החצר האחורית: ההוסטל שמעניק קורת גג לעשרות חסרי בית בדרום ת"א

"אני רואה ברחובות, ממש בשטח, עלייה חדה, להערכתי אולי של עשרות אחוזים, במספר חסרי הבית בתל אביב בשנתיים האחרונות", מתריע אופיר אמינוב (40), שפתח לפני כחודשיים הוסטל לכ־60 הומלסים ברחוב הגדוד העברי, בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב.

ההוסטל נמצא באזור התחנה המרכזית הישנה בעיר, סוג של מדינה אחרת, החצר האחורית של תל אביב. במהלך השנים הפך האזור למוקד של הומלסים מכל הארץ.

"להערכתי, יש אלפי חסרי בית שזקוקים לסיוע. רובם מתגוררים ברחובות, במבנים נטושים, בחדרי מדרגות ואפילו בעליות גג. תל אביב הפכה לאבן שואבת לדרי רחוב מכל הארץ", אומר אמינוב.

ההתנדבות היא חלק מדרך החיים של משפחת אמינוב לדורותיה, המוכרת היטב בקרב בני העדה הבוכרית ובקרב פעילים חברתיים בדרום תל אביב. אביו של אופיר, אלי אמינוב ז"ל, שנפטר ב־2018 בגיל 69, שימש חבר מועצת עיריית תל אביב־יפו, היה פעיל בולט בתחום בתי התמחוי בעיר במשך כ־40 שנה ומייסד בית אליהו בשכונת קריית שלום, המספק ארוחות יומיות לנזקקים עד היום. "כ־150 נזקקים מגיעים לאכול מדי יום בבית אליהו. מדובר בקשישים ובמטופלים של הרווחה. אנחנו גם מחלקים בכל יום כ־700 ארוחות עד הבית לנזקקים בשכונת התקווה, נווה עופר, קריית שלום, שפירא ואזור התחנה המרכזית הישנה", מספר אמינוב.

מי עובד במפעל ההזנה?
"בני משפחה ממשיכים את המורשת של אבא ומפעילים את המקום. אנחנו מקבלים עובדי שירות מטעם שירות בתי הסוהר ויש לנו מתנדבים ותורמים. הארוחות החמות כוללות בשר, אורז ותוספות. כדי להפעיל את המקום נדרשים כ־100 אלף שקלים בחודש, ובזכות אנשים טובים אנחנו ממשיכים את המפעל שאבא הקים. זו הייתה הצוואה שלו. אבא שלי הכיר את רזי המצוקה, והנתינה הייתה עבורו דרך חיים. גדלתי בבית שכולו נתינה. אנשים, שרובם יוצאי בוכרה, היו מגיעים אלינו הביתה לבקש עזרה, גדלנו על זה".

הדיור כבסיס להכל

לפני כ־13 שנים הקים אמינוב הבן את "קורת גג", מבנה המאכלס חסרי בית בשכונת שפירא: "לקחתי מבנה בשפירא ואכלסתי שם כמה דרי רחוב. היה לי ברור שהשיקום שלהם מבחינת המגורים יכול לסייע להם לקום, לעבוד ולפרנס את עצמם. דיור הוא דבר בסיסי".

אמינוב נותן דוגמה לתלאות בירוקרטיות שעבר יחד עם מתנדבים נוספים שבסך הכל ביקשו לסייע לדרי רחוב באזור התחנה הישנה. "לפני כחמש שנים הקמתי עם עוד מתנדבים אוהל. הכנסנו מיטות ומזון והגיעו הומלסים רבים, שהיו זקוקים למיטה חמה בחורף הקר", הוא מספר. "בעיריית תל אביב קבעו שזו בנייה בלתי חוקית ופקחים הדביקו על האוהל צו הריסה. פנינו לבית המשפט וקיבלנו ארכה להשאיר את האוהל עד סוף החורף", הוא מספר. "המשכתי לחפש דרכים לסייע לדרי הרחוב ואז הגענו למבנה ברחוב הגדוד העברי 11. בעל הנכס השכיר לנו אותו, שיפצנו ולפני כחודשיים נפתח כאן ההוסטל לדרי הרחוב".

