רות גביזון ז"ל, אשת האוניברסיטה העברית בירושלים, היא אחת משני חוקרי המשפט הישראלים הידועים ביותר בעולם (האחר הוא בר־פלוגתא המובהק אהרן ברק יבדל"א).
גביזון הייתה עולם ומלואו, עושר מרתק של רעיונות ופעילויות. היא הייתה מורה ומרצה בחסד, בעלת כושר רטורי יוצא דופן. המחקר שלה התפרש על פני תחומים רבים, ובכל תחום שנגעה - הטביעה חותם ייחודי. אך הדבר שאפיין את גביזון יותר מכל, וייחד אותה מחוקרים מבריקים אחרים באקדמיה, הוא הפעילות הנמרצת שלה בעולם המעשה.
גביזון האמינה בכל מאודה בזכויות אדם, בחובה לכבד את החופש של כל אדם. אבל מה שהפך אותה ליוצאת דופן היא האמונה בכך שצריך ואפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, לכונן "אמנה חברתית".
ההסתייגות שלה מביקורת שיפוטית רחבה לא נבעה מכך שהיא לא הכירה בחובה לכבד את זכויות האדם - בדיוק ההפך מכך. גביזון סברה שהכרעות חד־צדדיות, של הרוב הפוליטי או של הרוב בבית המשפט, עלולות להוביל לפגיעה בזכויות, משום שהכרעות כאלה עוסקות מטבען בסוגיות קונקרטיות ומבוססות על מאזן כוחות מקרי.
גביזון האמינה שהדרך לכבד זכויות אדם היא באמצעות עסקת חבילה רחבה בין בני כל הקבוצות שרואים בארץ הזאת את מולדתם, הסכמה שתשוריין בחוקה. גביזון סברה שפשרה כזאת היא לא רק הכרחית, אלא גם אפשרית. במהלך נחשוני, שבו באו לידי ביטוי אומץ הלב יוצא הדופן שלה, תבונתה וכושר השכנוע הייחודי שלה, הצליחה גביזון לגבש מתווה להסכמה לאומית כזאת, בשותפות עם אישים מרכזיים במגזרים שונים בחברה בישראל.
המתווה המפורט לאמנה החברתית שגיבשה, וההכרה בהכרח לפעול להשגת הסכמה רחבה על עקרונות היסוד ועל הסדרים קונקרטיים, הם הצוואה הרוחנית של רות גביזון ז"ל.
הכותב הוא רקטור האוניברסיטה העברית וחבר סגל בפקולטה למשפטים.