פינוקים שביקשה האם לתינוקה הרך כתובים על דפים שהוכתמו בדם אביו. רשימת מכשירים ליומיום ביתי מנוקבת ברסיסי רימון הקטלני. הרסיסים הצמידו בעוצמה את הדפים. ראשון לאחרון. קשה להפוך דף בסיפור הזה.
בעוד שלושה ימים ימלאו 50 שנה לתקיפת מטוס אל־על במינכן. שלושה מחבלי פת"ח השליכו רימונים על נוסעים שהתכוונו להמשיך ללונדון. חמישה ישראלים נפצעו, בהם חנה מרון שאיבדה את רגל שמאל. המדינה ליוותה מאבק הישרדות של מי שהייתה בשיא תפארתה התיאטרלית. אבל את התפקיד הראשי בדרמת מינכן שיחק חיפאי בלתי נודע. כשהפנקס השחור בכיס הז'קט שלו, זינק אריה קצנשטיין על רימון מידיו של אחד המחבלים. הוא שילם בחייו והציל את הנוסעים. בהם גם אביו, היינץ.
הסיפור הזה אינו מוצא מילה לתאר את עומק השכחה. אריה קצנשטיין לא נמחק מדיסק הזיכרון הלאומי. הוא מעולם לא נחקק בו. כשביקשתי מבנו בלעדיות, היא ניתנה לי ללא תנאי. "עיתונאי אף פעם לא פנה אלינו", שמעתי על הקו חיוך מר. מקורביי ששאלתי אותם - בהם ראש אגף לשעבר בשב"כ וחוקרת בכירה לשעבר במוסד - זכרו את האירוע אך לא את האביר. רק רחוב אחד בחיפה נושא את שמו של אריה קצנשטיין. לא סיפור, לא פרופיל על האיש שהיה. הוא מופיע בדיווחים אך דחוק בטקסט. כמעט אף פעם לא מפלס את דרכו לכותרת. בראיון עם חנה מרון במלאת 40 שנה לפיגוע הזכרתי את גבורתו בשורה אחת בפסקה השלישית.
זה קרה לא רק בגלל הסלבס
חנה מרון ואסי דיין, שהיה גם הוא על הטיסה, שלטו בסיפור, אך תודעת ישראל מודל 70' התרגלה לחיות עם דימום יומי. בתעלה ובבקעה השתוללה מלחמת ההתשה. כל יום הביא הפגזה או היתקלות, כל היתקלות הביאה את נופליה. כשבידי עיתון עם תמונות הרוגים מהתעלה, שמעתי ברדיו של קו 25 בתל אביב על הפיגוע במינכן. ההתקפה במינכן הייתה מוקפת טרור. כשבוע אחריה הוצת בית אבות יהודי בעיר ושבעה מדייריו נפצעו. לפניה נחטף מטוס אל־על לאלג'יריה, הותקף מטוס אל־על באתונה, ובציריך נמנע אסון בזכות המאבטח מרדכי רחמים, שפתח באש על המחבלים.
לא ששכנות הדמים הזאת מקילה במשהו על עופר קצנשטיין, בנו של אריה. "כעורך דין בתחום יחסי העבודה אני מנסה להשיג צדק ללקוחותיי, אבל אני חש שמעולם לא נעשה צדק היסטורי עם אבי", הוא אומר. בן שלושה חודשים היה עופר כשנהרג אביו. הוא התינוק שנזכר בפתיחת סיפורנו.
סיפורנו מתחיל בקאסל שבגרמניה. בעיר המזוהה עם אנדרטת הרקולס נולד ב־1913 היינץ קצנשטיין. ב־1933 קאסל, כמו גרמניה, מוצאת לעצמה גיבור חדש. עלייתו של היטלר משחררת אדי בנזין לאוויר, וקצנשטיין מבין שביתו חדל להיות ביתו. הוא אוסף את אשתו הצעירה מרים, את הוריו ועולה איתם לארץ. הם מתמקמים בחיפה, והיינץ מתחיל כמוכר קרח. כעבור זמן מה הוא חונך עסק לממכר קרח, שיהיה לבית מלאכה לבידוד ובניית בתי קירור. ידיד של המשפחה מקרב את היינץ - חובב ספורט - לאגודת הפועל חיפה. לבו וכיסו יהיו תמיד פתוחים למועדון שפעמיים נבחר לחבר הנהלתו.
