ברז בירה וצנצנות חמוצים: הקליניקה המיוחדת של "מתי המקלל"

מי שמכיר את הווי מערכות העיתונים יודע שהחודש שלפני החגים הוא חודש מטורף, עם ימים שבהם אור הניאון במערכת זורח ב־12 בצהריים כמו בחצות הלילה, ימים שבהם לא אדע לומר בלי להציץ בצג איזה יום הוא זה - שלא לדבר על השנייה שנדרשת לי כדי להיזכר אם הטקסט שמוטל לפניי מיועד לגיליון ראש השנה או ל"סוכות ב', הנקמה". 
 

אני לא מזכיר את קשיי טרום החג כדי שתרחמו עליי חלילה, שהרי לכל מקצוע יש הימים הנוראים שלו - פועל תברואה קם בכל בוקר אל מה שהשלכנו אמש לפח. היוגב מקיץ עם שחר אל הניר (או לפחות מסביר לתאילנדי מה צריך לעשות), והפוליטיקאי אך קם ממיטתו וכבר מפריח שקר ראשון אל בבואתו הנשקפת מהמראה. לאמור, כל עיסוק והריטואל המתיש שלו.
 

רק שבעבר היה לי פיצוי: חודש החגים שלי היה בעיקר החודש של מתי.
בבקרים הייתי מתעורר בבהלה שנרגעה רק לנוכח ההכרה שאין שום מוסף לסגור או טור לשלוח, ישן עוד כחצי שעה (כי בכל זאת חופש) ושם פעמיי לכיוון שוק לוינסקי. עוצר בדרך אצל אברמנטו כדי להצטייד בחריץ של גבינת קפלוטירי יוונית עם קצת זיתי טאסוס מצומקים (שילוב שאוהב מאוד בירה ואוזו) ולפעמים גם איזו פלמידה מעושנת ומגיע לחמארה הקטנה של מתי. שולף שרפרף קטן מתחת לאחד השולחנות ומסמן למתי או לבנו איציק או לנכדים שמוליק וליאור שימזגו משהו. 
 

בעצם, לא הייתי צריך אפילו לסמן: כשהיו מבחינים בי מרחוק, היו מושכים משיכה ראשונה בידית של הגולדסטאר. עוד לפני שהייתי מניח את ישבני הייתי מוסיף נשיקה על לחיו של מתי (שבשנים האחרונות כבר כמעט שלא מזג בעצמו, אלא ישב בצד כשהקבועים עולים אליו לרגל ומזמינים לו וודקה). והנה כבר אני מבקש שיחתכו לי סלט טרי, ללוות את הכבודה שבינתיים נדדה גם אל צלחותיהם של יושבי השולחנות הסמוכים.
 

את החביתה עם הקבנוס וצלוחית החרדל הזרחני, ה"ספציאליטה" של המקום והחומר היחיד שיכול לכמות אינסופית של בירה או וודקה, הייתי מזמין רק אחרי שעה או שעתיים, כשהאצבעות עדיין מלוחות מהזיתים, אבל הצלחת כבר ריקה כמו הכוס "המי־בכלל־סופר־כמה" שלפני.
 

גם משבגר וכוחותיו תשו, היה מתי המוקד של החדרון הקטן שבו פעלה הקליניקה האלטרנטיבית שלו: "אין לי כבר כוח", היה אומר לי לפעמים, אבל אחרי כמה שוטים של וודקה היה שר בקול את הפזמון של "על הדבש ועל העוקץ". לאמור: "על כל אלה", כשהוא אוחז את האזור שמייקל לואיס עשה ממנו קריירה, ומוכיח לכל המקללים מסביב (חלופת הקללות שהיו בעצם ברכות במסווה, הייתה פס הקול של המקום) שעוד כוחו במותניו.
 

במשך יותר מ־45 השנים שבהן החזיק בקליניקה המפורסמת בעיר - כוך עם ברז של בירה, צנצנות של חמוצים, מטבח בגודל צינוק ושלושה שולחנות - ריפא ד"ר מתי את נפשם של יותר מטופלים מאשר כל הפסיכיאטרים גונבי הדעת גם יחד. 
 

פציינט שהתייצב אצלו כדי לקבל טיפול בדג מלוח וכוסית משקה, היה עוזב את הקליניקה מחויך ומתנדנד - לפחות במקרה שלי - בחזרה לכיוון לוינסקי כדי לבדוק אם עוד פתוח אצל צדיק, הבן של חיים רפאל האיש והמוסד, או אולי אצל האחים יום טוב, בצד השני של הכביש, ולצאת משם עם שלל חמוצים, דגים, גבינות וסלטים שלצד בקבוק יין טוב (ורצוי יותר מאחד כמובן!) ולחם טורקי, היו סוגרים לי את ארוחת הערב המשפחתית בגזרת "הראשונות".
 

לפני כחמישה חודשים החליט הכהן הגדול מתתיהו שהפעם באמת תמו כוחותיו, והלך לפגוש מחדש את משפחתו שאותה לא ראה כבר כמעט 80 שנה, מאז המלחמה ההיא - זאת שאותה הדחיק מאז במשך כל יום, ושעליה לא הפסיק לדבר. הן כתבתי כבר שהאיש היה גאון בהבנת נפש האדם, כמו שרק מי שראה אותה ברגעיה האפלים והנשגבים ביותר, יכול כנראה להבין.

הדיווחים מלוינסקי הצליחו לחדור אפילו את שגרת לפני־החגים הצפופה של המערכת. הקבועים טוענים שליאור, הנכד, נכנס אט־אט לנעליים הגדולות שהותיר סבו אחריו. כלומר, יודע להניח לפניך את הבירה הבאה עוד לפני שהבנת עד כמה אתה זקוק לה. אלו דיווחים שגורמים לי אושר גדול, לצד תשוקה לשים פעמיי אל החמארה, לא לפני שאעבור אצל אברמנטו כדי לקושש איזה זית או גבינה שתסחוב את הבירה "של מתי".
 

מתי עצמו, כדרכם של ההולכים, יחסר לי בעיקר בחגים האלה, זיכרון לכל חודשי החגים שבהם הייתי קבוע בלונה פארק לבריאות הנפש שלו. לכן לא נותר לי אלא לומר: אדון מתי, אני כבר מגיע - תגיד לליאור שקיפניס בדרך, אפשר להוציא כוס ולתת משיכה קטנה בברז, אם כי הפעם נרים לזכרך במקום לחייך.