"מאתמול אני רק בוכה, ההסדר הזה הוא בושה וכלימה", אומרת בדמעות יונה עיראקי הכהן, 77, על החלטת הממשלה לאשר העברת פיצוי כספי למשפחות של ילדי תימן שבשנות ה־50 נעלמו לאחר שאושפזו בבתי חולים או במחנות עולים. "כלום לא יתקן את העוול הזה", ממשיכה עירקאי הכהן, ששלושה מאחיה נעלמו: פעוטה בת עשרה חודשים ותאומים בני יומם. "הכסף לא מדבר אליי. אליי מדברת האמת. תודו, תגידו פשענו, לא בדקנו, רימינו, סליחה".
הוריה עלו לארץ ב־1948, כשהייתה בת 4, והועברו למעברת ראש העין. "אמרו לאמא שהילדה לא נראית בסדר ולקחו אותה מיד לבית תינוקות", היא מספרת. "אמא הלכה כל יום להניק אותה שם ולאחר זמן קצר הודיעו לה לבוא לקחת מכתב שחרור מבית התינוקות. כשאבי הגיע לאסוף אותה, היא כבר נעלמה. אמרו לו שהיא מתה. הוא שאל 'למה שלחתם אותי להביא תעודה?', וביקש את הגופה.
אמרו לו שכבר קברו אותה. הוא חזר לאמא בידיים ריקות והיא סירבה להאמין ולא ישבה עליה שבעה. הוריי הלכו למשטרה, אבל זה לא עזר. אמרו להם שהיא קבורה בבית העלמין סגולה בפתח תקוה. השם שלה היה על המצבה, אבל אף אחד לא היה מוכן לפתוח את הקבר ולוודא שזו אכן היא".
לאחר כשמונה שנים האם ילדה תאומים בביתה. עיראקי הכהן, שהייתה בת 12 אז, מספרת שסייעה לאם בלידה בבית ואף חתכה את חבל הטבור לפי הנחיותיה. מאוחר יותר הגיעו כולם לבית החולים הדסה.
"אמא נלקחה לטיפול ואני החזקתי את התאומים", היא משחזרת. "יצאה אליי אחות, לקחה את הילדים, וזו הפעם האחרונה שראינו אותם. בא רופא, שאל אותה כמה ילדים יש לך, ענתה לו חמישה. אמר, מצטער להגיד לך אבל התאומים מתו. אבא ביקש את הגופות לקבור אותם. אמרו לו כבר קברנו. ואם אכן, איפה תעודת הפטירה? למה לא נתנו לנו לקבור אותם? ההוכחה היחידה שיש לי זה שאני יילדתי אותם, וברור לי שהם היו בריאים. עד היום לא הראו לנו קבר. הוריי היו אנשי יושר ודת ולא רגילים לרמאות, ועוד בארץ הקודש בידי יהודים".
במשך שנים גלגלה המדינה את נטל ההוכחה אל המשפחות עצמן והטילה עליהן את המשימה להמציא מסמכים, עדויות והוכחות לחטיפה. "שלחו אותנו לארכיון של בתי חולים, להביא צילומים ומסמכים. העבירו את החקירה אלינו. אני מסוגלת לחקור? את מי אשאל? מי יענה לי ויגיד את האמת?", שואלת עיראקי הכהן. "אני מורה, לא חוקרת".
שלוש ועדות הוקמו לבדיקת פרשת ילדי תימן: ועדת בהלול־מיניקובסקי (1967), ועדת שלגי (1988) וועדת החקירה הממלכתית כהן־קדמי, שהגישה את ממצאיה בשנת 2001. כל הוועדות קבעו כי לא נחטפו ילדים במסגרת הפרשה. עם זאת, ועדת כהן־קדמי ציינה עשרות מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו, ולגביהם העלתה את האפשרות שהם אכן נמסרו לאימוץ. אף אחת מהוועדות לא הביאה להכרה רשמית של המדינה באחריות לאירועים.
בני משפחתה של עיראקי הכהן מעולם לא הפסיקו לחפש אחר שלושת הילדים שנעלמו. הם שכרו עורך דין והגיעו לכל כנס ולכל ועדה. בקשתו האחרונה של האב על ערש דווי הייתה שהאמת תצא לאור. "הגענו לארץ ישראל, נישקנו אדמה, וזה מה שעשו לנו", היא אומרת בכעס. "לא אשתוק עד יום מותי ולא אפסיק לנסות להגיע לחקר האמת. הם חושבים שהכסף יסתום לנו את הפה? תודו ותבקשו סליחה".