אריה בכורו נולד בחיפה ב־23.11.1937. קשה למצוא חיבור בין נתיב חייו לבין אותה מכת ברק מוחית שהטיסה אותו למסלול האל־חזור. גיבור אניגמטי, שלא סיפק רמז או תמרור לכושר ההקרבה שקינן בו. "הוא היה האנטיתזה למעשה שלו", אומר לי בנו. שום מניע קיצוני, אף מעשה אתגרי לא נצנץ בו. לא מהאנשים שמטפסים על הרים לא מאלה שצונחים מגבהים, אם להשתמש בפרפראזה מ"אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין. פשוט שריונר. ואפילו לא לוחם אלא איש חימוש. "בחור עגלגל, חם, אופטימי בכל מצב, חייכן ללא תקנה", מתאר חברו הקרוב יענקל'ה כץ.
לא פעם ראו את הפועל חיפה אהובתם ודווקא מהיציע של אוהדי מכבי, "אבל איש לא העז לגעת בנו, כי אלה היו ימים אחרים". זמנים של בירה ומצב רוח העבירו בחבורה. בבוקר פול אצל אבו שאקר בוואדי ניסנאס, בימי חמישי טבילה בבית המרחץ "שוֵייץ" (זיעה בגרמנית) ברחוב השילוח, בעקבותיה סטייק טוב אצל יוז'ה הרומני ברחוב הנביאים, ובשישי בצהריים קבלת שבת ב"מעיין הבירה", המקום הכי אהוב על אריה בעירו. "מיסטר צ'ארמינג", תיארה אותו גיסתו אירית רטהאוז. "התייחס אליי כאל אחותו ואל אמי כאל מלכה. לא ראיתי חתן שאוהב כל כך את החותנת שלו". לא קרה שהגיע לעסקים במרכז ולא עצר אצל אירית ובעלה ישראל. "מקובל על חבריו ואוהב עמו וארצו", יספיד אותו מחנכו מה"ריאלי".
היה תלמיד טוב?
עופר: "לא מעולה, ילד שובב אבל מאוד חברותי". בבית הספר שנוסד בשנה שבה נולד אביו, הכיר אריה את בלהה לוין, שלמדה שנה מתחתיו. הוא סיים במחזור ל"ז (תשט"ז 1956) והתגייס לשריון. כששירת בסדיר פרץ מבצע קדש. הוא שב עם אותות וסמלים של חיילים מצרים ושמר אותם בקופסה מיוחדת. ביחידת החימוש שלו פגש חייל, עולה חדש, ואימץ אותו. לשבתות, לחגים, לחופשות היה מביא אותו לביתו בחיפה. לקראת אחד מימי הזיכרון נבר בנו בניירות ומצא פתק מאת החייל של אבא: "אריה חברי הטוב, תמיד התגעגעתי אליך. תמיד. סרג'יו נחום, נתניה".
לאחר שהשתחרר ביקש לממש את אהבתו לבעלי חיים וללמוד רפואה וטרינרית. אבל בארץ לא הייתה פקולטה מתאימה, ומשום ששלט בגרמנית יצא למינכן. כשהסטודנטים התחילו לנתח פרש, כי לא היה מסוגל לעמוד במראות הדם הניגר. אריה עבר ללימודי הנדסה והמשיך בחברות הדוקה עם בלהה שנשארה בארץ.
"בלהה יקרה", הוא כותב לה ב־6.6.60 בגלויה מגרץ, אוסטריה, "נמצאים איזה 150 ק"מ מווינה. הטיול עד עכשיו נפלא עד נפלא מאוד. נגיע עוד היום לווינה ונלך לפגוש את האדמוני (חברם הג'ינג'י רמי לם - מ"ח). אני מחכה כבר בכיליון עיניים לחזור למינכן אולי... נמצא שם מכתב. להשתמע ולהתראות, שלך אריה".
