"איך אפשר לשרוד מוות של ילד?": נפתח שבוע למניעה וטיפול באובדנות

על רקע השבוע למניעה ולטיפול באובדנות, שנפתח היום (רביעי), הפגשנו בזום בין שני הורים – האחד שמתמודד עם שכול ותיק והשנייה שמתמודדת עם שכול טרי – לשיחה על הכאב הגדול בעקבות אובדן ילדיהם ששמו קץ לחייהם, על החובה לדבר על הנושא הטעון כדי למנוע מקרים נוספים ועל הדרכים להמשיך לחיות בצל הטרגדיה

גלעד, בן 21 במותו, שם קץ לחייו ב־9 בספטמבר 2018, ערב ראש השנה. הוא היה בן הזקונים מבין שלושת ילדיה של קתרין אלה, 60, המתגוררת בירושלים. "גלעד היה חייל, שירת בבסיס שיזפון, היה מפקד טנק, חמישה חודשים לפני השחרור מהצבא", מספרת אלה. "הוא היה מאוד אהוב, היה נגן, אהב את החיים ועד היום האחרון בילה עם חבריו. אני לא יכולה לשים אצבע על סיבה אחת או אחרת למה שקרה. בערב ראש השנה הוא היה בבית בחופשה. היו לו אין ספור תוכניות".

אלה חולקת גורל משותף עם איתן גולדברג, 70, שגם בתו גליה שמה קץ לחייה ב־24 בספטמבר 1994, בהיותה בת 17. "גליה הייתה עוד ילדה כשהיא נעלמה לנו", מספר גולדברג. "היא הייתה תלמידה טובה, היו לה חברות, מגיל קטן מאוד היא הייתה מאוד חברותית. כמה חודשים לפני שהתאבדה, התגלתה אצלה מחלת האנורקסיה. בתקופה ההיא הטיפולים היו אחרים לגמרי. אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל יש סיכוי סביר שהיום היא הייתה שורדת. אני זוכר את היום האחרון שהייתי איתה. שמו אותה על המשקל, היא ירדה עוד כמה גרמים. זו הייתה טראומה לכולם ואמרו לה שכנראה תצטרך להיות באשפוז. זה מה שגרם למותה. לי אישית היו רגשות אשם מאוד גדולים. הרגשתי שהחמצתי משהו".

לרגל השבוע למניעה ולטיפול באובדנות, שנפתח היום, נפגשו ההורים השכולים, שהאחד מתמודד עם השכול זמן רב יותר, והשנייה מתמודדת עם שכול טרי יחסית, לשיחה משותפת בזום, שבה הם חולקים את הכאב וגם חוזרים לימיהם האחרונים עם ילדיהם. "לא ראינו סימנים מזהים כלשהם אצל גלעד", מספרת אלה. "אף אחד לא ראה, גם לא החברים שלו. אף אחד לא יכול היה לקשר מוות עם גלעד. עד היום אני לא יכולה להסביר מה קרה. יומיים לפני שהתאבד ישבתי עמו ודיברנו על מה הוא יעשה אחרי שישתחרר. זה היה שוק טוטלי. המוות שלו זעזע את כולם, כי גלעד והחיים היו דברים שתמיד הלכו יד ביד".

בישראל מתאבדים מדי שנה כ־500 בני אדם. 6,500 נוספים מגיעים לחדרי המיון לאחר ניסיון התאבדות משמעותי. 100 אנשים מתוך כלל המתאבדים הם ילדים וצעירים עד גיל 24. הערב, בשעה 20:30, יתקיים האירוע המרכזי של השבוע למניעה ולטיפול באובדנות - "משדרים בשביל החיים" - בהובלת שר הבריאות יולי אדלשטיין ועמותת "בשביל החיים", התומכת באנשים שיקיריהם התאבדו. נוסף לכך ישתתפו באירוע ח"כ קטי שטרית, ראש השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות, וכן אמנים כגון יוני רכטר, דביר בנדק, גלעד קמחי ועוד. השידור יועבר בעמוד הפייסבוק של עמותת "בשביל החיים".