יש ערך לאובדן ילד?
ההסדר נקבע על רקע תביעת נזיקין שהגישו משפחות עולי תימן. לפי ההסדר, כל משפחה תקבל בין 150 ל־200 אלף שקלים, בהתאם לאירוע ההיעלמות, בתנאי שתחתום על ויתור על טענות נוספות בפרשה. אלא שמדובר בפיצוי שיגיע רק ל־1,053 המשפחות שפנו לאחת משלוש ועדות החקירה שדנו בפרשה. 1,200 משפחות נוספות שילדיהן נעלמו ולא פנו לוועדות, לא יקבלו פיצוי.
המדינה אומנם הביעה צער בהתייחסותה לפרשה, כשבדברי ההסבר להחלטה נכתב כי "אין בכוחו של מתווה כספי באשר הוא להביא מזור לסבל שנגרם למשפחות", אולם היא לא הביעה הכרה רשמית ולקיחת אחריות. גם הפרוטוקולים נותרו חסויים עד שנת 2071.
"ההסדר הזה הוא בושה וחרפה למדינת ישראל, זה ספין בחירות ותו לא", אומר מוטי מגער, בן 69, שאחיו התינוק נעלם. "רוב המשפחות לא מסכימות. מה זה, ילד שווה 150 אלף? יש ערך כספי לאובדן של ילד? אין דבר כזה. אנחנו לא רוצים כסף, רק רוצים שיפסיקו להכחיש שנעשה פה פשע נוראי. כל כך הרבה משפחות, כולם רמאים? אין שום פרשה ביטחונית שסגרו אותה עם חיסיון לכל כך הרבה שנים. אם הכל בסדר, למה לסגור? למה החיסיון? איזה לב יש ליהודי לגנוב אלפי ילדים?".
אביו של מגער עלה ארצה ב־1949 היישר למחנה עולים בעתלית. באחד הימים הוא נסע והשאיר את מוטי בן ה־3 עם אחותו בת העשר ואחיו בן השנה וחצי. "הגיעו לאוהל הממונים על המעברה, אמרו לאחותי 'הילד לא מרגיש טוב, נטפל בו ונחזיר לך אותו'. והיא, ילדה קטנה, האמינה בהם", מספר מגער.
"לקחו אותו. עד היום היא בטראומה. כשאבא שלי חזר, הוא צעק ועשה בלגן. אמרו לו הילד מת. הוא עבר מיטה מיטה לחפש את הגופה שלו כדי לקבור אותה ולא מצא. עד סוף ימיי אסחוב את הצער של אבי. לימים קיבלנו מכתב מהצבא שקורא לו לצו גיוס, אחרי כמה חודשים דופקים בדלת משטרה צבאית. אמרנו להם אנחנו מוכנים לשלם לכם, רק תביאו את הילד. כבר אז הבנו שיש פה משהו חריג ולא תקין. מה זה אומר שיש צו גיוס? שהילד חי. לימים העדתי בוועדת חקירה ואחרי העדות קיבלתי פתאום מכתב ממשרד הפנים עם תעודת פטירה, שהילד קבור בבית עלמין בחיפה. לא מצאנו את הקבר לצערי, ואין לאף אחד תשובות. אני כבר שומע שמשפחות לא יקבלו את ההסדר. זה לא יעבור. איפה הם היו כל השנים? ביבי בשלטון שנים, ודווקא עכשיו, לפני הבחירות, הוא מציע פיצויים? לא יעלה על הדעת. אנחנו נתנגד לזה בתוקף. לא נקבל את הכסף - שיכירו קודם בפשע שהמדינה עשתה".
"מדובר בצעד חלקי בלבד", אומר תום מהגר, מנכ"ל עמותת עמר"ם הנאבקת למען הכרה וצדק בפרשת היעלמות הילדים. "ההחלטה חסרה את המרכיב המשמעותי ביותר, לקיחת האחריות והתנצלות רשמית של המדינה בפני המשפחות. עמותת עמר"ם דורשת להקים מערך לחיפוש הנעדרים הכולל פתיחת תיקים וארכיונים, הטמעת הפרשה במערכת הלימודים והקמת אתר מחקר והנצחה".