כעבור שנה, באחת מחופשותיו בארץ, נושא אריה לאישה את בלהה, חברתו מימיהם ב"ריאלי". הם נכנסים לחופה במלון "ציון" בחיפה, והכלה מצטרפת אליו למינכן. בלהה מתחילה ללמד בבית ספר לילדים חירשים-אילמים ומתחברת עם המורים. אחת המשפחות מאמצת אותה ואת בעלה, והקשר יישמר עד היום. במינכן נולדת בתם הבכורה מיכל (מיקי).
ממש לפני ששת הימים שבה המשפחה הצעירה לארץ. כאן באה לעולם בתם תמר (תמי), ועופר אחריה. בגיל 32 אריה קצנשטיין אב לשלושה ילדים. האבהות מפעימה אותו. מבלוק הציורים שלו שולף עופר אחד בשחור-לבן. בלהה עוטפת בידיה את תינוקה. כשהופכים את הציור רואים את האב יושב לרגליהם ומביט בהם. מיקי זוכרת שהיה מתייצב למסיבות פורים בגן שלה. זמן לא רב לפני מינכן עברה המשפחה לדירה ברחוב דרך הים. חלון אל הטורקיז, מרפסת אל החורשה. ישיבות מענגות עברו על מיקי ועל אביה על אותה מרפסת. "מדברים, מדברים, מדברים", מספר מפיה עופר.
עם אחיו הצעיר יובל השתלב אריה במפעל של אביו. היינץ, שהתחיל בקטנות, החזיק בעת ההיא עסק גדול. ביצע עבודות בידוד וקירור ברוב הקיבוצים, בבתי קירור ובאוניות. אריה פיתח חומר בידוד חדש ושמו "פוליאוריתן". הוא חונך חברה שנושאת את שם החומר ועומד בראשה. החברה פוגשת במהירות את ההצלחה. בין לקוחותיה גם משרד הביטחון. עקב עסקיהם הענפים מרבים היינץ ואריה קצנשטיין לנסוע לחו"ל. בחורף 1970 החליטו לעשות את זה יחד.
אין הנסיעה הזאת מתאימה לאריה. מתוקף הנסיבות העסקיות הוא נאנס להשאיר את בלהה עם שלושה ילדים קטנים. הוא מצר במיוחד על אובדן הזמן עם עופר הקטן שזה עתה נולד. אבל אם כבר נגזר לצאת, מתכוונים אריה ואביו לנצל את הגיחה לא רק לביזנס. הם מוסיפים את מינכן לנתיב טיסתם כדי להזמין כרטיסים לאולימפיאדת 72'. אותה אולימפיאדה.
השבוע האחרון לחייו עובר על אריה בנעימים. ימים לפני ההמראה הוא מגיע עם אביו לדרבי בין מכבי להפועל חיפה באצטדיון בקריית חיים. לידם יושב עמוס כרמלי המיתולוגי. "הם סיפרו לי על תוכניתם לצאת השבוע ללונדון בענייני עסקיהם", כתב כרמלי ב"דבר" של 12.2.70. "אריה דיבר בהתלהבות על מפעלו וסיפר על תוכניות פיתוח שתכנן והיה בדעתו לגשת להגשמתן". המשרוקית של אוטו פריד קוטעת את השיחה ו־10,000 חיפאים מגעישים את הטריבונות. שריקת הסיום של פריד מוצאת את האב ובנו בעננים. 2 להפועל (גדעון גולדברג ויצחק רזון), 1 (נתן הירש) למכבי.
בשישי שלפני ההמראה הוא נפגש כרגיל ב"מעיין הבירה" עם חבריו יענקל'ה ואלכס. לאחר "קבלת שבת" פרטית הוא שב הביתה לארוחת ערב שבת משפחתית. תוך כדי אריזה הוא התפנה לכתוב רשימת "תביא" מפיה של בלהה: תחתוני גומי לבן חצי שנה (לעופר התינוק), קרם "פנטן" לתינוקות, שתי חליפות, בגדים לקיץ וגם: שואב אבק, רגל למכונת תפירה זינגר דגם 327K, ושני אייליינר. אריה רושם הכל בפנקסו השחור ותוחב לכיס הז'קט. ב־10.2.70, עדיין בחשיכה, יוצאים האב ובנו לנמל התעופה בלוד.