26 שנים חלפו מאז מותה של גליה, הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של איתן ורעייתו אורנית, המתגוררים בראשון לציון, וגולדברג מספר שהכאב עדיין אינו מרפה. "השנים הראשונות היו קשות מנשוא, כמעט נשברתי לגמרי", הוא אומר. "איך שאני רואה כעת את קתרין, ככה בערך הייתי באותה תקופה. מישהו בשבעה אמר לי: 'איתן, אתה חוזר לעבוד'. עסקתי אז בתחום הבנייה ועבדתי בנתניה. הייתי נוסע לנתניה והייתי צועק כל הדרך, מוציא מבפנים כאבים איומים. אני מניח שקתרין יודעת מה זה. אמרתי שאני עובד בשתי עבודות: עבודה אחת היא הפרנסה, והעבודה השנייה היא להצליח להמשיך בחיים בשביל המשפחה שלי. למזלי, ליווה אותי בשנתיים הראשונות המטפל שטיפל בגליה. שנה לאחר מותה של גליה צלצלתי אליו מהדרך ואמרתי שאני לא יכול להמשיך. הוא אמר לי: 'תעצור בדרך'. עצרתי, דיברתי איתו חצי שעה, וברגע הזה החלטתי שאני ממשיך בחיים, שאני רוצה להמשיך לחיות".

הזמן אכן מרפא?
"הכאב נמצא. זה כמו נכות שלומדים לחיות איתה. הגעתי למסקנה שהילדים צריכים אותי ואני צריך את הילדים, והם לא יכולים לאבד אותי. אנחנו לא יכולים שכולנו נאבד עצמנו לדעת. לחיות עם אובדן זה לחיות עם חור בלב. פיזית גליה לא איתי, אבל נפשית היא איתי בכל מקום. גליה גם נתנה לי המון תובנות לחיים. אני אומר עכשיו לקתרין שצריך לעבור את השלב הנורא של היומיום, את הבכי, את התחושות האלה שאין שליטה עליהן. הייתי אחד ממקימי עמותת 'בשביל החיים' ועמדתי בראשה 12 שנים. הייתי גם בקבוצת התמיכה הראשונה של העמותה, וזה מאוד סייע לי".

מה היית מייעץ לקתרין?
"הייתי אומר לה לא להילחם בכאב הזה. לא לשאול למה זה קורה לי שאני בוכה או שאני בדיכאון. צריך לזרום עם זה. לי מאוד עזרו הטיפול הפרטני והקבוצתי, הכדורים שלקחתי ושהרגיעו אותי. הייתי כמה שנים על פרוזאק למרות הסטיגמה. אחרי שנתיים וחצי שהייתי עם הפסיכיאטר שלי בצורה מאוד אינטנסיבית, הרגשתי שקיבלתי את הכוחות. אבל זה היה אחרי מאבק קשה עם עצמי".

"אצלי זה עדיין טרי, כמו שאומרים, למרות ששנתיים זה נצח", מודה אלה. "זו הפתעה גמורה שהצלחתי לשרוד את השנתיים האלה. זו עבודה קשה. גם אני בטיפול פסיכולוגי, בקבוצות תמיכה. גם לקחתי תרופות. אני לא מאמינה שעם הזמן הדברים עוברים. ביומיום אני רואה את ההתמודדות הבלתי אפשרית הזאת, את הכאב שאין לו התחלה וסוף, את התדהמה, את חוסר ההבנה. מצד שני, החלטתי לחיות. יש לי ילדים, יש לי בשביל מה לחיות. הבנתי גם שאני רוצה לחיות ולא לשרוד. אני חווה חוויות ותחושות. זה לא תמיד פשוט. אני עובדת, גם לי אמרו: 'את מיד חוזרת לעבודה'".

זה עזר?
"בחודשים הראשונים אחרי המקרה לא הייתי מחוברת לשום דבר, הייתי בעולם שלא קשור. אני גם לא זוכרת הרבה. יש הרבה חורים, אני מנסה לשחזר הרבה דברים, אני לא יודעת איך שרדתי. איך אפשר לשרוד מוות של ילד?"

לא הלשנה, גבורה

לשניהם ברור שחייבים לדבר על הנושא הטעון הזה, אף שהחשיפה אינה פשוטה. "מי שמתאבד לא מביא בחשבון את הגלים שהמעשה שלו יוצרים", אומרת אלה, שגם היא חברה בעמותת "בשביל החיים". "מעשה כזה גורם לכאב רב מאוד אצל אחרים. זו פצצת אטום. זו לא רק המשפחה הקרובה, זה גם החברים, זה כל הסביבה. אין לי ספק שאם גלעד היה יותר שומע על כך והיה יותר ער לנושא, יש סיכוי מאוד גדול שזה לא היה קורה. בגיל הצעיר הזה, בטח כשיש נשק כל כך זמין ומחשבות משתוללות בתוך הראש, הוא נשאר לבד עם המחשבות האלה. הדבר הזה עובר בראש אצל לא מעט אנשים. לכן המטרה שלי היא להעביר את המסר שמחשבות יכולות להיות, ואם יש מחשבות כאלה - אל תישארו עם זה לבד. תנסו לשתף, קחו נשימה בין חוסר התקווה לבין המעשה".