השפלה של המשפחות
"אני מתביישת במדינה שלי", אומרת קארן שופן מתל אביב, שאח של אמה נלקח ממשפחתו כשהיה בן שלושה שבועות. "אלו היו אמהות בעלות מוסר, שאדמת ארץ ישראל הייתה קודש עבורן. הפיצוי הזה הוא עלבון לאמהות הללו. הן לא צריכות את הכסף הזה. איך זה יסגור להן את הפצע המדמם בלב? הן רוצות רק לדעת את האמת. אם יגלו שהילד נשוי וחי ויש לו ילדים, זה הדבר היחיד שירפא אותן. הן רוצות שהילדים ידעו שרימו אותן ושהן מעולם לא הפסיקו לחפש אחריהם. רק זה יאחה. רק האמת. אמונתם הייתה קודש קודשים והם האמינו כי לא תיארו לעצמם שיהודי יעשה כזה דבר ליהודי בארץ ישראל".
סבתה של שופן הגיעה לארץ ב־1949 עם ציון בנה הבכור, שאותו ילדה בדרך. כשהגיעו למחנה עתלית, ציון נלקח ממנה והובהל לבית התינוקות, והאמהות הגיעו להניק שלוש פעמים ביום. "אחרי כשבועיים במחנה הודיעו לאמהות שהילדים יילקחו לחיסון בירושלים ויחזרו למחרת בבוקר", מספרת שופן לפי עדותה של סבתה. "הגיעו אחיות וכולם עלו לאוטובוס מיוחד. לפי מה שסבתי סיפרה, היה מדובר בתשע מחלקות, כשבכל אחת 40 ילדים", סיפרה.
"למחרת הילדים לא חזרו, וכך גם ביום הבא. לאחר שבוע הודיעו להן שמפזרים אותם למגורים קבועים בארץ, וכל אחד נשלח לגור במקום אחר. סבתא נשלחה לדרום תל אביב ואחרי חודש קיבלה חתיכת נייר שעליה נכתב שהילד נפטר. היא בדקה עם עוד אמהות מהמחנה, וגילתה שגם הן קיבלו פתק זהה. בלי פרטים, מה הסיבה לפטירה, איפה הילד נקבר. כלום. כשסבא עלה לאחר חודש, כבר לא היה עם מי לדבר. הם ניסו כל הזמן, אבל השפה הייתה קשה ולא היה להם למי לפנות. רק לאחרונה, כשפתחו את הארכיון, מצאנו מסמך שיש קבר. אבל בחברה קדישא הראו לנו ששם קבור אדם מבוגר בשם ויינשטיין, וטענו שהם קבורים יחד. אני לא מאמינה שהילד קבור שם וכמובן שלא יאפשרו את פתיחת הקבר".
לדברי שופן, המשפחה לא הפסיקה לחפש. גם במקרה שלהם הגיעה משטרה צבאית בטענה שהוא עריק וסבתה קרעה את צו הגיוס בזעם. היא התייצבה לכל ועדות החקירה והבדיקה, מסרה עדות ואספה מסמכים. כיום נכדתה ממשיכה את דרכה והיא פעילה בעמותת עמר"ם.
"הסיכויים שאמצא אותו נמוכים, אבל אני מאמינה במאבק", אומרת שופן. "סבתא ביקשה שהחטופים ידעו את האמת, שידעו שאהבו אותם, חיפשו אותם, ולא ויתרו עליהם. כל עוד לא משחררים את התיקים, נמשיך להפגין. עכשיו, בשיא המגיפה, במצב הכלכלי הקשה של המדינה ולפני בחירות להציע פיצוי כספי - זה עוד ניצול ועוד אינטרסים, ורחוק מהדרישה שלנו ושל העמותות שחוקרות את הנושא מכיסנו ובדמעות במשך שנים. אנחנו שואפים להכרה מלאה, כולל הנצחה והתנצלות רשמית. שהסיפור יגיע גם למערכת החינוך ושיתייחסו לאלפי הילדים הללו, ושיהיה יום שבו נכבד ונעריך ונזכור אותם".
"בהסדר המביש המדינה משפילה שוב את המשפחות. הם דורשים חתימה וויתור על הטענות, וזה אומר שוב לקבור את הפרשה ולא להכיר בה. לא מדובר פה בכסף וחומר אלא בלבבות שמדממים כבר 70 שנה. המאבק הזה חייב להמשיך. זאת מלחמה על האמת", היא הוסיפה.