תור נוצץ מתפקד לצ'ק אין של טיסה 435 ללונדון. אסי דיין, בנו של שר הביטחון משה דיין, נוסע להיבחן לפיידקה, הנוצרי האוקראיני שמתחתן עם חוה'לה בת טוביה ב"כנר על הגג". איתו חנה מרון, שאמורה להיבחן לתפקיד גולדה, אשת טוביה, לאותו סרט בבימוי נורמן ג'ואיסון. לצורך זה קטעה את החזרות ל"מדיאה" שבועיים לפני פרמיירה. תוך שעות יינעל מעגל שיחבר את מדיאה של אוריפידס למדיאה של הבמאי יוסי יזרעאלי. המיתולוגית נבגדת לאחר שעזבה את מולדתה למען יאסון אהובה. זאת מהקאמרי נבגדת כשתעבור בגרמניה מולדתה. היינץ קצנשטיין עזב את גרמניה מולדתו כדי להימלט מההיסטוריה, ההיסטוריה ארבה 37 שנים, ובעוד ארבע שעות תיפרע ממנו ומבנו אריה.
אל־על 435 ממריאה אל גורלה ב־8:00 בבוקר. הקברניט הוא אוריאל כהן, שהלך לעולמו לפני כחמש שנים. הקצין הראשון אורי בינה ייהרג שמונה שנים אחרי הפיגוע בתאונת אימון בין מטוסי סקייהוק לצמד פנטומים. בצוות המטוס חניך הטיס איתן כרמי, הכלכל בנימין כספי, הדיילים פאול בלוך, י. סוסקין והדיילות פנינה פריאל, נורית שנקר, תמר בן חיים ונורית ברני.
על הסיפון רק 52 נוסעים, מה שמשרה משפחתיות בקבינה. הקוקפיט פתוח והדיילים משתדלים. "אווירה של יין ומצב רוח", אמרה לי חנה מרון באותו ראיון. קשקושים, בדיחות, אוכל - כל משככי השיממון גבוהים. "אין לי ספק שאבא נהנה מזמן האיכות עם סבא", מחווה עופר.
ב־12:30 בצהריים 435 נוחתת במינכן. ל־34 נוסעים זאת תחנת היעד. ה־18 שמתכוונים להגיע ללונדון נשארים לקפה באולם המעבר. היינץ ובנו מנסים, אולי, לנצל את ההפסקה כדי להזמין את הכרטיסים לאולימפיאדה. "לפי מיטב ידיעתי לא הספיקו", השיב עופר על שאלתי. בכמה דקות ל־13:00 כורזת הכריזה: "נוסעי הטרנזיט ללונדון לשער 5".
השתלשלות האירועים שתובא בשורות הבאות מתבססת על הראיון עם עו"ד עופר קצנשטיין, על דוח "סודי" של אל־על שנסמך על עדויות הקברניט, הקצין הראשון, המשטרה והבולשת הגרמניים, ועל דיווחי עיתונאים בזמן כמעט אמת.
לאחר שנקראו, הנוסעים מתחילים לרדת לאוטובוס שאמור להוביל אותם למטוס. לשער 5 מתקרבים גם הקברניט אורי כהן, הקצין הראשון אורי בינה ואיתם חנה מרון, אסי דיין וכמה אנשי צוות. כהן הוא האחרון שנותר בראש המדרגות. לפתע הוא שומע מישהו קורא מאחוריו באנגלית: "יש לי רימון, יש לי אקדח, אינך יכול לעשות דבר". האיש חוזר לאיים כמה פעמים.
"אורי כהן פנה לאחור", כתוב בדוח אל־על, "וראה ערבי (להלן מתנקש מס' 1) המכוון כלפיו רימון ביד מורמת. מאחורי מתנקש מס' 1 עמד ערבי נוסף (להלן מתנקש מס' 2), בידו אקדח שלוף, אף הוא מכוון אל הקברניט. הקברניט הגיב במהירות. תפס את מתנקש מס' 1 ומשך אותו אליו, תוך כדי כיפוף היד שהחזיקה ברימון אל מתחת לבטנו של המתנקש והחזיקו חוצץ בינו לבין מתנקש מס' 2, כך שזה לא יוכל לירות עליו. בהיאבקות בין הקברניט למתנקש 1 נפלו שניהם על המדרגות. בזמן שנאבקו עדיין קפץ מתנקש 2 מעבר למעקה המפריד בין האולם והמשטח שליד סף השער, פרץ דרך שער מס' 5 והגיע עד לאוטובוס שבו כבר ישבו נוסעים. לעת הזאת הופיע ערבי נוסף (להלן מתנקש מס' 3) ונעמד לפני המדרגות המובילות לשער 5 כשהקברניט ומתנקש 1 עדיין נאבקים. ברגע זה נשמט מידי מס' 1 רימון והתדרדר לכיוון שער 5".
