השיחה עם סויסה מתקיימת על רקע שבוע הספר העברי, כשמצב הוצאות הספרים, רובן ככולן, לא מזהיר. כידוע, סעיפי החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, שנולדו בניסיון להתמודד עם המצב הייחודי הקיים בישראל, התפוגגו כלא היו. “ובכל זאת, מבחינתי זו עדיין חגיגה”, אומרת סויסה. “אני לא מיואשת מהענף. אני חברה בהנהלת התאחדות המו”לים, והתחושות קשות בכל הענף. אם זה לא בדמך, אתה לא יכול להישאר במקום כזה. פה לא עושים כסף גדול. רחוק מזה. אתמול עמדנו בדוכנים בכיכר רבין וחייכתי. אנשים הגיעו, התעניינו בספרים. שם את פוגשת את האנשים שכן אוהבים ספרים, שכן מעריכים את הספרות שאנחנו מוציאים. רק כשמסתיים שבוע הספר ואת מקבלת את הדוחות, את מתחילה לחשוב איך לגמור את השנה, ואז עולה השאלה למה אנחנו עושים את זה. אני עומדת בראש גוף שהוא לא בידיים פרטיות. חברה בע”מ בבעלות ההסתדרות. יש לי ‘אבא’ ו’אמא’ שמבינים את חשיבות הגוף הזה ותומכים. השיקולים שלי הם אחרים. הייאוש מתבטא בעיקר בזה שאני צריכה לבקש בכל פעם להגדיל את התקציב שאני מקבלת”.
למה את מייחסת את המשבר בענף הספרים?
“לכל מה שעובר עלינו עם שוק הסלולר, נטפליקס, הריאליטי. מאפייני הפנאי של אנשים השתנו. גם אנשים שהיו קוראים, היום כמעט לא קוראים או קוראים הרבה פחות. אלה שכן קוראים, טעמם השתנה. כל הקצב השתנה. הם מחפשים קצב אחר, שזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו בעם עובד עושים. בבסיס שלנו אנחנו ההפך מזה. גם סופרים היו צריכים לעשות את ההתאמות. בשנה האחרונה אני מתחילה להרגיש שהבחירות השתנו – גם בספרות המקור. בספרות ילדים יש פחות שינוי כי הורים עדיין מחפשים את אותם דברים שהם חיפשו לפני 10 ו־20 שנה”.
מה התחזית שלך לענף?
“בארצות הברית יש מגמת שיפור ואנשים חוזרים לקרוא. הרבה פעמים מגמות מהעולם משפיעות עלינו בארץ. אני חושבת שצריך לחנך לקריאה. אותי חינכו לזה, והיום יש הרגשה שזה קצת מתפספס. צריך להתעקש על זה. זה לא פשוט. יש לי ילדה בת עשר, ולפעמים קשה לי להביא אותה לקרוא במקום לשבת ולשחק במחשב או בנייד. צריך לשים יותר דגש בבתי הספר. עם מבוגרים זה יותר מורכב. אמרו: ‘ננגיש את הספרים ונבטל את חוק הספרים’. נעשתה פה טעות קשה. אתם רוצים ספרים יותר נגישים ושמישהו בפריפריה יקנה ספר ב־20 שקלים? תסבסדו, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הסופרים עצמם. גם הרשתות הקמעונאיות לא מצליחות להרים את הראש מעל המים. השינוי בשוק צריך להיות כולל. לא להחליט: ‘הסופרים הם אליטה, בואו ניכנס בהם’. זה לא עובד ככה”.
תתגעגעי לשרת התרבות מירי רגב?
“לא. אני מאוד מעריכה דברים שהיא עשתה בשביל הפריפריה ובשביל המזרחיים. אני באמת חושבת שהיא באה עם אג’נדה, וגם אם חלק מהדברים שהיא עשתה היו מטעמים פוליטיים, היא גרמה לשינויים. אבל להתייחס לענף הספרים כאל אליטה אשכנזית - זו טעות. נכון שיש גוורדיה ששלטה בו, נכון שאפשר להכניס יותר סופרים מזרחים, אבל אי אפשר לעשות את זה על חשבון עולם שלם ולזרוק את זה לפח. אז לא, קשה לי להאמין שאתגעגע. בשבילנו, לענף, היא לא עשתה שום דבר. משיחות עם רוב המו”לים ואנשי עולם הספרות, אנשים מבינים שזו הייתה טעות לבטל את חוק הספרים. היה צריך לערוך בו שינויים, אבל למה לזרוק עבודה כה חשובה ככה לפח? חבל”.
