טבע, אנשים, ילדים, זיכרונות, נופים משם ומכאן - איריס גורליק כתבה למגירה על כל אלה, אבל בעיקר היא כתבה על אהבה. מאות שירים וקטעי פרוזה, רובם בכתב יד, חלקם על מחשב, בשפת אמה, רוסית, הותירה אחריה האישה צעירה, אם לשלושה, שחייה נגדעו באיבם באכזריות שקשה לתאר על ידי בעלה לשעבר.
אמה, נינה גלן, לא יכולה הייתה לשקוע בצערה ובשברון הלב, מכיוון שהיא הייתה כל מה שנותר לנכדיה, ילדיה של איריס. הסבתא לקחה אותם תחת חסותה וטיפלה בהם, ובמקביל עקבה אחר משפטם של מי שהביאו למותה של בתה היחידה. את הכוחות להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה שאבה, כנראה, ממקומות שרק אמא יכולה להגיע אליהם.
כמעט שש שנים אחרי הרצח הנורא, מתפנה נינה להרים מעט את הראש. הרופאה, שעלתה לישראל מרוסיה לבד עם בתה המתבגרת וניקתה בתים לפרנסתה, מתחילה להביט לאחור אל החיים של בתה, הזיכרונות, הגעגועים. כעת היא מבקשת להוציא לאור את הטקסטים שהשאירה בספר שירים, "כי רציתי שיישאר ממנה משהו".
בעזרת חברתה של איריס, ח"כ קסניה סבטלובה, נפתח פרויקט הדסטארט לצורך הוצאת הספר. הפרויקט הצליח לגייס את הסכום הדרוש וכן הוצאה לאור שהסכימה להדפיס אותו במחירי עלות. כך תונצח אישה אחת מבין רבות שנרצחו על ידי הגברים המשמעותיים בחייהן.
אקדח לראש
גורליק, בת 39 במותה, עלתה לישראל מסנט פטרסבורג עם אמה ב־1990, כשהייתה בת 16. "לא היה לי אף אחד בישראל חוץ מחברה שגרה בירושלים, אז היא עזרה לי לשכור שם דירה", משחזרת האם נינה. ברוסיה היא הייתה רופאת משפחה ומומחית למחלות זיהומיות, אך בארץ ניקתה בתים וטיפלה בילדים. "מה לא עשיתי?", היא אומרת.
בהמשך החלה לעבוד במעבדות לבדיקות עבור נשים בהריון. איריס סיימה בינתיים את בית הספר התיכון ולמדה סטטיסטיקה וספרות באוניברסיטה העברית. אחרי שסיימה את לימודיה עבדה במשך שבוע בעבודה זמנית בחברת שמירה. שם הכירה את זאב גורליק. הצעת הנישואים שלו הגיעה מיד לאחר מכן. זו לא הייתה בדיוק ההצעה שרוב האנשים מייחלים לה.
"הוא הצמיד הצמיד נשק לראש שלו ואמר לה, 'אם לא תגידי שאת מוכנה להתחתן איתי, אני אהרוג את עצמי'", מספרת אמה. "היא הייתה צעירה, רק בת 21, עדינה, תמימה. היא שאלה מה אני חושבת, אבל פחדתי להגיד משהו. אם הייתי אומרת 'לא' הייתי אמא לא טובה. אמרתי לה שזה מהר ושהיא צעירה. 'תעשי מה שאת חושבת'".
בן הזוג לא מצא חן בעיני האם ובעיני הוריה, שעלו בינתיים גם הם לישראל. "אבא שלי שנא אותו, כי הוא היה עצלן גדול, אבל לא ראינו בו צד אלים", היא אומרת. לבני הזוג נולדו שני בנים. אחרי 12 שנים הם נפרדו. "תהליך הגירושים נמשך כמעט שנתיים, כי הוא לא רצה להתגרש. בינתיים איריס הכירה גבר חדש והתלהבה ממנו, כי סוף־סוף היה מי שהשקיע בילדים שלה", מספרת האם. איריס נישאה בשנית ונולד לה בן נוסף. נדמה היה שהחיים הלא פשוטים שלה עולים על מסלול חיובי.
אבל אז גורליק הכיר את אשתו השנייה, אולגה. גורליק החליט לרצוח את אשתו לשעבר על רקע סכסוך בנושא מזונות. במקביל, חיפשה אולגה גורליק ברשת דרכים להעלים גופת אדם. ב־29 באפריל 2013, נסע גורליק למקום עבודתה של איריס בגבעת שאול בירושלים, שוחח עמה, והשניים נסעו יחד לביתו, שם רצח אותה בדקירות סכין. לאחר מכן הכניס את גופתה למכל של סודה קאוסטית כדי להמיסה. שרידי גופתה נמצאו על ידי שוטרים שהגיעו לבית בני הזוג גורליק במסגרת החיפושים אחריה. כשנמצאה, כבר הייתה במצב של פירוק רקמות מתקדם. גורליק הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. אשתו, אולגה, הורשעה בהסדר טיעון בסיוע לרצח ונידונה ל-15 שנות מאסר.
