את הולדת בתם התינוקת, ה־12 במספר, שנולדה ביום שלישי (שלשום), במוצאי יום השואה, רואים הרב איתן שנרב ורעייתו שירה כניצחון על הנאצים וגם על המחבלים. הלידה התרחשה במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), שמונה חודשים לאחר ששכלו את בתם, רנה שנרב ז"ל, בת 17 במותה, שנרצחה בפיגוע.

ב־23 באוגוסט האחרון יצא איתן לטייל במעיין דני, ליד היישוב דולב שבאזור בנימין, יחד עם בנו דביר (19) ובתו רנה. מטען מאולתר שהיה במקום התפוצץ. רנה נהרגה, אחיה נפצע באורח קשה ואביה באופן בינוני. בחודש שעבר הרס צה"ל את בתיהם של שני מחבלים שביצעו את הפיגוע יחד עם חברי חוליה נוספים. משפטם של המחבלים עדיין נמשך.

הניצחון האמיתי

"יש לנו שלושה בנים ותשע בנות. רצינו להגיע ל־12 ילדים, כמו מספר שבטי ישראל", אומר איתן. "גם אני וגם שירה ילדים למשפחות של ניצולי שואה. אמה של שירה נולדה בגרמניה וכמעט כל משפחתה נספתה. סבתא של שירה הייתה כמעט השריד האחרון ממשפחתה הגדולה שנספתה באושוויץ. גם אצלי יש הרבה קרובי משפחה שנרצחו, אבל רבים הצליחו לעלות ארצה עוד לפני המלחמה. סבתא של שירה, ניצולת אושוויץ, כל הזמן אמרה שכל נין שלה הוא ניצחון על הנאצים. המסורת הזאת של סבתה ז"ל עוברת מדור לדור. בכל ברית כולם בוכים ותמיד מזכירים שזה ניצחון על הנאצים. מבחינתנו זה גם ניצחון על המחבלים. אנחנו רואים את רוצחי רנה כמעט יום יום במהלך משפטם המתנהל במחנה עופר. אני לא מבין למה הרסו רק את בתיהם של שני מחבלים ולא של כל מי שהשתתפו בפיגוע. המחבלים כל הזמן נכנסים לבית המשפט ומסמנים 'וי' בידיים. עכשיו אנחנו מחזירים להם 'וי' אחד גדול. אנחנו ניצחנו. עם ישראל מנצח אתכם ואתם לא תצליחו, כמו שהנאצים לא הצליחו".

"בלידת התינוקת יש אמירה שהחיים לא עוצרים", מוסיפה שירה. "אנחנו ממשיכים. ברוך השם יש לנו ילדים ושני נכדים שנותנים לנו את הסיבה לקום בבוקר. הנכד הגדול בן שנה וחצי. הנכדה הקטנה בת חודשיים וחצי. היא קרויה אמונה־רנה, על שמה של רנה. הלידה של התינוקת שלנו מוכיחה שיש המשך, שעם ישראל חי, שהמשפחה חיה ושמחה. אנחנו מגיעים לבית המשפט, המחבלים מסמנים את ה'וי' של הניצחון, אבל הם לא ניצחו. הם עשו מעשה שפל. הסתכלו במשקפת, ראו אבא שיצא עם בתו ובנו לטייל והפעילו את המטען בלי שהיה שום אויב שאיים עליהם. זה שהם מסמנים 'וי' בבית המשפט מראה שהם הרוע ולא הניצחון. הבאת שמחה, חיים וחסד זה הניצחון האמיתי, ועם ישראל מנצח".

איך עברה הלידה?
"זה התחיל כלידה רגילה ונגמר בניתוח קיסרי, אבל ברוך השם. זו הפעם הראשונה שילדתי בקיסרי. אני עדיין לא יודעת אם אשתחרר הביתה לפני או אחרי השבת. אני מאושרת. זוהי זכות גדולה, התרגשות, שמחה. זה נס לראות בן אדם נולד. התינוקת כבר פותחת עיניים, אוכלת. זה נס גדול, ותוך כדי אנחנו חווים את החיבוק הענק מעם ישראל. קיבלנו המון הודעות, גם מאנשים שאנו מכירים וגם מכאלה שלא מכירים. גם התקשורת עוטפת אותנו. זה הופך את הלידה ממשהו פרטי למשהו ששייך לעם ישראל. גם החיבור לפסח, ליום השואה, ליום הזיכרון ויום העצמאות מאוד מרגש. אלה היו ניסיונות של עמים להכחיד את עם ישראל, ואף אחד לא הצליח".

יש לכם כבר רעיון לשם לתינוקת?
איתן: "עדיין לא החלטנו על שם. הכיוון יהיה שם שקשור לצמיחה, גאולה, חיים. אתמול שאלו אותנו 'האם תקראו לה רנה?'. אשתי אמרה: 'מה פתאום, האם יש מישהו שיש לו שני ילדים עם אותו שם?'. אבל אנחנו בהחלט רוצים שהתינוקת תמשיך את דרכה של רנה. רנה נמצאת איתנו ברוח, לא בגוף. אבל היא איתנו".