פחות אידיאלים
לאורך 70 שנות פעילותה הפכה עם עובד לאחת ההוצאות המרכזיות בישראל. מסוף שנות ה־50 ובעיקר מאמצע שנות ה־60 ואילך נעשתה “הספריה לעם”, סדרת הסיפורת של עם עובד, לספריית הפרוזה החשובה ביותר של הזרם המרכזי בארץ, שהוציאה את ספריהם המתורגמים של פול אוסטר, ג’ורג’ אורוול, רומן גארי, לב טולסטוי, מיכאיל בולגאקוב, תומאס מאן, פול אוסטר, אלבר קאמי ועוד, לצד ספרי המקור של סמי מיכאל, חיים באר, אלי עמיר, מאיר שלו, יהושע קנז ועוד.
“מפא”י, המפלגה, ששלטה בהסתדרות, ביישוב ובמדינה, החזיקה בהגמוניה התרבותית”, מסביר פרופ’ מוטי נייגר מאוניברסיטת בר אילן, מחבר הספר “מוציאים לאור כמתווכי תרבות”: “עם עובד הייתה חלק מאותה הגמוניה. היא חדרה לקהלים רחבים באמצעות ההסתדרות, שאיגדה את ועדי העובדים ואת מועצות הפועלים האזוריות. בתקופות מסוימות הבטיחה חדירה זו עשרות אלפי קוראים לספר, עוד לפני שראה אור. התמיכה הכלכלית של ההסתדרות אפשרה השקעה בספרים עם השהיית הציפייה לרווחים. ההנהלה והמערכת הצליחו להשתחרר במידה ניכרת מן האידיאלים הסוציאליסטיים־החינוכיים, שהנחו את עם עובד בהיווסדה ושהביאו אותה עד משבר כלכלי.
אידיאלים אלה גרמו בזמנם להזנחת שיקולים מסחריים. לאחר שהשתחררה מהם, הצליחה ההוצאה לשמור על תדמית א־פוליטית, מנותקת מהזיקה שלה להסתדרות בכלל ולמפא”י בפרט. עוד גורם להצלחתה הוא האיזון בין ספרי מקור לספרות מתורגמת, בין ספרות יפה לספרי עיון - בלי להדפיס ספרי בישול או ספרות זולה. עם עובד התמחתה בתחומים רבים תוך שהיא מאזנת ביניהם”.
סויסה מודה כי עד שנכנסה בפועל לנעלי המנכ”לית, לא תיארה לעצמה למה היא נכנסת. “לא ידעתי שהמצב של שוק הספרים כזה קשה”, היא מודה. “לא חשבתי שהאתגר יהיה כזה גדול, מבחינה כלכלית בעיקר. ידעתי שאני הולכת לנהל גוף בתוך ענף שאני לא מכירה בכלל, וזה סקרן אותי”.
יש הרבה אבק להסיר בהוצאה כה ותיקה.
“נכון. היה בה משהו שמרני. אני מאוד מבינה מאיפה זה הגיע. אם אנשים עובדים 30 שנה ולהוצאה יש מוניטין מטורף, כנראה שעושים משהו טוב, אבל לקח הרבה זמן עד שהבינו שצריך לשנות. הגעתי למקום עם הרבה קשיים. הקושי הכלכלי לגמור את החודש, התחושה של העובדים שחסר להם גיבוי, סופרים שחיפשו את המנכ”ל שיתווה את המדיניות. הגוף התנהל על ניוטרל, וזה לא בריא. הדבר העיקרי היה המשבר הגדול בשוק הספרים. היה צריך להגיד: ‘סליחה, אי אפשר להוציא רק ספרים עם חשיבות ספרותית גבוהה. משהו צריך לממן את זה. חייבים לאזן ולייעל תהליכים. אי אפשר להתהלך בפזרנות וצריך לצמצם לוחות זמנים. לא ייתכן שכתבי יד ישבו שנים במערכת"’.
