המשורר והסופר חיים גורי היטיב לתאר את השינוי הדרמטי שחולל משפט אייכמן בחברה הישראלית בכלל, ובשיח הציבורי בפרט, בכותבו ש"איש מאיתנו לא יצא מכאן דומה לעצמו". בין היתר, בעקבות דיוני המשפט, זוועות השואה כבר לא היו סיפוריהם של יחידים בשולי החברה הישראלית, אלא טראומה וזיכרון קולקטיבי.
כחצי מיליון ניצולי שואה חיו בישראל בראשית שנות ה־60, ערב תחילתו של המשפט, והיוו כרבע מאוכלוסיית המדינה. "לפני המשפט הסיפורים שלנו לא התקבלו, רק אחריו הם קיבלו לגיטימציה", מספרת לאה פריד, ניצולת שואה וילידת העיר טרנוב שבפולין. "תוך כדי המשפט כבר התחילו לדבר על זה בכל מקום, אבל אני שנים לפני כן שתקתי. הייתי ילדה קטנה שהגיעה למנזר, לא הייתי במחנות הריכוז, ועד למשפט ביטלו אותי, טענו שאני בטח לא זוכרת או לא יודעת כלום. מי שלא היה במחנות לא היה נחשב, אז השתתקתי".
במהלך המשפט הייתה פריד אם צעירה, בת 23, שטיפלה בתינוקה, ולכן לא יכלה לעלות לירושלים, אך האזינה לשידור הדיונים ברדיו. היא עצמה הצליחה לשרוד את השואה בזכות כך שהוברחה מהגטו לינינה, מכרה של אמה. ״אצל ינינה הייתי אמורה להתחבא בעליית הגג, אבל הייתי ילדה שובבה ויום אחד הרגשתי שאני לא יכולה להישאר סגורה יותר ופתחתי חלון לנשום אוויר של קיץ", היא מספרת.
"אבל אז גיליתי שברחוב ממול עומדת אישה ומסתכלת עליי. היו לה פנים זועפות והיא הרימה יד עם האצבע למעלה ואיימה עליי. הבנתי שעשיתי משהו איום ונורא. רצתי לספר לבני המשפחה, והם החליטו להבריח אותי שוב. בסוף הגענו למנזר קטן שהסכים לקבל אותי. לא היו שם ילדים כלל, רק אני ו־12 נזירות, ושם הייתי שלוש שנים. ב־1946 הייתי כבר בארץ. לא רציתי להישאר בפולין אפילו עוד רגע אחד".
"המשפט עצמו התחיל שיח על השואה: שיח במושגים היסטוריים אבל לא רק", אומרת פרופ' חנה יבלונקה, מחברת הספר "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן". "עם המשפט התחיל תהליך שבו השואה הפכה להיות המרכיב המרכזי בזהות הלאומית שלנו. אני לא חושבת שלשם היינו צריכים לקחת את זה, אבל בפרספקטיבה היסטורית זה מה שקרה. כשדיברו בשנות ה־50 על ששת המיליונים, זה לא אמר לאף אחד שום דבר. אבל כשעלה לדוכן העדים מרטין פלדי, שתיאר את המעיל האדום של בתו (סצנה שהופיעה לאחר מכן בסרט "רשימת שינדלר", - מ"ב), פתאום הציבור הישראלי הבין את המצב הקיומי בשואה. מה זה 'כצאן לטבח'? מה בכלל יודעים הקורבנות באותם רגעים?".
“לפני המשפט הציבור זלזל בשורדי השואה, הם נתפסו כקורבנות שלא ניסו להגן על עצמם", מוסיף מנכ״ל בית לוחמי הגטאות יגאל כהן. "משפט אייכמן שינה את התפיסה קודם מבחינת למידה והעמקה, אבל גם במתן זרקור על היבטים שונים של גבורה, של עמידה".
כהן מאמין כי 60 שנה אחרי, משפט אייכמן אינו רק אירוע היסטורי, אם כי הזדמנות חינוכית להבחין בתמרורי האזהרה, להבין כי רוע יכול להתרחש בכל זירה. "השאלה המרכזית היא: איך דבר כזה קשה ועוצמתי אירע בצהרי המאה ה־20 באומה כל כך מתורבתת ומודרנית?" הוא אומר. "לכן אני דואג להזכיר לבני נוער: בכל אחד מכם טמון מנהיג שבכוחו לבנות עולם, אבל בכוחו גם להרוס עולם. אתם צריכים להחליט איזה מנהיג אתם רוצים להיות".
במה לסיפור
משפט אייכמן נפתח במשכן "בית העם" בירושלים ב־11 באפריל 1961. כתב האישום נגד אייכמן כלל 15 סעיפים, בהם פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות ופשעי מלחמה. המשפט נערך בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה, ובראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס.
המשפט התנהל בשקט. גורי, שהיה אז חבר מערכת העיתון "למרחב" וסיקר את משפט אייכמן, תיאר זאת כך: "השקט המלווה את ההליך המשפטי הגלוי והמקובל, לאור המצלמות ונוכח העיתונות ודעת הקהל ומומחי המשפט, שבאו כמשקיפים ולא נטשוהו לרגע".
