גדר הפרדה בעוצמה אדירה". 

"אני זוכר את המכה הראשונה, את הבום הראשון. גדר ההפרדה הייתה מאוד חדה, וכתוצאה מכך נתלשה לי היד השמאלית מהמקום. היד שלי נפלה פשוט על הכביש והגוף המשיך להתגלגל עוד 20 מטר. הייתי בהכרה מלאה. אני זוכר הכל. מצאתי עצמי על הרצפה, שוכב על הגב, במכנסים קצרים, כל רגל שמאל ממש נאכלה מהשפשופים. לא היה עור, רק אדום. מעיל האופנוענים היה עלי, וראיתי שיוצאת מהשרוול שלוליות של דם. אבל עדיין לא הבנתי מה קורה, רציתי לחשוב שהכל בסדר. לא הצלחתי לזוז, צעקתי: 'הצילו, הצילו'. אנשים עצרו את הרכבים, וראיתי שמישהו רץ אלי. זה היה בחור בשם שי, המלאך שהציל את חיי. עם החולצה שלו הוא עשה לי חוסם עורקים ביד. לא ידעתי שנתלשה לי היד, ושאלתי אותו מה קרה לי ליד. הוא אמר: 'אחי, הכל בסדר, תירגע, סך הכל שריטה קטנה'. השכבתי את הראש על הרצפה. לא כל כך האמנתי לו, אבל ניסיתי להאמין בלית ברירה. העלו אותי לאמבולנס והזריקו לי מורפיום, וכל מיני חומרים משככים".

"באמבולנס החובשת כל הזמן צעקה שיש כריתה קשה ביד שמאל. אבל הייתי כל כך אופטימי, כל כך רגוע. אני אפילו מתפלא על עצמי. היה לי קשה, היו לי יסורים, אבל קיבלתי כוחות ועוצמה ואפשרתי להם לטפל בי. לא חשבתי אפילו על זה שהלכה לי היד. איבדתי המון דם, רציתי קודם כל לשרוד. כשהגענו לבית החולים, המנתח אמר שעומדים להיכנס לניתוח קשה של 13 שעות שבו הולכים להילחם על היד, שהוקפאה בינתיים. אחרי שהתעוררתי, ראיתי שהיד שלי קטנה בחצי, ואז הבנתי שלא הצליחו להחזיר לי את היד".

"הייתה תחושה בלב של 'איזו באסה', אבל עדיין הייתי שמח ואופטימי. אני אפילו לא יודע איך להסביר לך את זה. שמחתי קודם כל שאני בחיים. כמה ימים לפני כן העליתי בפייסבוק תמונות שלי מתאמן, ופתאום קרה כזה דבר. החיים השתנו בין רגע. זה גרם לי להיכנס לפרופוציות. וואלה, אנשים מתכננים דברים, בונים מגדלים,  בונים בניינים, מי בכלל דמיין שתיכרת לי היד? לפעמים אני בוכה, גם אני בן אדם, אבל אני לומד להיות שמח ומבסוט עם מה שיש".

אולי עדיין לא ממש עיכלת את מה שקרה לך?

"יש סיכוי, נראה לי שזה המצב. אני מרגיש בסוג של חלום. אולי עוד לא נחתתי למציאות. הכל פה מטורף. כל עם ישראל הגיע לבקר אותי. יש לי פה בחדר לפחות 40 בלוני הליום, ויש פלקט ענק שאחי רשם עליו: 'כל מה שהשם עושה, לטובה הוא עושה'". 

מנטור לאמונה עצמית 
 

 שני הסרטונים הראשונים שעלו לפייסבוק היו סרטונים שאחיו הגדול של הרוש העלה. הראשון הוא סרטון שצולם לפני הניתוח, ורואים בו את הרופא מדבר, ואת האח מבקש שיתפללו על אחיו. הסרטון השני צולם אחרי שהרוש יצא מן הניתוח ובו הודה לכל מי שהתפלל למענו. "המון אנשים קראו תהלים, התפללו", הוא מספר, "אחרי שסיימתי את הניתוח אמרתי תודה רבה, ושלמרות מה שקרה לי, אני משתדל להיות אופטימי. ראיתי שלשני הסרטונים היו המון שיתופים, כמויות אדירות של תגובות, בקשות חברות. אנשים חיזקו אותי, עודדו אותי. נהייתה פה עליה לרגל. קניתי אפילו שני מזגנים ניידים לחדר ומפיצי ריח, כדי שיהיה פה ריח טוב לקהל הנלהב והמתוק. אחרי שני הסרטונים שאחי העלה, התחלתי להעלות גם סטורי באינסטגרם, והפכתי להיות כוכב עם אלפי עוקבים בלי שרציתי".

"זה נחמד, יפה, חמוד, אבל זה לא שאני מתלהב מהעוקבים האלה. אני שמח בעיקר בגלל שאני מתחיל עכשיו לשדר משהו שונה בעולם. אני משדר עוצמה. לא משנה מה קורה ואיזה בעיות יש לכם, קומו על הרגליים. אני יכול עכשיו להתעצבן על החיים, להאשים את אלוהים, לקלל אותו, לסגור את עצמי בחדר ולהגיד שהלכו לי החיים ובא לי להתאבד. זה הכי קל. אבל אני החלטתי לא לוותר לעצמי, גם בזכות המשפחה והסביבה התומכת. למשל, החבר שלי, ראובן מלכה, לא זז מהמיטה שלי ימים ולילות. הוא מקלח אותי, מצחצח לי שיניים. כל כך דואג לי". 

"מצפה לי עוד ניתוח ברגל. בגדול, אני רוצה לסיים את השיקום בהצלחה, להמשיך להתאמן, לסיים את הקורס שהתחלתי. אני שואף גם להיות איזושהי דמות חיובית בעולם. להפוך למעין מנטור, ולאמן אנשים שלא מאמינים בעצמם. אלמד אותם לחוות את כל קשת הרגשות: שמחה, פחד וכאב".