בהוסטל ששטחו כ־240 מ"ר שוהים כ־50 חסרי בית קבועים וכעשרה מתחלפים. המקום כולל שני חדרי שינה גדולים עם מיטות דו־קומתיות, מזגנים, שירותים ומטבח. "יש כאן דרי רחוב בגילי 23 עד 70. כל אחד הוא עולם ומלואו ויש לו סיפור אישי קורע לב", אומר אמינוב.

לדבריו, זה יכול לקרות לכל אחד. "הגיעו לכאן אנשים נורמטיביים שהתמכרו לסמים, או ששקעו במשבר אישי", הוא מספר. "למשל, יש כאן אדם שאשתו זרקה אותו מהבית ואז הוא הלך לחברים והידרדר לסמים".

אתה רואה גידול במספר דרי הרחוב?
"בהחלט כן. זאת לפי תחושתי ומה שאני רואה ברחובות, על סמך כמות האנשים שאני רואה ומתקשר איתם. יותר ויותר מתגוררים ברחובות ואין להם פתרונות. רבים מגיעים מכל הארץ לתל אביב".

כיצד אתה מסביר את הגידול?
"לדר רחוב הזכאי לשכר דירה משרד השיכון מקציב רק 1,170 שקלים בחודש. איפה אפשר למצוא דיור במחיר הזה? בעלי דירות אינם רוצים להשכיר ללא ביטחונות ולדרי הרחוב בכלל אין אפשרות להביא ביטחונות. יוקר מחירי הדיור גורם לרבים להגיע לרחוב. קורת גג הפכה לבלתי מושגת עבורם. הם נזרקים לרחוב כי אין להם כסף לשכר דירה".

אמינוב סבור שסיבה נוספת לזינוק במספרם של דרי הרחוב נובעת מהקלות היחסית שבה ניתן להשיג סמי פיצוציות במחירים זולים. "לא צריך המון מאמץ כדי להשיג את הכסף הנדרש לקנות סם בעשרות שקלים", הוא מסביר. "ההתמכרות היא כדור שלג".
רבים מדרי הרחוב הם יוצאי חבר המדינות. "יש כאן גם דרי רחוב צעירים יחסית שעובדים ופשוט אין להם אפשרות להגיע לקורת גג", מציין אמינוב. "הם מגיעים להוסטל לישון בלילה ובבוקר קמים לעבודה. אחד מהם עובד כל היום בשטיפת מכוניות. עוד אחד עובד בשיפוצים. אין להם כסף לדיור, אבל הם חייבים להיות באזור תל אביב, כי כאן יש הרבה אופציות לעבודה, ככל הנראה יותר מכל מקום אחר בארץ". 

התנגדות לשיקום

ד"ר שמוליק שיינטוך, מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, שפרסם את הספר "לשרוד בשולי העוני: מדיניות, שירותים וקצבאות לאנשים חסרי בית" (תל אביב: זלמן מוציא לאור, 2018), מציין בספרו שבשנת 2016 הוכרו במדינת ישראל 1,872 דרי רחוב. לפי מחקרו, דרי הרחוב הם תת־אוכלוסייה בקרב חסרי הבית, ובאותה שנה הם מנו בין 11 ל־32 אלף בני אדם. אולם על פי ההערכות, יש חסרי בית רבים נוספים, כגון אסירים משוחררים, חיילים משוחררים, קטינים, אזרחי חוץ ונשים במעגל הזנות, שאינם נכללים בהגדרה או בנתונים. 

