"אם פעם האתגר היה לייבש ביצות, היום זה לגור בעוטף עזה"

ב-16.4.2001, לפני 20 שנה, נפלה בישראל רקטת הקסאם הראשונה, שנורתה מרצועת עזה והתפוצצה בעיר שדרות. במרץ 2002 נפלה רקטה נוספת בחצר ביתו של שילה נעמת, תושב שדרות, אז בן שנה וארבעה חודשים בלבד. "סיפרו לי שהייתי בגינה בחצר ביתי ושיחקתי", מספר נעמת, שכיום משרת בצבא בחטיבת הנח"ל.

"בלי שום אזעקה או התרעת צבע אדום, נפל קסאם ממש מטר וחצי ממני. למזלי, עמדתי צמוד לקיר, אז לא עפתי עשרות מטרים הצדה כמו שהייתי אמור, אלא התרסקתי על הקיר. נפצעתי בכל הצד השמאלי של גופי, מהרגליים ועד לפנים, מ־147 רסיסים שפגעו בי. בשלב מסוים פלסטיק שהיה בפרגולה נדלק מהרסיסים והחל להדליק לי את השיער. אבל אז קרה לי הנס הכי גדול, וצינור המים התפוצץ וכיבה את השיער שלי. אמי, שהייתה אז בהריון מתקדם ונפצעה בעצמה מרסיס, רצה אליי ושטפה אותי במים. דיממתי בכל הגוף. לאחר מכן עברתי בבית החולים ניתוחים ברגליים ובראש. עד היום יש לי סימנים, מעין חורים כאלו, מאותו פלסטיק שנשרף וחדר לי לצוואר, ועוד צלקות בכל שאר הגוף. גם עכשיו, בצבא, אני פתאום מגלה עוד ועוד צלקות שלא הכרתי, הרסיסים הגיעו לכל מקום. כל פעם מחדש מוזר לי לספר על זה. זה נשמע כמו סיפור לא אמיתי. זה שבכלל שרדתי פיצוץ כזה - מרגיש לי לא מציאותי. אם מישהו היה מספר לי דבר כזה, אין מצב שהייתי מאמין לו".

איך האירוע הזה השפיע עליך?
"בזכות הדברים שחוויתי, הפציעה והחיים בשדרות באופן כללי, החוסן המנטלי שלי השתפר. עכשיו, בצבא למשל, אני רואה איך חיילים אחרים נבהלים מפיצוצים וירי, ואני פחות. הגוף שלי כבר התרגל, ואני לא קופץ מרעשים כאלו. הטראומה של הוריי מהאירוע הזה לא הייתה מורגשת אף פעם, אנחנו לא מדברים על זה בבית. אני חושב שהם רצו להגן עליי ועל אחיי שלא נסחוב את הטראומה מאז לכל החיים. אמא שלי היא הגיבורה הכי גדולה בסיפור הזה בעיני, אני מעריץ אותה. למרות מה שקרה, היא שמרה על שגרה בבית ודאגה שאחיי ילכו לבית הספר כרגיל כבר ביום שאחרי. להוריי היה חשוב לשמור עלינו, אבל זה לא שאחרי המקרה הזה נסגרנו בבית. להפך, נשארנו בשדרות והמשכנו להסתובב בעיר ולעשות את כל מה שאנחנו רוצים. אנשים שחושבים שזוהי עיר עצובה בגלל הקסאמים, טועים לחלוטין. למרות הכל, יש פה אנשים טובים ושמחים, ואני מאוד אוהב את העיר וגאה להגיד שגדלתי בשדרות".

חצי שעה לארוז

אלמוג רוזן־זוהרי, מקיבוץ אור הנר, גדלה עד גיל 12 בקיבוץ כפר עזה. "בדיוק כשהוריי רצו לבנות בית חדש, נפל קסאם על אחד הבתים שם" , היא מספרת. "הוריי החליטו שנעבור לקיבוץ אור הנר, שהוא קצת יותר רחוק מהגדר. בפעם האחרונה שהייתה הסלמה בדרום, חוויתי בפעם הראשונה בחיי התקף חרדה. היו המון קסאמים, ואחד מהם נפל על אחד הבתים בהרחבת הקיבוץ שלי. יום למחרת הייתי לבד בבית והתחיל שוב סבב ארוך של צבע אדום. רצתי לממ"ד לבד, רעדתי בכל הגוף ובכיתי. פחדתי על החיים שלי. הרגשתי שהפעם הקסאם הולך ליפול דווקא על הבית שלי ושאני עומדת למות. התקשרתי לאמא שלי, ניסיתי להירגע, אבל זה לא עזר. הייתי לחוצה מאוד, ורק כשאחותי הגיעה הביתה, הצלחתי באמת להירגע. הרי עזבנו את כפר עזה בגלל בית שנפגע מקסאם, וברגע שגם בית באור הנר נפגע, זה הפחיד אותי מאוד. בנוסף לזה, כילדה קטנה יותר, הייתי בטיפול באחד ממרכזי החוסן. היו לי המון סיוטים בלילה על כך שפורצים את הגדר וחודרים מחבלים לקיבוץ שלי".

על אוטומט

"הזיכרונות המרכזיים שלי מהילדות הם שריקות ירי הטילים והרעד של הבית", מספרת גם מיטב אסולין משדרות, שעושה שירות לאומי. "הבדיחה בשדרות היא שילדים בגיל צעיר כבר יודעים לזהות מה הרעש שהם שומעים: אם זה היה יירוט של כיפת ברזל, נפילה בעיר או במקום שרחוק מאיתנו. אחי רק בן 5, והוא יודע להבדיל בין בלון רגיל לבלון תבערה. אבל לא באמת מתרגלים לדבר כזה. לפעמים אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי לא אלך אם יהיה פתאום צבע אדום. במקומות רגילים אנשים חושבים מה הם יעשו אם ירד עליהם גשם באמצע הרחוב, אצלנו חושבים מה נעשה אם ייפול עלינו קסאם".