"שנת הקורונה לימדה אותי, או יותר נכון הזכירה לי, משהו על עצמי", אומרת לי נועה ירון. "אני טובה במשברים. לא שזה תחביב משברים, כן? וגם לא מקצוע. אבל אני לא מהמתפרקות. יודעת להחזיק. שוברת את הראש איך לשבור את המטריקס ולא נשברת. הכל בעירבון מוגבל כמובן, יש לי את רגעי החולשה וההתפרקות שלי. אני מרימה עיניים לשמיים ואומרת לו: אני צריכה אותך. יש לי שבעה ילדים. אני המבוגר האחראי פה, ואני לא אוהבת להיות לא מבוגרת ולא אחראית. תן לי עצות טובות וכוח להוציא לפועל. תן לי להיות האמא הלביאה שהילדים האלה צריכים. הבאתי אותם לעולם. אומנם לא לבד, אבל אני לא יכולה להסיר אחריות רק כי החיים האלה הם לא הזמנה מוולט".
לפרטים נוספים על "רוקדות על המים" - לחץ כאן
שלשום ציינה ירון את יום הולדתה ה־49. עם מבט שמופנה לשמיים ורגליים על הקרקע, עלה אצלה בתקופת הקורונה הרעיון הנועז מאוד ביחס למצב השוק: לשלב בין מסיבות הריקודים שארגנה בשנים האחרונות לנשים בלבד, התכנים שהעבירה בנסיעותיה לאומן, והתכנים של הרצאותיה. כך נולד מיזם "רוקדות על המים" – פסטיבל הופעות בים המלח שיתקיים זו הפעם הרביעית ב־4־6 במרץ, חמישי־שבת הקרובים. יחד עם חברתה, די־ג’יי המסיבות דלית אייזנר ("די־ג’יי דאלי"), הרימה ירון אופרציה מורכבת הכוללת הופעות אומנים בשרשרת לאורך הלילה ומסיבת בריכה עד השעות הקטנות של הלילה. הכל לנשים בלבד ועם נשים בלבד בצוות. "אנחנו הולכות על מה שמותר במטרה לחפש את ההזדמנות הזאת לחגוג", היא אומרת. "ככה נולד מיזם נשי שמח מלא מוזיקה וחיבורים. גם בין גוף ונפש, וגם בין נשים שונות שקיבלו פתאום פלטפורמה להיפגש".
בעצם אתן יזמיות חברתיות.
"נכון. יש באירוע הזה המון דברים שאני מאמינה בהם, ובעיקר עכשיו: לעודד נשים לצאת מהדיכאון ומהסגר המנטלי ולחיות. השנה האחרונה הייתה קשה לכולם, אבל בעיקר לאמהות. חלק בלתי נפרד מהרעיון הוא להשקיע בשוק המקומי, לעזור להניע כאן את הכלכלה ולא לחפש בחו"ל. לתת במה לנשים בעלות עסקים קטנים ביריד מכירות במסגרת אירועי הפסטיבל, ובכלל, כשנשים נפגשות באהבה, בקבלה, בחוסר שיפוטיות, בכבוד הדדי ובעין טובה, קורים דברים טובים. ממש תיקון לאווירת השנאה בין המגזרים. נשים מדלגות הרבה יותר בקלות מעל פוליטיקה. נשים מרפאות ביחד את הפצעים של כל העולם".
מה הפצעים שאת מזהה כיום?
"אני רואה אומה מותשת. היינו בטוחים שנעשה קמפיין של אחדות, והכל צ’יק־צ’ק יסתדר. התאחדנו וזה לא עזר, התפלגנו וזה לא הלך. אפשר לסחוב תקופה איזה פאסון שאומר: ‘אני אסתדר, אני על זה’, אבל לאט־לאט אני רואה – אצל הילדים שלי, אצל ההורים שלי, אצל החברות ואצלי – את עייפות החומר. אנחנו לא זוכרים מה היה פה קודם. נועה של 2019 פחות מפותחת אבולוציונית מנועה של 2020 או 2021. דברים שנראו לנו ברומו של עולם לפני שנה הם היום ממש זוטות. אנחנו תרכיז של עצמנו. ניפינו מתוך החיים שלנו הרבה דברים מיותרים ונשארנו עם רכז שקשה לשאת אותו. בואי נודה על האמת: אנחנו פחות חברתיים, פחות מוחצנים, פחות בזבזנים, פחות ראוותניים".