על מנת לשפר את מצבם של אותם אנשים ממליץ ד"ר שיינטוך, בין היתר, להאריך את משך גמלת הבטחת ההכנסה לתקופה בלתי מוגבלת, כל עוד אדם מוגדר כדר רחוב, להגדיל את סכומי הקצבאות ולהסיר חסמים לקבלת הקצבאות. בנוסף, הוא מציין הכרעה של בית המשפט שקבעה כי יש לבטל את הדרישה ל"שיתוף פעולה" מצד הנזקק כתנאי לקבלת קצבאות.

על פי נתוני משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 610 חסרי בית מתו בישראל בשנים 2016־2001. אמינוב מספר על תופעה שרבים מחסרי הבית אינם משתפים פעולה עם הרשויות. "רבים מהם מגיעים לתל אביב מירושלים וממקומות מרוחקים אחרים ללא תעודות זהות, ואני פוגש חסרי בית שלא רוצים להתעסק עם הממסד ואינם משתפים פעולה. לדעתי ברחובות מסתובבים הרבה יותר חסרי בית לעומת הנתונים המוערכים", הוא אומר.

אמינוב מתריע על כך שפעילות האכיפה העירונית נגד דרי רחוב אינה פותרת את הבעיה. "רואים סיורים וניידות של השיטור העירוני. מגרשים את ההומלסים ומחרימים להם ציוד אישי, אבל הם לא עוזבים את העיר, אלא עוברים לרחוב הבא. זה לא פתרון", הוא טוען. "אומנם צוותים מהעירייה מחלקים להם משקה חם ושמיכות בחורף, אבל השמיכות נרטבות די מהר בגשמים".
כיצד מגיעים אליכם חסרי הבית?

"פרסמנו מודעות קטנות ברחובות ורובם הגיעו באופן עצמאי. היו גם כאלו שהגיעו בעקבות הפניות. ישנם שכנים עם חמלה, שפונים אלינו כשהם רואים הומלס בחדר המדרגות או בעליית הגג. היה לנו מקרה של דר רחוב שהגיע משדרות רוטשילד בעקבות פניות של שכנים".

איך דיירי ההוסטל מסתדרים ביניהם?
"הם מתגבשים וחיים ביחד בסדר גמור. הם דואגים לניקיון, אנחנו מספקים להם ארוחות בוקר וצהריים ויש גם מקרר מלא באוכל נוסף לערב, שהם מכינים".

יבגני (שם בדוי) בן ה־42, שעלה ארצה בתחילת שנות ה־90' מחבר המדינות, הוא אחד מדרי הרחוב בהוסטל ברחוב הגדוד העברי. הוא בעל מוגבלות פיזית, קטוע רגל המתהלך בעזרת קביים, ומספר שאת רגלו הוא איבד בעקבות סיבוכים בוורידים שנבעו מהזרקות הסמים. פגשתי אותו ביום שישי בשעה 10:00, בעת שיצא לעוד יום עבודה כמקבץ נדבות באחד הצמתים בדרום העיר – תופעה שהפכה לחלק מהנוף בצמתים מרכזיים בתל אביב ובגוש דן. "חייבים פרנסה. לכל אחד יש את הצומת שלו, אף אחד לא הולך לצומת של מישהו אחר", מספר יבגני.

איפה גרת עד שהגעת להוסטל?
"בשנים האחרונות הייתי ברחוב, אצל חברים ומדי פעם גם בחופש".

בחופש?
"באבו כביר (בית המעצר; מ"כ). אצלנו זה נקרא חופש".

מהן השאיפות לעתיד? 
"אני רוצה להיגמל מסמים ולהקים משפחה".

דייר נוסף בהוסטל הוא ארתור (30, שם בדוי) משדרות. "התחלתי להשתמש בסמים קלים בגיל 14, ובגיל 16 כבר עברתי לסמים קשים. הייתי בגמילות וישבתי בבתי סוהר ארבע שנים וחצי במצטבר, בעיקר בגלל עבירות רכוש כי הייתי צריך כסף לסמים", הוא מספר. ארתור הגיע להוסטל לפני כחודש. "אני רוצה לעבוד. אני לא משתמש כיום בסמים קשים", הוא אומר.

