הרופא של נחמה ריבלין: "יכלה לעבור השתלה בחו"ל, אבל רצתה רק בארץ"

תחילה, סיפר קרמר על התמודדותה עם המצב הרפואי ממנו סבלה. "המחלה הלכה והתקדמה עם הזמן, והקושי שלה לתפקד ולנשום הלך והחמיר. כפי שכולם ראו אותה בהמון מקרים שונים, הצורך בחמצן ליווה אותה כל הזמן, אבל למרות זאת היא לא הפסיקה להשתתף באירועים הממלכתיים, נסעה לחו"ל עם בעלה, נפגשה עם מנהיגים ונשותיהם מכל רחבי העולם. תמיד לפני נסיעה היא הייתה מתקשרת אליי לשאול אם היא יכולה לטוס וכמה חמצן היא צריכה".

"הרגע שאני הכי זוכר ממנה הוא הרגע בו קראתי לה להשתלה, ואחרי שבשבועות שלפני כן מצבה הלך והחמיר, היא החליטה לעבור אותה והגיעה בחיוך ושמחה", סיפר. "היא אמרה, 'אני חייב לחזור לחיים הרגילים, אני רוצה את ההשתלה הזו'".

 

"כן, כי היא התנהגה באופן אצילי לאורך כל הדרך. תמיד כשהייתי בא לביקורת היא התנהגה כאחד האדם, לא ביקשה להגדיר אותה בתארים או דברים מהסוג הזה. מאז ההשתלה, בשלושת החודשים האחרונים, כל חולה שנכנס אליי למרפאה לא היה מספר לי על הצרות שלו לפני ששאל קודם כל מה שלום הגברת ריבלין. האהדה אליה בציבור הייתה נרחבת וראו אותה בכל מקום אליו הלכתי. יש לה משפחה מקסימה שתמכה בה בצורה לא רגילה, יום ולילה היה מישהו מהמשפחה איתה. גם הנשיא ריבלין, כמעט כל יום, למרות כל העיסוקים של כל הממשלות והבחירות. הוא נתן לנו את מלוא הגיבוי, אמר שהוא סומך עלינו בכל צעד, נתן הרגשה טובה".

"ביומיים-שלושה האחרונים היה נראה שהמערכות קרסו והיא לא תוכל לעמוד בזה. ציפינו לכך, לפעמים יש ניסים אבל פה זה לא קרה. בימים שאחרי ההשתלה היא דווקא התאוששה, התהלכה בפרוזדור, אבל אחר כך הגוף לא הצליח והמערכות קרסו. כל התהליך היה פרידה הדרגתית ממנה בשבועות האחרונים".

תוכל לספר על משהו שאתה זוכר ממנה?
"כל שנה אנחנו עורכים כנס של מושתלי ריאה, ולפני כשנה וחצי, עוד לפני שהייתה רשומה בתור להשתלה, היא שמעה על כך וביקשה לבוא ולדבר. היא הגיעה עם החמצן, עלתה על הבמה, עודדה את המושתלים והחולים וביקשה מכולם לחתום על כרטיס אדי כדי שיוכלו לעזור לאנשים אחרים. היא הייתה אישה אצילית ודאגה לרפואת כל עם ישראל, זה מאוד ריגש אותי".

 

"נכון. זו מחלה קטלנית וההשתלה היא המוצא האחרון שלה. התרופות בהן אנו נעזרים לא ממש מרפאות. בגיל של נחמה, הגוף יותר חלש ויש המון בעיות, אבל צריך לציין שהשתלנו מעל 750 ריאות וההצלחות הן 85-90 אחוז, אז ממשיכים אותן. לא נרפה את ידינו. חשוב להזכיר שהיא לא רצתה לעבור את ההשתלה בחו"ל. הייתה לה אפשרות וכמובן שהיינו עוזרים לה, במרכזים ענקיים יותר, אבל היא דרשה לעשות את זה פה, עם המשפחה ועם הבעל. היא אמרה שהיא חייבת לעבור כאן את ההשתלה".

"היה מאמץ של כל צוות בית החולים, כולם נרתמו. יש כמובן אכזבה, היינו שמחים לראות אותה יוצאת על הרגליים ללא חמצן, אבל אי אפשר. זה לא בידינו".