התמקדות בחיים

בני הזוג, הורים ל־12 ילדים (הגדולה בת 23, הקטנה כאמור תינוקת שרק נולדה), מתגוררים בלוד. איתן (48) מלמד ברשת החינוך הדתי צביה וגם אחראי על כולל האברכים שנמצא בתוך הישיבה של רשת צביה בלוד. שירה (45) מקדישה את זמנה לבית ולילדיה. את היותה בהריון היא גילתה במהלך השבעה. "גילינו זאת יום אחרי הפיגוע", מספר איתן. "לי זה נתן כוחות בצורה מטורפת בזמן שהייתי מאושפז אחרי הפציעה שלי בפיגוע. הידיעה על ההריון פשוט החייתה אותי בבית החולים. הרופאים אמרו שזה נס רפואי אצלי. היה לי שבר באגן שלוקח חודשים להשתקם ממנו, היו גם שני שברים בצלעות. במשך שבוע לא הלכתי, אבל ברוך השם אחר כך כבר התחלתי ללכת והרופאים היו בהלם. תוך כמה שבועות כבר חזרתי לרוץ. הידיעה על ההריון חיזקה אותי. שירה עדיין הניקה באותה עת את בתנו שכיום בת שנתיים. ההריון הזה היה לא ייאמן, הפתעה גדולה".

מאז הרצח עוסקת המשפחה בפעילויות הנצחה של בתם. "כל יום זה קשה, געגוע אינסופי, אבל ברוך השם מאוד מתחזקים מהעשייה המדהימה שנוצרה בעקבות הרצח", אומר איתן. "הקמנו את עמותת 'קול רנה' שמפעילה פרויקטים רבים: שולחנות שבת לנזקקים, מתחמי ביגוד יד שנייה, חיבור לרוחניות, דברים שהיו חשובים לרנה. כמו כן, העמותה מחזקת צוותים בבתי החולים. את זה התחלנו לעשות עוד לפני עידן הקורונה. עכשיו בימי הקורונה זו תקופה מורכבת. אני אמור להגיד קדיש על רנה, אבל חודשיים אני כבר לא אומר קדיש כי אין בית כנסת. אבל אני מתחזק מכך שיש תחליף לקדיש. אני קורא משניות, תהלים, עוסק בלימוד. לפי התורה וההלכה זה תחליף ראוי לכל מי שצריך להגיד קדיש".

"רנה, למרות גילה הצעיר, הייתה באופייה אוהבת חיים, וחיים עם ערך", אומרת שירה. "היא מאוד חיפשה כל הזמן לחיות חיים נכונים ומדויקים ולא חיים של סתם. לכן אני חושבת שזו איזושהי צוואה בלתי כתובה שלה להמשיך לחיות חיים של תוכן, להמשיך לפעול ולהביא חיים לעולם. זה לא פשוט. מצד אחד, החיסרון והגעגועים לרנה גדולים והמפגש פנים מול פנים עם הרוע בבית המשפט הוא קשה מאוד. מצד שני, החיבוק הזה מעם ישראל, כמות הפרויקטים שקמו לעילוי נשמתה של רנה גם מטעם המשפחה וגם מאנשים פרטיים, וכל העשייה שנעשית, נותנים את התחושה שזה לא היה סתם. יצאו מכך דברים טובים וזה נותן כוח".

מה דעתכם על ההחלטה שלא לאפשר למשפחות שכולות לעלות לבית העלמין ביום הזיכרון?
איתן: "אני לא מייצג את המשפחות השכולות, אבל אנחנו כמשפחה שכולה מקדשים את החיים ולא את המוות. לכן, אם יש צורך כרגע לשמור על האנשים המבוגרים ועלינו, אנו נתמקד יותר בחיים. אני גם קורא לכולם לעטוף את המשפחות השכולות בשבוע הזה בחום ואהבה".

"האמת, אני עוד לא מרגישה באופן אישי שאני נמצאת בתוך היום הזה, יום הזיכרון, ועדיין לא מעכלת שגם אני עברתי ל'צד השני' כביכול", מוסיפה שירה. "אנחנו מקבלים עכשיו חיבוק מאוד גדול מעם ישראל. אני רואה את המשמעות של מה זה נותן לנו. המשפחות הן שכולות כל השנה, והעם מחזק אותן בימים אלה. צריך למצוא תחליפים לטקסים בבתי העלמין כדי שהמשפחות ירגישו שהן לא לבד. צריך לדאוג לחבק אותן בימים האלה ולתת להן כוחות בלי לסכן את הבריאות של אף אחד. צריך גם להעצים את תחושת הביחד הכללית שלנו".