"הייתה התפוצצות והיה רעש והתגלגלתי עד לקיר ששם היה רדיאטור שהתפוצץ יחד איתי ואיבדתי את ההכרה וכל פעם התעוררתי והתעלפתי בחזרה", סיפרה לי חנה מרון. מתנקש 3 השליך רימון שהתפוצץ בקרבת שער 4 שהיה ריק מאדם. זה הרגע שבו מתנקש 2, שכאמור הגיע לאוטובוס, מכוון אקדח אל הנהג ואל נוסעיו. היינץ קצנשטיין שיושב עם בנו מבין מיד מה קורה. הוא צועק לנהג לנסוע אל המטוס הממתין, שסביבו הוצבו משמרות גרמניים שיתערבו ויכריעו את התוקפים, אבל הנהג בוחר לפתוח את הדלתות כדי לאפשר לנוסעים או לעצמו לברוח.
המחבל משליך את הרימון שלו לתוך האוטובוס. אריה קצנשטיין, האיש שלא יכול היה לראות דם, מזנק על הרימון ומחבק אותו. הפיצוץ קורע את בית החזה שלו. הנוסעים שהציל המומים. זעקת האב היינץ, "הבן שלי מת!", משסעת את דממת האוטובוס.
בטרמינל מתחולל מרדף אחר שלושת המחבלים. לאחר חילופי אש הם נלכדים. אחד ללא כף יד מהתפוצצות רימון שהחזיק. הגרמנים ילחצו עליהם להודות שהיה זה פיגוע חטיפה ולא פיגוע הרג. כך לא ייאלצו להעמידם לדין על הרג ולהסתבך עם ארגוניהם. בדצמבר 73' ישוחררו לאחר חטיפת שלושה מטוסים אמריקאים.
לבית החולים רכטס דר איזר מובאים הפצועים מנמל התעופה. ליד מיטתה של חנה מרון, כשתמונת בנו לצדו, שוכב היינץ קצנשטיין. גופו זרוע רסיסים. מקצתם נשלפים, מקצתם נשארים. אחד יתמקם סמוך ללבו וימרר את שארית חייו.
הידיעות ממינכן מטפטפות לחיפה בעצלתיים. אחד הראשונים לדעת הוא כתב עתי"ם מאיר שושני. מפי חברו שמוליק לוין, אחיה של בלהה, הוא יודע שאריה ואביו יצאו באותו בוקר לגרמניה. כשהגיס שומע את הבשורה המעורפלת, הוא מבקש מחברו לברר עוד פרטים.
הפרטים מתבררים כשאיש אל־על נוקש על דלתה של בלהה, ששבה מבית הספר לחירשים־אילמים שבו היא מורה. "בעלך היה גיבור, בזכותו ניצלו המון אנשים", אומר לה רוני לוריא, מנהל תחנת אל־על בחיפה. "אתה חושב על נוסעי אל־על, אני הייתי מעדיפה שלא יהיה גיבור ויחזור בשלום לילדים", היא משיבה.
גם אירית, אחותה של בלהה, מורה, ואת הידיעה היא שומעת לראשונה בבית הספר בבת ים. החשש מנקר בה, והמורה לספורט מפענח אותה: "את נראית לא בסדר, בואי, אקח אותך הביתה". המורה הוא יעקב שפרינגר, מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות, שיירצח ב־72' באולימפיאדת מינכן.