"הוא רצח משפחה שלמה", אומרת נינה בזעם. "אחרי הרצח, הילדים שלהם נכנסו לאינטרנט וקראו את כל הפרטים הקשים שפורסמו. איך אפשר להתגבר על זה?".
היא חוששת מאוד מהיום שבו אולגה גורליק תשתחרר ומקווה שלא תזכה לניכוי שליש. "אני לא יודעת מי אישר לה בכלל גיור ונתן לה להישאר בישראל", היא אומרת. "היא קנתה את החומרים, חיפשה שיטות, תכננה הכל, שלב אחר שלב. אני חושבת שצריך להיות חוק במדינה, שמי שמבצע עבירה קשה כל כך – תישלל ממנו האזרחות".
"אני לא מאמינה עד היום שבו הכרתי את הרוצח שלה שהוא היה אצלי בבית", מוסיפה ח"כ סבטלובה. "לא ידענו שהיא נמצאת בסכנה. היא מיעטה לדבר על היחסים איתו. ידעתי שהיו בעיות, שהם רבו, אבל לא משהו חריג. הרבה זוגות רבים. לא חשבנו שיש אלימות. עבדנו יחד במשרד החינוך לפני הרבה שנים. אני הייתי בעבודה סטודנטיאלית והיא במחלקה להערכת תארים אקדמיים מחו"ל. אחרי שעבדתי שם כשנה, שמרנו על קשר. איריס הייתה בן אדם טהור, במובן מסוים נאיבי. היא האמינה בטוב, שבסופו של דבר השמיים יתבהרו ותצא השמש. החיים לא היו פשוטים, אבל דבר לא פגע בשמחת החיים שלה.
הרוצח גדע חיים והשאיר את הילדים שלו יתומים".
ח"כ סבטלובה, שמכנה את גורליק בכינויים כמו "המפלצת", "החיה הזאת" וגם "חניבעל לקטר", מוסיפה כי "כשיסיים לרצות את המאסר שלו הוא ישתחרר. זה מפחיד אותי ואת כל מי שהכיר את איריס, שהוא לקח את החיים שלה והוא עצמו יהיה חופשי. בכנסת עברה לאחרונה רפורמה בתחום של ענישה למי שרוצחים את נשותיהם. אבל לצערי הרב הרפורמה לא יעילה רטרואקטיבית, וגם התנאי להחמרה בעונש הוא אם הייתה אלימות מוקדמת. זה לא יעזור לקורבנות הבאים - ואין לנו ספק שיהיו כאלה".
המחברת הגדולה
"ידעתי שהיא כתבה שירים, אבל לא ידעתי שהיו כל כך הרבה, עד אחרי מותה", מספרת ח"כ סבטלובה. "היא כתבה הרבה על רגשות. על העיר שבה גדלה, סנט פטרסבורג, על החוויה שבלעזוב את הבית שלך ולעבור לבית חדש שצריך להתרגל אליו ולגדול לתוכו. היא כתבה גם על אהבה ועל שברון לב. יש לה שירים שמוקדשים לילדים שלה, שהיו האושר הכי גדולה בשבילה".
"היא כתבה גם פרוזה, לא רק שירה", מוסיפה נינה. "למשל על ים כנרת, על השמיים מעל ירושלים, על הכוכבים, על הטבע, אבל בעיקר על אהבה. יש שיר מאוד יפה על הילד האמצעי שלה, שמחכה לה שתשוב מהעבודה, על ילדותה בסנט פטרבורג, על החברים שלה, על החלק מהחיים שנשאר שם".
בשלב הזה האם פורצת בבכי: "היא כתבה לי שיר בכל יום הולדת, בחגים, גם לסבא ולסבתא שלה. כתבה פשוט על החיים שלה. בדרך כלל היא הייתה כותבת בלילה".
אחרי מותה מצאה נינה מחברת גדולה, ובה יותר מ־200 שירים. טקסטים נוספים גילתה במחשב של איריס. בהמשך חברה לארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שם זכתה לליווי של יו"ר הארגון, לרה צינמן. באחד מימי הזיכרון שמארגן הארגון, היא הציגה שיר אחד של בתה. אחר כך הגיע החלום לפרסם את השירים. "היא פנתה אלי ואמרה שזה חלום שלה, אבל היא לא יודעת איך לגשת לזה", משחזרת ח"כ סבטלובה. "אמרתי לה שזה לא חלום גדול מדי. יחד עם הבן שלה גייסנו 7,000 שקלים. מוציא לאור ששמע את הסיפור לקח על עצמו את העבודה ללא רווח. אני מאמינה שלקראת פסח ייצא הספר, ונעשה אירוע השקה שיוקדש לזכרה. החיה הזאת ניסתה למחוק אותה כך שלא יישאר ממנה זכר, אבל אנחנו ננציח אותה".