ליקו צ'יצ'ו, היום בן 34, נשוי למרינה ואב לשניים, הוא גם "הורה בית" ל־12 ילדים נוספים. מדי יום ב־17:00, כשהוא חוזר הביתה מעבודת היום שלו בחברת טכנולוגיה, הוא מתחיל את החלק היומי שלו במה שהפך בשנתיים האחרונות למפעל חיים קטן שלו ושל רעייתו ולסגירת מעגל גדולה שלו.
אליקו בילה עשר שנים כילד וכנער מתבגר באותו מקום שבו הוא ומשפחתו מתגוררים כיום, כפר הילדים והנוער נווה יהודה ליד נס ציונה, של המפעל להכשרת ילדי ישראל.
כשהיה רק בן שש הוצא יחד עם אחיו ואחותו הגדולים מבית ההורים לאחר שאביהם התמכר לסמים ואמם חלתה ואושפזה בבית חולים לבריאות הנפש. כעבור מספר חודשים עברו אחיו למסגרת אחרת ואת העשור החשוב בילדותו העביר אליקו בכפר במסגרת משפחתון עם עוד 11 ילדים. בגיל 16 עזב את הכפר עם החלטה שעם השנים הבשילה בו – לחזור למקום שבו גדל ולתת סיכוי טוב יותר לילדים כמו הילד שהוא היה פעם.
אלפי ילדים בישראל שאיתרע מזלם להיוולד להורים שאינם יכולים לגדלם ממגוון סיבות גדלים במסגרות פנימייה מסוגים שונים. למרות המגמה הגוברת של שירותי הרווחה למצוא משפחות מאמצות לכל ילדה ולכל נער, הביקוש עדיין גדול מההיצע. על הרקע הזה מעניין במיוחד המודל שבעטיו הפכה רשת פנימיות אחת כבר לפני שנים ארוכות לכזאת המשלבת בתוכה גם משפחות לכל דבר ועניין שראשיהן נקראים "הורי בית", והם אלה שמעניקים לילדים ולנערים משהו מתחושת המשפחה שנמנעה מהם בעל כורחם.
"המפעל להכשרת ילדי ישראל", שיציין בכנס מיוחד בשבוע הבא (8.10) 75 שנים לקיומו במעמד שר החינוך וצמרת משרדו, הוא הראשון בישראל שהקים מסגרות משולבות שכאלה המהוות את לב פעילותו עד היום. הוא נוסד בשנת 1943 על ידי כלת פרס ישראל רחה פריאר המנוחה, במטרה לחנך ולשקם ילדים בסיכון.
המשפחתונים בכפרי הילדים שלו, המושתתים כולם על משפחות ביולוגיות צעירות ויציבות, כרוכים במשימה כבדת אחריות אבל גם מאוד מרגשת עבור הורי הבית, שמקבלים על עבודתם במסגרת שכר סמלי בלבד. הם מתפרנסים מעבודות יום רגילות לכל דבר ושבים לבית שהוא גם משפחתון, הכולל הן את ילדיהם שלהם והן קבוצה של 12 ילדים נוספים, בני 4 עד 18.
נכון להיום המפעל להכשרת ילדי ישראל מהווה בית חם ומסגרת חינוכית משקמת ומקדמת ליותר מ־950 ילדים בסיכון וחסרי בית בתשעה כפרי ילדים ברחבי הארץ, שישה מעונות משפחתיים ושלוש מועדוניות יום.
מנער במצוקה לאב מאמץ
הזוג המשמש כהורי בית הוא חלק מהצוות הקבוע של כפר הילדים. כל קבוצת משפחה (“משפחתון”) חיה במבנה נפרד ומספר יחידות משפחתיות כאלה, שכל אחת מהן מאכלסת שטחי מגורים עצמאיים משלה, מהוות את כפר הילדים. הילדים שחיים בכפרי הילדים לומדים בבתי ספר רגילים בקהילה ונהנים ממגוון רחב של שיעורי עזר ופעילויות העשרה רבות בשעות אחר הצהריים. המודל נשמע אולי פשוט אבל עדותו של אליקו, שהסכים לחשוף את פעילותו כהורה בית ואת סיפור חייו המרתק, מעידה על מורכבותו.
"הורי הבית מקבלים אומנם מהכפר את האספקה הכלכלית והתזונתית לכל צורכי הילדים, אבל רעייתי ואני הם אלה שמנהלים את כלכלת הבית כמו בכל משפחה. הדבר היותר חשוב הוא שאנחנו הכתובת הראשונה עבור הילדים בכל שעות היממה לכל משבר ואנחנו גם אחראים, ביחד עם העובדים הסוציאליים, למענה לכל בעיה שמתעוררת אצל כל אחד מהם - מבעיה רגשית שמצריכה לפעמים בעיקר שיחת עידוד מצדי ועד בעיה חברתית או לימודית מחוץ לכותלי הכפר.