מארגני המשפט חששו מהתפרצויות זעם, הפרות סדר, דיבורים על נקמה או תחושות ניכור ואדישות בקרב הקהל. הם לא צפו את השינוי האדיר שיתחולל בחברה הישראלית בעקבותיו. עד למשפט אייכמן, ההיסטוריה סופרה בעיקר דרך המסמכים הגרמניים שנמצאו לאחר המלחמה.
"עד אז הנרצחים לא כל כך תועדו, אבל במשפט אייכמן התחילה היסטוריוגרפיה שלמה המבוססת על עדויות ויומנים, על נקודת מבטם של קורבנות, וזה החלק המרתק", מספרת פרופ' יבלונקה. "עלו השאלות: מה הם ראו? מה הם הבינו? איך הם פירשו? כמובן שזאת הייתה פרשנות בתנאי חוסר ידע מוחלט, הרי לא קרה מקרה כזה בהיסטוריה".
"שורדי השואה קיבלו במה לסיפור ההיסטורי, לסיפור המשפחתי ולסיפור האישי שלהם", מוסיף כהן, "המשפט לקח את המספר שישה מיליון והפך אותו לפרטים".
גבריאל שטרסמן, אז עיתונאי "מעריב", נשלח בימים ההם לסקר את המשפט עם יוסף (טומי) לפיד. "ידענו שאנחנו מסקרים את המשפט החשוב ביותר בעולם", הוא מספר. "הרגשתי שאני עושה עבודה מקצועית חשובה". לעיתונים היה אז חלק מרכזי בתיעוד העדויות שהובאו במשפט. שטרסמן נזכר בראיון שהוא עצמו ערך עם ניצול השואה פנחס (פיליפ) פרוידיגר.
"הוא העיד על אישיותו של אייכמן, זה היה אחד הניצולים שראה את אייכמן בזמן אמת במחנות", הוא מספר. שטרסמן עצמו זוכר את אייכמן כחידה: "הוא ניצב מול העיניים שלי, על הבמה מצד שמאל. הוא לא הסתכל לקהל, רק כלפי העדים. אי אפשר היה לראות משהו מהבעת פניו".
השופט בדימוס אליקים רובינשטיין היה בן 13 במהלך המשפט, בן לניצול שואה. "הייתה שביתת מורים ואני הייתי מקשיב לעדויות ברדיו באופן אדוק", מתאר רובינשטיין. "ככה באו לתודעה שלי מראות השואה". לימים, במהלך כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, עסק רובינשטיין בספיחים של המשפט כאשר פרופ' דבורה ליפסטד מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה נתבעה על ידי הסופר וההיסטוריון דיוויד אירווינג לאחר שקראה לו "מכחיש שואה".
בעקובות כך, היא פנתה לרובינשטיין על מנת לשחרר את כתבי המשפט של אייכמן. "עד אז הייתה החלטה לא להוציא אותם לפומבי", מספר רובינשטיין. "אבל קיימנו התייעצויות גם עם צוות המשפט המקורי ולבסוף שחררנו את הכתבים". פעולתו זאת של רובינשטיין הניעה את המחקר קדימה וסייעה לתיעוד ההיסטורי של המשפט.
מחיר גבוה
אחד הביטויים המוכרים שהשתרשו בעקבות משפט אייכמן הוא "הבנאליות של הרוע", אשר טבעה הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט, שנשלחה מטעם "הניו יורקר" לדווח על המשפט. עו״ד עמוס האוזנר, בנו של התובע המרכזי במשפט גדעון האוזנר, טוען כי חשיבותו של המשפט הייתה קודם כל בעצם הגדרתו כמשפט פלילי בינלאומי. "אייכמן טען שמדובר ב'מעשה מדינה', Act Of State, כלומר שזו הייתה מדיניות של הממשלה, והוא רק ביצע אותה", הוא אומר.
"עצם הטענה של ביצוע המדיניות מבקשת לבטל את קיום המשפט הפלילי. אבי בעצם הניח את היסודות למשפט הפלילי הבינלאומי כפי שקיים היום. לו הטענה של אייכמן הייתה מתקבלת אז, לא היה ניתן להעמיד למשפט היום את כל הגנרלים האחראים לרצח עם במקומות כמו יוגוסלביה, קמבודיה. משפט אייכמן נותח בהרבה מובנים לאורך השנים, מבחינה פילוסופית או מבחינה היסטורית, אבל אף אחד לא ניתח את המשפט מבחינה משפטית. לכן היום אני עוסק בכך".
מבחינת פרופ’ יבלונקה, התהליך שעברה החברה הישראלית מאז המשפט היה “תהליך קשה עם תג מחיר גבוה". "אותי עניין מה קרה לחברה הישראלית במפגש הראשון הרציני שלה עם הפרק של השואה", היא מספרת כמי שחקרה את הנושא. "לצערי, אחד הדברים המרכזיים שקרו היה שימת הכוח הצבאי במרכז השיח הציבורי. אנחנו כמעט לא מנהלים גם שיח מוסרי סביב השואה״