איך הקורונה השפיעה עלייך אישית?
"היו תקופות בחיי שכל הנשים עם הנישואים המאושרים והחיים המושלמים היו דומות לי. היום אני נחשפת למקומות השבורים. נכון שגם לאנשים עם זוגיות התקופה הזו היא גיהינום, אבל לאלו שבלי (ירון התגרשה מבעלה ואב ילדיה יובל דיין ב־2018 – כס"ו) - הרבה יותר. הבדידות התגלתה במלוא העוצמה. כל בידוד או סגר תובעים כוחות נפש עצומים, ומשפחה עם הורה אחד זה לא דבר פשוט. באופן העמוק, כל אחת מאיתנו, הנשים, היא עמוד השדרה של הבית. העומס גדול והאחריות מאוד גדולה: לשמור על הקופסה שלא תתפרק, להישאר בשמחה ובאמונה ולתת לילדים שלי את המבט שאני יודעת שיהיה בסדר ונתגבר על הכל. להעצים נשים זה להעצים את כולם. את מזריקה לעמוד השדרה, וזה מגיע לכל שאר המקומות".
מה מקום האמונה בימים כאלה?
"דווקא בתקופות של משבר, האמונה היא ה’אסקייפ רום’ הכי טוב שיש. כשאין לי שום מוצא מבחוץ, אני נאלצת להיכנס לחדר הפנימי שבתוכי, המקום הבטוח שלי. אני חוזרת אל עצמי ומזכירה לעצמי אמיתות גדולות, קשות ליישום. קשה באימונים, קל בקרב".
נפעמת מהכוחות
ירון היא אחות בכורה לגליה, זמרת. אמה, רות פרדו־ירון, היא ציירת, משוררת וסופרת. אביה צביקה היה שחקן מבטיח ועבר לצד השני של הבמה, כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית ליסין. את ילדותה ונעוריה העבירה בגבעתיים ובתל אביב, ולאחר גירושי הוריה עברה עם אמה לאילת. לימים נישא אביה לנורית והקים איתה בית חדש. ירון שבה לתל אביב, שירתה בגלי צה"ל ותחזקה קריירה משגשגת כמנחת טלוויזיה. כשעזבה את התקשורת לטובת תהליך התקרבות לדת, לא חשבה שאי פעם תחזור. לאורך השנים הוציאה את ספריה "מקימי" (2007, עם עובד) ו"שירה גאולה" (2016, עם עובד) שהעפיל מהר מאוד לטבלת רשימת רבי המכר. בשנים האחרונות הספיקה להיפרד מהאיש שלה (שיצא בשאלה לאחר הפרידה), אחרי 20 שנה משותפות ושבעה ילדים משותפים, לככב לצדו בסדרה הדוקומנטרית "יס מן" (ערוץ יס), לעבור מהרצאה להרצאה ולארגן נסיעות נשים לאומן, לצד אירועים ומסיבות לנשים. אלא שאז הגיעה הקורונה וייבשה הכל.
על שבעת ילדיה - שרה (24, צלמת), נחמן (22, קצין בנצח יהודה), נתן (20, מ"כ בצנחנים), מרים (18, בשנת שירות בקומונה בעכו), אודל (16.5), דוד ישראל (14.5) והלל יעקב (10.5) – היא אומרת: "הצלחתי להביא לעולם שבע נשמות כאלה יפות".
איך הם התמודדו עם הפרידה שלכם?
"אנשים נוטים לשאול: כמה הלכו עם אמא וכמה עם אבא? זה מקומם אותי. גם יובל וגם אני מבינים את המבוכה הפנימית שבה הילדים נמצאים. שנינו רוצים שהם יהיו מסוגלים לבחור. את הכפייה אפסנתי בבוידעם. זה לא שאני כזאת פלורליסטית. זה פשוט לא עבד".
איך מתמודדים עם שבעה ילדים בבית בקורונה?