"יש אצלנו נכון להיום תשעה נערים ושלוש נערות, הצעיר הוא בן 12 והמבוגר בן 17. אני מתחזק עשרות קבוצות וואטסאפ עם המורים ועם הורי החברים של כל אחד מהם. אם צריך אני מקפיץ אותם לחברים או לבילוי. בכל סוף שבוע שני חלק מהם נשארים בכפר ואנחנו נוסעים יחד לפיקניקים ולטיולים, והדבר הכי יפה הוא שהבת שלי זכתה ב־12 אחים גדולים. הם ממש אוהבים אותה. הבן שלי נולד כבר כאן בכפר".
ואיך הופכים משפחה נורמטיבית למשפחה מאמצת? פשוט זה לא, מספר אליקו: "מרינה רעייתי ידעה את ההיסטוריה שלי מהיום שהכירה אותי ולכן כשעברנו לנווה יהודה להיות הורי בית, לא הייתי צריך לשכנע אותה יותר מדי. היא הבינה מדוע זה בוער בי והסכימה. אבל רק בדיעבד, אחרי שעברנו, היא הבינה באמת איך גדלתי וזה העלה בה דמעות.
"כשכל אחד מהילדים בקבוצה שאנחנו אחראים לה מגיע לגיל 18 ועוזב את הכפר אנחנו חייבים לשחרר אותו ואני משתדל לתת להם כמה שיותר כלים לקראת הדרך העצמאית שאליה הם יצאו. כשאני יצאתי מהכפר נותרה לי שנה לגיוס כי קפצתי כיתה וגרנו שוב שלושת האחים ביחד כדי לשמור על הזכויות של אמא בדיור הציבורי, כשאחי הגדול כבר היה חייל. זאת הייתה שנה קשה מנשוא. כמעט שלא היה לנו כסף ולפעמים ממש היינו הולכים לישון רעבים. היום לחלק מבוגרי הכפר שהם חסרי עורף משפחתי יש כבר דירת מעבר עם ליווי מקצועי, אבל היציאה מהחממה הזאת היא מאתגרת לכל ילד שגדל כאן, ונשבעתי שיום אחד אחזור לכאן ואתן לילדים האלה את הכלים שרכשתי בעצמי בחוץ.
"אשתי סופגת לא מעט. היא אוכלת עם כל הילדים את ארוחת הצהריים והיא זאת שהולכת לפגישות עם המורים בבתי הספר בבוקר. כשמתעוררות בעיות משמעת או מתחים בקבוצה אני מטפל בזה בערב כשאני מגיע, אבל לא פעם היא ספגה צעקות וקללות מילדים שנקלעו למצוקה במהלך השהות איתנו, ובוכה לי אחר כך. על המצוקה של הילד יותר מאשר על המחיר שהיא משלמת. למרות האתגר אני מבחינתי כאן עד גיל פנסיה, או עד שאראה שהמשפחה הביולוגית שלי משלמת מחיר כבד מדי".
משה דולב, מנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל, סיפר ל"מעריב": "המפעל מציין 75 שנות עשייה חינוכית־שיקומית למען ילדי ישראל באהבה ובמסירות. במהלך כל שנות העשייה החינוכית־מקצועית הזאת אלפי חניכים מהגילאים הצעירים ועד סוף לימודיהם השלימו פערים והצליחו בלימודים בזכות טיפולים אישיים, רגשיים וחברתיים של עובדי הארגון המסורים ושל הורי הבית, אשר גרמו לילדים להאמין ביכולתם ולהגשים את עצמם בחיים".
אליקו מוסיף: "התפקיד שלנו כהורי בית לנערים האלה הוא קריטי, ואני חוויתי את זה על בשרי. הורי בית רבים לא מחזיקים מעמד וקיימת תחלופה גדולה. בעשר השנים שלי כאן כנער עברתי הורי בית כמה פעמים. אני שואף לתת יציבות לילדים שאני אחראי עליהם כל עוד הם במשפחתון".
הוא מדגיש: "עד היום אני בקשר עם מי שהיה מנהל הכפר בתקופתי כמתבגר כאן. האנשים האלה נתנו לי כלים להפוך לאיש שאני היום. אבל אתה צריך להיות ילד חזק, ולא כל החברים שאספתי כאן הצליחו להקים לעצמם חיים נורמטיביים ומשפחות אחרי שבגרו. זה היה עצוב לי לראות אבל זאת בדיוק הסיבה שאני כאן".
לדבריו, "אני מאמין שיש לי יכולת למנוע עתיד כזה מהילדים שאיתנו ואם אחד מהם אי פעם יצטרך אותי אחרי שייצא מהכפר, בין אם כחייל בצבא או כאדם בוגר בכלל, אני תמיד אהיה שם בשבילו. אנחנו לא מחליפים לעולם את המשפחה הביולוגית והמדיניות היא תמיד לשמר מקסימום קשר איתה, אבל כשהמשפחה הביולוגית שלך לא מתפקדת, התפוררה או חסרה, כל יום שאנחנו עם הנערים האלה הוא יום שאני משתדל שיהיה משמעותי בשביל ההווה ובשביל העתיד שלהם".
הוא מדגיש כי "אנחנו לא שמרטפים עד גיל 18. הדבר הכי חשוב לי הוא שהם ייצאו מכאן להתחלה חדשה באמת בחיים, וכל עוד אני כאן אני עושה את המקסימום עבורם כדי שזה יקרה".