בבית הדין לעררים הסתיים לפני זמן קצר הדיון בערר של ג'רלדין אסטה מהפיליפינים ושני ילדיה שנולדו בישראל, קיאן בן העשר וקתרין בת החמש, המשפחה הראשונה המיועדת לגירוש מבין 36 מסוגן, נגד גירושם. פסק דין או החלטה יינתנו בהמשך ובשלב זה ועד החלטה בני המשפחה במתקן משמורת רשות ההגירה ולא יורחקו מהארץ.



אדם קרן, אביו של אור, חברו של קיאן ללימודים, אמר בדיון: "חבריו של קיאן לא מצליחים להבין מדוע המדינה מבקשת לגרש את קיאן חברם ומשפחתו מהארץ. קיאן שנולד כאן שעשה את הצעדים מהגן, עמד בטקסים של השואה ושר את התקווה בעברית כי זו השפה שלו. אני מלווה את הילדים האמיצים למתקן כליאה בנתב"ג ולבית הדין למשמורת רק כדי לעודד את קיאן שהוא לא לבד". 



קרן הוסיף: "גם הילדים שלנו עוברים טראומה. הם ראו את החבר שלהם נכלא על ידי שוטרים כאילו היה פושע. איזה מסר נעביר לילדים שהכיסא של קיאן יישאר ריק ב 1 בספטמבר. אין בחוק התייחסות לילד שנולד בישראל וחי בה 10 שנים", אמר האב ותהה: "האם הצעד הזה של הגירוש מידתי? האם זו לא אכיפה סלקטיבית? האם מותר לממשלת מעבר לקבל החלטה שכזו? אולי צריך את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא? האם לא צריך את עמדת משרד החינוך בנושא? מה היא מדיניות משרד החינוך? האם במקרה המשפחה נעצרה רק עכשיו שמערכת החינוך בהדממה? למה אני לא רואה את מנהלת בית הספר ולא את המחנכת? האם לא צריך לשאול את דעתם על מצבו של קיאן? האם מישהו שמע בכלל את קיאן?" 



רינת שגיא, אם נוספת מבית הספר הלל אמרה, כי "גירוש והעלמה של חבר לשכבה זו פגיעה ברוח בית הספר. הגירוש יפגע בתחושת המוגנות של ילדי בית הספר. הילדים לא אוכלים ולא ישנים. הילדים בטראומה."



פרקליטת המשפחה, עוה"ד חיה מנע, אמרה בדיון: "אני מייצגת פה גם את העוררים הקטינים. 10 שנים המדינה לא עשתה דבר עד שביום רביעי פרצו לביתם והוציאו אותם ממיטתם לתא המעצר. המדינה צריכה לקחת אחריות על הילדים. שפתם עברית. אין להם שפה אחרת. טובת הילד גוברת על נושא הריבונות. הילדים מבינים שהם בכלא. לא יקרה כלום למדינה אם ישחררו אותם בערבות. הילדים האלה חייבים להיות משוחררים". 



נציגי המדינה עמדו בדיון על התנגדותם לערר והדיין תהה: "כיצד החלטת המדינה תואמת את טובת הילד? הילדים נולדו כאן, התחנכו כאן" ונציגי המדינה השיבו: "לא הוגשה בקשה להסדרת מעמדם. אין בטענות ההומניטריות  כדי לעכב את יציאתם מישראל. הם יכולים להגיש את הבקשה גם לאחר הרחקתם מישראל". 



להורי החברים השיב הדיין: "אני מבין ללבכם. מה שחשוב הוא יציבות והקרקע מתחת לרגליך. אין מקומם של בני אדם נורמטיביים וקטינים להימצא במתקן המעצר. עם זאת, אאפשר לרופא ומומחים אחרים להיכנס לשם ולראות את הקטינים".