הרדיו בבית אירית מפציץ בדיווחים על אירוע חבלני רב־נפגעים. בהיעדר טלפון בביתה, רצה אירית למרכז בת ים למצוא תא ציבורי לדבר עם אחותה בחיפה. לצלצול בבית של בלהה עונה אביהן. "ואני שומעת אותו בוכה בכי תמרורים. לא יכול לדבר. פשוט נקרע. ואני שואלת: 'אבא, מה קרה?', והוא עונה ביידיש כדי שהילדים לא יבינו: 'נישט גוט (לא טוב), נישט גוט'.
"ואני שוב: 'אבא, מה קרה? סבא היינצי נהרג?', והוא עונה לי: 'לא'. ואני שואלת: 'קרה משהו לאריה?', אז הוא עונה לי: 'כן'. ואני שואלת אותו: 'הוא נהרג?', והוא עונה לי: 'כן', והוא מתייפח ואני שבורה, ואני מתיישבת בבית הקפה שנתנו לי לדבר ממנו, ואני מתחילה לבכות, ונהג טקסי ראה אותי ולקח אותי הביתה והשכבתי את הילדה שלי - בת חצי שנה אז - ולקחתי את אמא שלי שהייתה אצלי לעזור לטפל בילדה ונסענו לחיפה עוד באותו לילה, וכל הדרך אמא שלי בכתה בכי שאני לא אשכח בחיים. ואני מגיעה לחיפה ואני נכנסת ואחותי שם כסלע. עופר כבר ישן בחדרו והיא עם שתי הגדולות, אחת בת 5, אחת בת שנתיים וחצי יושבות על המיטה והיא מקריאה להן ספר ילדים ומסננת לי בין השיניים: 'שלא תעזי לבכות ליד הילדות'".
ביום שבו נהרג אריה היה חברו יענקל'ה כץ במילואים עם התותחנים בבקעה. זאת מלחמת ההתשה - יש להזכיר - והוא בקבוצת פקודות לילית לאחר היתקלות. כץ שומע את קול ישראל משדר שמהנדס חיפאי נהרג בהתקפה במינכן. "מיד אמרתי 'זה אריה'", הוא מספר לי. אשתו דרורה מאשרת בטלפון את שחשש. עם שחר הוא יוצא מהבקעה לביתם של בלהה ואריה.
גופתו של אריה לא מוחזרת מיד לארץ, כי אביו מתעקש. עם בנו יצא ועם בנו ישוב. הוא משולח מבית החולים כעבור שבועיים לא לפני שבמינכן נערך טקס רשמי. נשיא מערב גרמניה, ראש העיר והרבנים הראשיים עומדים דום לזכר ההרוג בנמל התעופה ושבעת הנספים בהצתת בית האבות היהודי בעיר. הארונות מועלים יחד לטיסת אל־על הביתה. זוג מחללי בית האבות ייקבר לצד אריה בחלקת קורבנות מאורעות תרצ"ו בבית העלמין בחוף הכרמל. בלוויה שלא נראתה כמותה ביכתה חיפה את גיבורה הנסתר. כאלף איש הלכו אחרי ארונו של אריה קצנשטיין. "מטובי בנינו, שהקריב את חייו למען הזולת", ספד לו ראש העיר משה פלימן. "האב נראה חלוש וחיוור, הלך כשבנו הצעיר ואשתו תומכים בו", דיווח כתב "הצופה" בחיפה.
איך נודע לך על אביך?
עופר: "אף אחד לא סיפר לי. גדלתי לתוך זה. זה היה משהו שלא דובר אך היה".
לאזכרות הראשונות רבים נהגו להתייצב. איש אל־על רוני לוריא הקפיד תמיד להניח על הקבר את זר החברה. עופר זוכר את עצמו במתח נוראי לקראת ה"קדיש" שאמר עם סבו.
זיהית אצל סבא ייסורי מצפון כמו: "למה בני ולא אני"?
"זה לא משהו שדובר. לסבא וסבתא היה קשה מאוד להתאושש, אבל הם היו מאוד עצורים. יקים כאלה. סבתא הייתה מאוד קשורה אליו, ואני דמיתי לו כשהיה בגילי. שנים קראה לי 'אריה'".