יש לך קשר עם המשפחה בשדרות?
"כל עוד אני נקי מסמים הם יעזרו לי. אבל כשאני לא נקי, אין לי קשר איתם".

אמינוב מודיע שחייבים טיפול מערכתי בדרי הרחוב. "יש צורך לפחות בעוד חמישה הוסטלים לחסרי בית בתל אביב. לעירייה יש כ־100 מיטות, ומה שיש כיום בתל אביב זו טיפה בים. השיקום מתחיל דרך קורת גג", הוא אומר בנחרצות. "אני חושש שיתווספו עוד ועוד דרי רחוב. זה כמו סרטן קטן ששולח גרורות. זו פצצת זמן. חייבים שיקום מערכתי של הרשויות. זה צריך להיות פרויקט ברמה הלאומית".

קיימת טענה שרבים מדרי הרחוב אינם רוצים להתפנות להוסטל.
"זה לא מדויק. הם רוצים קורת גג, אבל לא מאמינים בממסד".

אמינוב סבור שההשקעה הכספית בטיפול בדרי הרחוב תהיה בסופו של יום נמוכה יותר למדינה לעומת ההשקעות הישירות והעקיפות כיום. "הומלסים ברחובות חשופים יותר למחלות. המדינה תחסוך ימי אשפוז וטיפולים רפואיים יקרים. השיקום גם יפחית את העבירות הפליליות, שגורמות לנזקים, ותצמצם את ההשקעות הכספיות באכיפה. מעבר לשיקולים הכלכליים לטווח הארוך, היכן החמלה? צריכים לתת תקווה לאנשים השקופים האלה", הוא מסכם.

על פי עיריית תל אביב־יפו, לאור העלייה בדרי הרחוב יוקם גגון נוסף. "אין ספק שנושא הטיפול בדרי רחוב הוא מהקשים והסיזיפיים בעבודתנו", אומרים בעירייה בתגובה על מצוקת חסרי הבית. "למרות אינספור ניסיונות, הגדלת תקציבים עירוניים וטיפול אינטנסיבי, המציאות היא שהפתרונות הקיימים הנם קצרי טווח ובמקרים רבים מדי אינם מוציאים את דרי הרחוב ממעגל הסבל. למרות זאת אנחנו לא מוותרים, שהרי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו. היחידה העירונית לטיפול בדרי רחוב ומכורים מטפלת בכ־680 דרי רחוב, אשר העירייה מממנת ומפעילה עבורם באמצעות עמותת 'לשובע' שלושה גגונים. לאור העלייה במספר דרי הרחוב במדינת ישראל והעובדה שרובם נוטים להתרכז בתל אביב־יפו, נמצאת בתכנון הקמת גגון נוסף ומרווח, ובסטנדרטים גבוהים".

בעירייה הבהירו כי עמותת "לשובע" מפעילה שבע דירות מעבר, שבמסגרתן שוהים 42 דרי רחוב, ובלילות החורף הקרים והגשומים נפתח מקלט מאובזר במזרנים, שמיכות ומזון חם לטובת דרי רחוב אשר מתקשים להגיע לגגונים.

"גם באירועי הסופה האחרונים עברו נציגי מנהל שירותים חברתיים בין מוקדי דרי הרחוב והציעו להם להתלוות אליהם למרחבי קליטה. העירייה מספקת באמצעות עמותת 'לשובע' מעל ל־100 מיטות במסגרת ההלנה בגגונים", אומרים בעירייה. "חשוב לציין כי פתרונות לדיור קבוע הינם באחריות משרד השיכון, והעירייה מסייעת לדרי הרחוב בתהליך מיצוי הזכויות שלהם מול המשרד. במקביל אנו מגבשים בימים אלו תוכנית מקיפה, חדשנית ופורצת דרך להתמודדות עם תופעת דרוּת הרחוב והשלכותיה, המבוססת על שיטות ייחודיות לטיפול בבעיה, אשר נלמדו וגובשו בערים שונות בארצות הברית".