"שבעה ילדים בבית בזמן הקורונה זו סימפוניה של משברים. הרצון שלי לתת להם אהבה בלי תנאים הפך אותי בלית ברירה לנערת גומי. זה הביא אותי לגמישות מדהימה, להחלטה פנימית שאלך איתם לאן שצריך ולאן שירצו, ואהבתי אליהם לא תלויה בדבר: לא בנחת שיסבו לי, לא במראה שלהם, לא בקו המחשבה שלהם. הלוואי שהייתי יכולה להרגיע אמהות דתיות שנכנסות לפאניקה כשהן רואות את הילדים שלהן מתנסים, והסביבה קוראת להם ‘נושרים’ או ‘מקולקלים’. אני נפעמת מכוחות הנפש והריפוי של ילדיי. הורדתי את החרב. אני נותנת להם להיות ורואה שבלב שלהם יש את כל הדברים הטובים שצריך. בבית שלי לכל אחד יש את המקום שלו, לא משנה מי הוא ומה הוא".
"קונספט גאוני"
אם בעבר ראתה בעצמה מי שנידונה לחיי בחירה, כשהבחירה היא הדבר הקשה ביותר, היום היא רואה בבחירה זכות. "היום אני יודעת שחוסר השייכות הזה עוד ישנו, אבל הוא כבר לא גזר דין", היא אומרת. "היום אני תופסת אותו כגשר. החברה הישראלית צריכה את בעלי התשובה שלה כדי לאחות, לחבוש את הפצעים, לבלום את השנאה. אני קוראת לבעלי התשובה לקום ולהיות הגשר הזה ולהפסיק לנסות להשתייך באופן מובהק לאחד הצדדים. יש בנו כל מה שצריך לשם כך: חמלה, אהבה והיכרות עמוקה עם שני המחנות. בכל מקרה, אני עם ההגדרות סיימתי. ככל שהשתחררתי מהגדרות, גיליתי שיש לי אלוהים גדול בתוך הלב. בלי קשר לשכונה שבה אני חיה או למגזר שאני שואפת להשתייך אליו. אני מאמינה מבפנים. זה גם גילוי מתוך המשבר המשפחתי. אני לא הלכתי לשום מקום גם אם היה לי תירוץ טוב. אני עדיין עם השבת שלי ועם הכיסוי ראש שלי ועם הקדוש ברוך הוא. אני לא שייכת לאף אחד ולשום דבר חוץ מאשר לו, ולרבי נחמן מברסלב כמובן. אליו אני הכי מתגעגעת מכל געגועי הקורונה".
למה ליזום מסיבה כזו דווקא בתקופת הקורונה על מגבלותיה?
"הקונספט הוא גאוני, במיוחד לתקופה הזאת: השמיים סגורים, אין עדיין מסעדות, אין מסיבות, ההופעות רק מתחילות לחזור. אנחנו בין האירועים החוקיים היחידים בשטח. מאחר שהוא מוגדר אי ירוק, ים המלח גם מאפשר כניסה לכולן, לא רק למתחסנות, אלא גם לנופשות עם בדיקת קורונה שלילית, אז יצא שזה גם שוויוני. אומץ הוא לא רק מידבק, אלא גם ממש מה שצריך בתקופה המשוגעת הזאת, ולדלית יש מלא אומץ. הקורונה לקחה לי את הנסיעות לאומן, שהיו הבייבי שלי והעסק שלי, ואת ההרצאות, וכמובן את המסיבות. אני האישה הכי טכנופובית בעולם. כפתורים מלחיצים אותי. יש לי חוסר אמון בדברים ערטילאיים כמו ויי־פיי, ולקח הרבה זמן עד שהתארגנתי על הרצאות זום ראויות לשמן. אני זוכרת שהסתכלתי על כל הדברים שאני עושה לפרנסתי וראיתי צפי הכנסה: אפס. מטורף".
עם ההבנות האלה כאמור נולד הפסטיבל. "אנחנו אוספות איתנו לפסטיבל נשים מכל הארץ, מכל הסוגים, מכל המגזרים ובכל הצבעים, שמה שמשותף ביניהן זה שהן רוצות שלושה ימים לעצמן", היא אומרת. "עקב הביקוש פתחנו גם את האפשרות לבוא ללילה אחד בחמישי, ולהצטרף לכל האירועים בלי להישאר לשבת, בשביל נשים שלא יכולות להשאיר מאחוריהן את המשפחה בשבת. הופתענו מההיענות. אחרי הסגר האחרון, נשים רק מחפשות לעצמן רגע של שפיות, אפילו לבוא ליום וללילה ולחזור. למי שלא תספיק, אנחנו מתכננות עוד אירוע כזה במאי".