סויסה המשיכה: "הסופרים יודעים שאפשר להתקשר אלי באופן הכי חופשי, ושאני שם. גיבשתי תהליכי עבודה מאוד ברורים ומסודרים. יש נוהל, צריך לעבוד על פיו. כל הגורמים הרלוונטיים מעורבים, יש מערכת שלמה שכוללת עורכים, יחסי ציבור, שיווק, כספים ועוד. כולם צריכים להיות מעורבים בהכל: משלב בחירת הספר עד השלב שבו הספר בחנויות וצריך לטפל בו. חיזקתי את מי שהיו צריכים את החיזוק, הבהרתי טריטוריות. אני מביאה סופרים חדשים כמו איגי דיין ואליס מילר, שואפת להביא דברים שעד עכשיו לא היו בעם עובד ומחזקת את יחסינו עם ההסתדרות ועם ועדים שקונים מאיתנו ספרים”.
בלי לבטים
סויסה (40), עורכת דין במקצועה, נשואה לעמרי כהן, מנכ”ל “משען”, ואם לשלוש בנות, החלה לעבוד בהסתדרות אחרי סיום לימודי המשפטים. בתפקידה האחרון שם שימשה כמנכ”לית האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות. היא נולדה וגדלה בעפולה. כשהייתה בת שש, נדדה עם משפחתה לבסיס צבאי במצפה רמון, חזרה לעפולה בגיל 14, ואז הגיעו שירות צבאי כמאבחנת, שנת לימודים אחת בבית צבי, שנת מכינה, לימודי משפטים, עבודה במשרד פרטי וכאמור ההסתדרות. “המשפחה של אמא שלי עלתה ארצה כשהיא הייתה בת שנה, והגיעה בשנת 1956 לעפולה, היישר למעברות”, מספרת סויסה.
“אמי היא זו שדחפה אותי ואת אחיי ללמוד ולהצליח. אני בכלל רציתי להיות שחקנית וזמרת, עד שהגעתי לבית צבי והבנתי שאני לא בנויה למלצר, ושהצד הרגשי שם כל כך חזק, על חשבון הצד השכלי , כך שאני לא בנויה לזה. אני מאוד שאפתנית. אחת הסיבות שלא נשארתי בבית צבי היא כי שם הבנתי שאני לא יכולה להיות הכי טובה. זה שיגע אותי. בהסתדרות עבדתי בלשכה המשפטית שלוש שנים, ואז דגדג לי להתקדם. במשך ארבע שנים כיהנתי כמנכ”לית האגף להתאגדות עובדים עד שהתחלתי למצות. האגף הזה שוחק. זו עבודה סביב השעון. לפני חמש שנים, כשנולדו התאומות שלי, זה הפך להיות מתיש. ביקשתי לעבור, ובדיוק חודשיים אחרי שביקשתי התפנה התפקיד בעם עובד. ברגע ששאלו אותי אם אני רוצה היה לי ברור שהתשובה היא כן. להוציא את החשש של לעזוב את החממה שנקראת ההסתדרות, לא היו לי לבטים”.
בדיעבד, המהלך שעשית היה נכון?
“בהחלט. את נכנסת לעולם הזה ומתאהבת בו. הפוליטיקה לא נכנסה אליו ולכלכה אותו, ועדיין יש בו הרבה יופי. האנשים שעוסקים בתחום הזה מאמינים במה שהם עושים: אוהבי ספרות, אנשי ספר. יש הרבה כאלה, וכיף להיות חלק ממקום כזה. אני מרגישה שאני חלק מההוצאה. לא באתי לעשות את הסיבוב שלי וללכת. אני ילדה שאהבה ספרים ופתאום חזרתי לקרוא, ואני נכנסת לעולמות האלה שממלאים אותי. אני יכולה לשבת שעות ולדבר על הספרים שלנו”.
הוצאות אחרות מוציאות ספרים במימון הכותבים, גם היוקרתיות שבהן. האם עם עובד לא מתכוונת לעלות על העגלה הזו?
“פרוזה אנחנו לא מוציאים ממומן בכלל. הממומנים היחידים שלנו הם ספרי עיון, משום שהם מאוד יקרים. המימון מגיע מקרנות, כמעט לא מהכותבים. אגב, אני לא מרוויחה על זה כסף, אלא גובה כמה שזה עולה לי. עם פרוזה יש לי בעיה קשה. אם זה ספר שאני לא מאמינה בו, פשוט לא אוציא אותו. לפעמים נשבר לי הלב, גם אם ההסתדרות מממנת אותי. כואב הלב לדעת שסופר עבד כל כך קשה, אנחנו בהוצאה עבדנו כל כך קשה, ובסוף רק כמה מאות בודדות של אנשים קראו אותו. אני אומרת למי שבא אלי: אם אתה בא בשביל להרוויח כסף, אל תבוא. אם המוטיבציה שלך שונה, אתה מוזמן”.