למרות מעטפת חמה של משפחה וחברים, עברה בלהה שנים בלתי אפשריות. מעולם לא נישאה שוב והתאמצה לנהל משפחה שלא חיה רק את הזיכרון. "ניסיתי לנטרל את תחושת האסון כדי שתגדלו כמו ילדים רגילים", הסבירה להם כשגדלו. לפני כמה שנים התחילו עופר ואחיותיו מיקי דרור ותמי מאירוביץ לארגן ערב לזכר אביהם. אבל עצם הרעיון "לא השפיע לטובה" על אמם, והם חזרו בהם. כתמיד ניסו להגן עליה, לא לדקדק איתה בפרטים. גם את הראיון הזה ביקשו לחסוך ממנה.
כעבור כמה שנים נותק הקשר בין סבם וסבתם לבין חנה מרון. הניסיון לחדשו לא צלח. "אני חושב שהיה לה קשה להחיות את האירוע", מסביר עופר. לאחר מות הקברניט אורי כהן הגיע לשבעה. כפי שליקט מידע מהמשתתפים באזכרות אביו, ניסה ללקט גם מפיהם. שעות ישב עם בני משפחתו של כהן ושמע שגם אצלם לא דובר הנושא.
עופר קצנשטיין הוא איש עדין. כמה פעמים בעת שיחתנו האדימו עיניו. לאסונו קרא בדרך כלל "האירוע". נמנע מביטויים פטאליים כ"פיגוע" או "רצח". מאמצע שנות ה־20 לחייו הבין דבר בסיסי: אם לא ייעשה משהו, יישכח אביהם גם בחוגי אוהביו. לא רק ברמה הלאומית. "וזה עורר הרבה מחשבות".
כמו מה?
"בסוף אני חוזר לזה שבאופי שלו לא היה הגיבור שמצפים לראות".
מה דחף אותו?
"שנים חשבתי על זה. לדעתי האטמוספירה החברתית באותם ימים די קידשה את ה'טוב למות בעד ארצנו'".
מזכיר את הסיפור של נתן אלבז.
"נכון. אבא לא היה רחוק ממנו מבחינה כרונולוגית".
הוא בטח ידע על זה.
"בטוח. אני חושב שהסיפור של נתן אלבז בוודאי מוכר יותר מהסיפור של אבא. זה היה נושא מדובר, ידעו עליו".
לפני 66 שנה נהרג חייל גבעתי נתן אלבז כשהצמיד רימון לגופו כדי שלא יתפוצץ על חבריו לאוהל. לזכרו כתב אלתרמן את "החייל אלבז" ב"הטור השביעי". עמוס אטינגר חיבר את "נתן נתן", שהלחין וביצע ג'ו עמר. על שמו רחובות בתל אביב, בחיפה, באשדוד, בקריית גת, בשלומי, בטירת כרמל ובשדרות. ב־1970, השנה שבה זינק קצנשטיין אל מותו, הומר הצל"ש של אלבז בעיטור המופת, על פי החלטת שר הביטחון משה דיין.
מה דעתך על אסי דיין? חנה מרון האשימה אותו שנטש אותה וברח, אך בראיון איתי ביקשה להניח לפרשה.
"אסי דיין לא היה שונה מהנוסעים האחרים למעט אבא שלי והקברניט אורי כהן. בגלל שהיה אסי דיין הועלו תהיות על תפקודו. יותר טבעי איך שהוא ואחרים התנהגו מאשר אבא שלי".
אני שומע כעס.
"הרבה שנים היה כעס גדול".
מה?
"שלא לקח את ההחלטה הנכונה, שלא העדיף את האינטרס שלנו".
איך התבטא הכעס? התכחשות? היעדרות מאזכרות?
"לא. חלילה. זאת הייתה הרגשה. הרבה שאלות שהציפו אותי אז בעניין הבחירות שלו. אבל 'התפקיד' שלי הוא לשמור על זכרו".
איך התפייסת? מה היה התהליך?
"זאת הייתה בעיקר בגרות. אני פשוט חושב שזה היה גדול ממנו. זה לא מעשה שאתה באמת עושה מתוך שיקול. הוא היה בזמן הלא נכון, באירוע הלא נכון".