"המתאבד פוגע לא רק בעצמו, ופעמים רבות משאיר אחריו משפחה שבורה, קרובים וחברים המומים ואשמים, והרבה שאלות שיישארו בלתי פתורות לנצח", אומר גם פרופ' יוסי לוי־בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים". "אחת הטרגדיות של ההתאבדות, נוסף על הכאב הגדול שהיא משאירה אחריה, היא העובדה שרוב ההתאבדויות ניתנות למניעה. אנשים הנמצאים במשבר אובדני חווים עוצמה גבוהה של כאב נפשי, ייאוש וחוסר תקווה. עם זאת, התאבדויות אפשר לא פעם גם למנוע. דרושים מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולסייע. הצעד הראשון, שמבטא את אחת הדרכים היעילות ביותר למניעת התאבדות, הוא יצירת קשר ותשאול ישיר. לעתים אין אפשרות לחכות עד שיגידו לנו, ישתפו אותנו, יספרו לנו. אנחנו חייבים לפנות בעצמנו ופשוט לשאול באופן ישיר, בלי לחשוש. לשאול מה שלום האדם שמולנו באמת, לשאול על התקופה האחרונה, להתעניין במה שהוא עובר לנוכח המשבר שהוא חווה, וכן לשאול גם באופן ישיר על אובדנות: 'האם לפעמים יש לך מחשבות אובדניות?'. 

הידע המחקרי הרב הנצבר בתחום מגלה כי בשונה ממה שמקובל לחשוב - לשאול אדם באופן ישיר אם יש לו מחשבות אובדניות לא יכניס לו רעיונות לראש, אלא יעזור לו להתגבר על הבושה, החשש והביישנות, ואז גם לשתף. ואחרי ששאלנו? להקשיב באמת, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות".

"הדברים עדיין לא חלחלו לאן שהם צריכים לחלחל", אומר גולדברג. "צריך לדבר על אובדנות כמו שמדברים על תאונות דרכים. אני יכול לומר לקתרין שכשהתחלתי את הפעילות ב'בשביל החיים' היו בצה"ל 35־40 מתאבדים בשנה. העלינו את המודעות גם בצה"ל לנושא האובדנות, החלו לעשות הרצאות בצבא בנושא והורידו את מספר ההתאבדויות בכחצי. כתוצאה מהסברה ומפתיחת הנושא, אפשר לצמצם את התופעה. אולי חלק מהמקרים אי אפשר למנוע, אבל לצמצם כן אפשר".

הוא הוסיף: "בעבר אף הורה לא רצה לדבר על כך, הייתה סטיגמה שכנראה משהו לא בסדר במשפחה. לי קרתה הטרגדיה הזאת, אבל הבנתי שאני צריך לדבר על זה. אני אומר עכשיו לקתרין שכמה שנים אחרי מותה של גליה מצאתי תכלית בחיים: לעזור להורים שכולים להעביר את הידע. לי אישית זה נתן תכלית, שהאובדן של גליה שלי לא היה לשווא. אני רוצה לומר לילדים, לנערים, שאולי שומעים על חבר במצוקה: אין לשמור סוד כזה. אם אתם מספרים דבר כזה ליועצת, אתם יכולים להציל חבר שלכם. זו לא הלשנה, אלא גבורה".

"אני פונה גם לחבר'ה שבצבא: תסתכלו על החברים שלכם, נסו לזהות סימני מצוקה", מוסיפה אלה. "אני שאלתי את עצמי: איך יכול להיות? אני אמא של גלעד, הייתי צריכה לדעת. אם זה קרה לגלעד, זה יכול לקרות לכל אחד. לכן אם מזהים סימנים, צריך להתריע. גם לאותם צעירים שחווים את התחושה הקשה הזאת, אני פונה ואומרת: בואו תשתפו, זו לא בושה".

"קתרין, אני רוצה להגיד לך שאני 26 שנים אחרי הטרגדיה, ואני חי. אני רוצה לתת לך את ההרגשה שבטוח שגם את תחיי כמוני, ואני מחבק אותך", מסכם גולדברג. "יש שביל שאפשר לחיות איתו, ואני בטוח שתמצאי את שביל החיים שלך".