בספטמבר 1980 קיבלה אמו בלהה מכתב מאת הנשיא יצחק נבון: "הרשי לי להביע לך בזה בשמה של מדינת ישראל ובשמי רגשי כבוד ויקר לאישך המנוח אריה הי"ד, אשר נפל בהתקפת מחבלים בשעה שחיפה בגופו על נוסעי אל־על במינכן לפני יותר מעשר שנים. אריה ז"ל נפל בדמי ימיו בהיותו יחד עם אביו ד"ר היינץ קצנשטיין יבדל"א בשליחות ביטחונית חשובה. מדינת ישראל תנצור את זכרו של אריה ז"ל בתוך שאר גיבוריה".
"אנחנו לא יודעים באיזו שליחות ביטחונית היה", אומר לי עופר. לפני חמש שנים ניסתה המשפחה את האפיקים הלא־רשמיים. ביקשה ממי שעבדו במשרד ראש הממשלה לבדוק אם יש איזה רישום, איזה מסמך, אך העלו חרס. בזמן האחרון חשב לפנות לנשיא ריבלין. "הוא נראה לי אדם חם ולבבי, אולי באמצעותו יהיה אפשר לפתוח את העניין".
את סבך לא שאלת אף פעם?
"הוא העדיף לשתוק עד יום מותו".
עד למותו הייתה גרמניה בעיניו, לפחות בכל מה שקשור לכדורגל, קצת מולדת. "הנבחרת שלה הייתה בשבילו יותר מנבחרת ישראל". הנכד המשיך את המסורת מימי האב. בשבתות שבהן שיחקה הפועל חיפה בבית, התייצב כבר בצהריים בבית סבו. שתו יחד תה עם עוגה לפני שהמשיכו לאצטדיון בקריית חיים. כשהפועל הוכתרה באליפות היחידה בתולדותיה (8.5.99 לאחר 2-3 על מכבי ת"א), קנה לסבו כרטיס במתחם המכובדים. הוא וחבריו ישבו ביציע. כשמכבי חיפה עלתה לגדולה, היה צוחק עם סבו שאבא בוודאי מתגלגל בקברו.
למרות קבוצת הכדורגל שבה שיחק, למרות ילדותו השמחה ב"ריאלי", עזב עופר את חיפה. האזכרות החורפיות צבעו את עירו באפור, והוא התקשה לשאת בה את תוגתו. משפטים למד בבינתחומי בהרצליה, ובתל אביב המבעבעת מצא התחלה חדשה.
לפני 15 שנה, במלאת 35 שנים למות אביו, צלצל הטלפון של עופר: "המטלפן שאל כמוך: 'אתה עופר קצנשטיין? אתה במקרה הבן של אריה? אני פנסיונר מצוות אל־על שבדק את האירוע". חוץ מהדוח שהוזכר בסיפורנו שלח לו המטלפן גם חבילה. בחבילה היו אותו פנקס שחור, ספר טלפונים של אביו ושעון יד אלגנטי Transmarine שנעצר בדיוק בשעת ההתקפה. עופר תיקן את השעון וענד אותו באזכרות עגולות, בלוויה של סבא היינץ, בחתונה עם ענת ובטקסי ברית המילה של בניו: אורי (11), שקרוי ע"ש סבו, ויונתן (5). הגדולה שלו היא אביב בת 15. שבעה נכדים נולדו לאריה קצנשטיין ז"ל. "והם כל כך מוצלחים, הם המשפחה שתמיד חלם עליה".
עם ילדיך אתה מדבר עליו?
"הרבה. מתוך אותו פחד שזכרו יישכח".
ואיתו אתה מדבר?
"לא. אבל יש צמתים בחיים שאני אומר לעצמי כמה הוא חסר".
באילו צמתים?
"כשהילדים נולדו, באירועים משמחים. אבל הוא נוכח גם במקומות של התלבטות, כשאני חושב ביני לביני מה היה אם".
למשל?
"אפילו כשחשבתי מה ללמוד".
במינכן ביקרת?
"בצעירותי ביקרתי לא מתוך מחשבה. רק בקיץ האחרון באתי לשם כי רציתי לבוא לשם".
לאן הלכת?
"אל החברים שאימצו את הוריי כשאבא למד שם. רציתי לנסוע גם לשדה התעופה אך הוא כבר לא בשימוש".
איזה מין חוויה זאת הייתה?
"חוויתי את מינכן מצוין. גם איתה התפייסתי".